התרגשתי הבוקר. התרגשתי לראות את הראיון המשותף הזה של סלים טועמה ועמית בן-שושן. השניים צילמו פרומו משותף לקמפיין נגד גזענות ודיברו על התקרית ההיא בחגיגות זכיית הגביע של בית"ר לפני שנתיים.
ציינתי את זה גם אז אבל זו הזדמנות לומר את זה שוב- ההתנהלות של סלים טועמה בכל הסיפור ראויה להערכה יוצאת דופן. ישנה רק מילה אחת להגדיר אותה- אצילות.
אני מניח שללא מעט מחרחרי מדון משני הצדדים היה מתאים שסלים ייכנס לפוזה של הנפגע ויעורר מהומת אלוהים. אם היה עושה כן אי אפשר היה לבוא אליו בטענות. אבל סלים הוכיח שוב שצודק כל אחד יכול להיות, אבל חכם זה כבר סיפור אחר לגמרי.
מעז יצא מתוק. התמונה של סלים ועמית יושבים ומספרים על החברות בניהם ומריצים דאחקות משותפות בביישנות הכובשת שלהם שווה יותר מאלף מילים של אלו המעוניינים להפוך אותנו ואת אחינו ערביי ישראל לאויבים על מנת לשרת את האידיאולוגיות הקיצוניות שלהם – תהיה זו הצגת מדינת ישראל כמדינה גזענית וחשוכה או הפיכת היהודים לשונאי ערבים כדי להדגיש את זהותם.
אחת התובנות המרתקות אליהן הגעתי בתקופה בה חייתי בחו"ל הייתה שיש לי הרבה יותר מן המשותף עם ערבי-ישראלי מאשר יש לי עם יהודי שנולד וחי את כל חייו במדינה זרה שאיננה ישראל.
אחת מידידותי הטובות, חברת נפש ממש, היא ערבייה ישראלית מחיפה. שום דבר מהיחסים שהיו לי עם יהודי כזה או אחר בגולה לא גירד את עומק החברות בנינו. לא פעם שמעתי ממנה, מה שהפתיע אותי מאוד בתחילה, שהטענה הכי גדולה שלה כלפי החברה הישראלית היא לא הקיפוח, לכאורה, כי אם העובדה שהיא הייתה רוצה דווקא להרגיש יותר ישראלית.
שאלתי אותה פעם מה היא משיבה כששואלים אותה בחו"ל מהיכן הא מגיעה? "מישראל" השיבה ללא היסוס.
בסופו של יום חשוב שנזכור את זה- המשותף בנינו לבין ערביי ישראל, וודאי כשמדובר על הדור שלנו, רב עשרות מונים על המבדיל. החוויות המשותפות, החיים באותם מרחב והגורל המשותף (הטילים של נסראללה לא הפרידו בין הוואדי להדר) הופכות אותנו לקרובים וגם, כן, אחים, למגינת ליבם של הגדעון לוים והברוך מרזלים למיניהם.
ותודה לסלים ועמית שהזכירו לנו את זה שוב.
גם אני מרגיש הרבה יותר קרוב (גם אם לא מבחינת יחסי ידידות/אהבה) לערבי ישראלי מאשר ליהודי בחו"ל (ויוצא לי להיתקל בעשרות יהודים מחו"ל בעבודה כל יום). זה לא רק למגינת ליבם של הברוך מרזלים והדעון לוים, זה גם למגינת ליבם של הראאד סלאחים למיניהם.
אני לא מתכחש לזה שיש איזשהי תהום שפעורה "ביננו" (היהודים בישראל) "אליהם" (הערבים הישראלים), שנובעת משנים של הזנחה שלטונית-תכנונית מכיווננו ומנהיגות עלובה ומחנכת לשנאה מצידם, אבל בסופו של דבר אנחנו והם חיים כאן וגם אם יש הרבה חוסר הסכמות – הקירבה היא בלתי נמנעת.
סלים טועמה עצמו הוא מקרה מיוחד בפני עצמו כי הוא ערבי-נוצרי מיפו שגדל כישראלי לכל דבר, הבנתי שאפילו כששיחק בבלגיה העדיף להיות בקשר רציף עם הקהילה הישראלית-יהודית ולא עם מהגרים ערבים שחיו במדינה. בגלל זה כל כך מביש לשמוע איך כבר עשר שנים הוא הכוכב הבלתי מעורער של השירים הגזעניים בטדי. אבל אין ספק שגם עם כל ערבי אחר שיש בנמצא יהיה לי הרבה יותר על מה לדבר מאשר עם כל אמריקאי-יהודי, גם אם האמריקאי יהיה הרבה יותר אוהד לציונות.
הייתי באותן חגיגות כשעמית בן שושן הצטרף לשירה הגזענית. כבר לפני זה היה אפשר לראות איך הוא השתכר יתר על המידה, וכשהוא שר את מה ששר, למרות ההלם הגדול, ידעתי שזה לא הוא באמת. אני שמח שבלי לפחד מתגובת ה"אוהדים", הוא הצטלם לקמפיין החשוב הזה. ושאפו גדול לסלים טועמה כמובן.
אמן, אמן ושוב אמן!
יש שיקראו לשני העמים שיושבים כאן יהודים-ישראלים וערבים-ישראלים. על אותו משקל אפשר לקרוא להם (לנו) יהודים-פלסטינאים וערבים-פלסטינאים.
איך אמר פעם יאסר ערפאת (בהקשר אחר, כמובן): "מי שזה לא מוצא חן בעיניו שילך לשתות מים מהים של עזה!".
עמית בן שושן וסלים טועמה – באמת כל הכבוד! איציק- כל מילה מלמיליאן! אני רוצה לראות עוד שחקנים של בית"ר מרימים ראש ויוצאים בגלוי נגד החשוכים ביציעים. הבא בתור הוא אבירם.