15 שנה לרצח רוה"מ. אשמה ובושה

אשמה ובושה. אלו הן התחושות איתן התעוררתי בבוקר החמישי בנובמבר 1995. אשמה על זה שלא השכלתי לראות ולהבין שתהליך ההסתה השטני שמתחולל סביבי יכול להוביל לרגע מר ונמהר שכזה, ובושה על זה שדמו של ראש ממשלה בישראל נשפך על ידי יהודי והיינו ככל העמים.

הייתי אז נער בן 16, בעל מודעות פוליטית, אם כי לא עמוקה כהיום, ימני, ותלמיד במערכת החינוך של הציונות הדתית. לא השתתפתי בהפגנות אבל הייתי שותף לתחושה הזעם הגדולה שחלק נרחב בציבור חש באותם ימים מכך שהממשלה ממשיכה בתהליך השלום למרות שנהרות דם שוטפים את ערינו.

התחושה הייתה שהממשלה שבויה בקונספציה של תהליך אוסלו- שבתחילה, אגב, למרות דעותיי הפוליטיות אז תמכתי בו והוא נטע בי תקווה גדולה- ואע"פ שכוונותיהם האמיתיות של ערפאת והפלסטינים כבר היו ברורות לכל היא המשיכה בו כאילו סומו עיניה.

על הרקע הזה מסע השטנה שהתחולל אז ברחובות היה נראה לי אז כמחאה לגיטימית של אנשים שבאמת ובתמים חשים שממשלתם מובילה אותם בדרך אסון ומבקשים להקים על כך קול זעקה לפני שיהיה מאוחר מדי.

אלא ששום דבר לא היה לגיטימי במסע השטנה הזה. לא הקריאות "רבין רוצח" ו-"רבין בוגד", לא טקסי הפולסא דנורא ולא הפצה תמונתו של ראש-ממשלה בישראל, שאת מרבית שנותיו שירת כחייל בצבא ההגנה לישראל ופיקד עליו, במדים של קצין נאצי.

ואני לא ראיתי ולא הבנתי את זה. כמו ילד ששיחק באש והצית את הבית ואז שואל "אני עשיתי את זה?!" התעוררתי בבוקר החמישי לנובמבר עם המבוכה והאשמה שמלוות אותי עד היום, וילוו אותי לאורך כל חיי.

לא קל לי לכתוב את הדברים האלה. אני יכול לעשות לעצמי הרבה הנחות ולציין שבכלל לא הייתי בהפגנות, לא קראתי את הקריאות הנוראיות ולא ראיתי מישהו מניף לידי את אותה תמונה- ואם הייתי רואה הייתי דואג שיוריד אותה או לפחות מסתלק מהמקום.

קל לי גם לעשות לעצמי את ההנחות האלה. מהר מאוד הפך הרצח והדיון סביבו לעניין פוליטי. יכולתי להיכנס כמו רבים מחברי לעמדה מתגוננת ולומר, בצדק גמור, שהרוצח, למרות שצמח מהמחנה אליו השתייכתי, לא מייצג אותי ואת הערכים עליהם חונכתי ופעל אך ורק על דעת עצמו.

אבל מאמין אני שישראל ערבים זה לזה בטוב וגם ברע. אי אפשר לנתק את הרצח מההקשר הלאומי שלו, אבל חשוב תמיד לזכור שיצחק רבין ז"ל היה לא רק ראש ממשלה, הוא היה אב וסב ובעל, הוא היה איש חם ופשוט, הוא אהב כדורגל בדיוק כמוני ואפילו יש לנו את אותו שם (אני נוהג לכתוב את שמי באנגלית כפי שהיה נוהג – Yitshak).

ואת חייו של האיש הזה לקח מישהו בשלוש יריות כשהכתובת לכך הייתה מרוחה על הקיר באותיות קידוש לבנה ואני לא ראיתי.

ועל כן- שום הנחות. רק חשבון נפש אמיתי נוקב.

יהי זכרו של יצחק ברוך.

null

פורסם בקטגוריה בבל, כל הרשימות, נשמת כל חי, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

19 Responses to 15 שנה לרצח רוה"מ. אשמה ובושה

  1. מאת שבי כהן‏:

    איציק,

    מרגש לקרוא את הדברים. כל הכבוד על האמת שלך.

    אני מרגיש שהכעס הגדול ביותר הוא נגד המחנה הימני של אותם ימים, שהכשיר את הקרקע עליה צמח יגאל עמיר, כמובן, כמו שאתה מעיד, ללא כוונת זדון (חלקו הגדול בוודאי). כמו שאתה כותב על רבין וחבריו לתהליך אוסלו "כאילו סומו עיניו", כך גם מחנה הימין שהכשיר את הרוצח לקראת המעשה השפל. הוא לא שם לב שהוא מוליך את הרוצח, יד ביד, לקראת המעשה ה"מתבקש" (אגב, עד היום רבים עדיין עוצמים עיניים ומצקצקים שפתיים). אני חושב שהאווירה שלפני הרצח במחנה הימין, לפחות בקרב הקיצוניים ביותר, הייתה שזה הדבר היחיד שיעצור את חורבנו של עם ישראל.

    עם כל ההלם שהרצח הזה תפס אותנו, בפרספקטיבה היסטורית זה היה הסיום ההגיוני והצפוי ביותר לאור האווירה של אותם ימים.

  2. מאת תומר‏:

    מצטרף לשבי במחמאה על הכנות והיושר שלך. יפה שציינת שהוא היה קודם אב וסב, בכל פעם,עד היום, שאני שומע את ההספד של נועה בן ארצי אני דומע ונשנק.
    עם השנים שחולפות רצח רבין הופך לאירוע הרבה יותר מיסתורי בעיני, בגלל מה שקרה אז ומה שקרה מאז. בניגוד לנובמבר 95 ולשנים שלאחר מכן, כיום אני לא מאמין שמדובר היה ברוצח בודד, שזו הייתה גחמה של אדם אחד ולמרות שההסתה הייתה פרועה, גועלית ומפחידה- אני לא חושב שהיא זו שגרמה לרצח. להיפך, אני חושב שהיא הייתה חלק מתוכנן ממנו. הסיפור על רוצח בודד שקם ועשה מעשה מחליא על כנפי ההסתה הוא קונצנזוס בציבור הישראלי אבל אין לישראלים שום בעיה להאמין שקנדי לא נרצח על ידי אוסוולד(לפחות לא בלבד). אין לי כוונה לפתוח פה דיון על תיאוריות קונספירציה כאלה ואחרות(מה גם שאני לא מחזיק באמתחתי אחת ספציפית) ומי עשה ולמה, אבל כשאני יודע ומגלה כל הזמן שהממסד וממשלות ישראל(ואחרות) השונות משקרות לא פעם את הציבור אני מעלה את האפשרות שזה יכול להיות גם לגבי המקרה הזה וכל מקרה אחר.

  3. מאת יובל‏:

    כל הכבוד על הכנות ועל היכולת להבין טעויות עבר.
    בתור אחד שהיה שייך גם אז למחנה השמאל, או השמאל הלאומי ברוח ההגדרות של היום(אמנם ילד, אבל עם מודעות פוליטית והורים שהעריצו את רבין כבר שנים רבות לפני כן), אני מסכים איתך שיש בעיה עם הדרך שבה רבין ונושא רצח רבין מוזכר בציבוריות הישראלית.
    לא במובן של האשמת מחנה הימין – אני זוכר איך יומיים אחרי הרצח בכל מקום "שמאלני" מסביבי האמירה הכי נפוצה הייתה שאנחנו עם אחד ואסור לנו להתפרק, וגם "הדתיים" (מה לעשות, גדלתי בסביבה חילונית) הם חלק מהעם ויגאל עמיר לא מייצג אותם.
    כן במובן של הפיכת יצחק רבין לקדוש מעונה של השמאל. רבין היה הרבה דברים. הוא היה מנהיג מחנה השמאל – אבל בו בזמן היה הסמן הכי "ימני" שלו. הוא היה פרגמטיסט, בדומה למה שאריאל שרון הפך להיות מאוחר יותר, רק שבמקרה של רבין אני מאמין הרבה יותר שהייתה אמת פנימית והבנה אישית שהביאה אותו לעשות את המהלכים שעשה. צריך לקרוא את הזכרונות של קלינטון, של דניס רוס ושל אחרים כדי להבין עד כמה רבין לא היה עיוור ולא הלך בצורה עיוורת להסכם הזה, עד כמה הוא התעקש על כל הסדר ביטחון ועל כל כביש עוקף להתנחלויות (והוא לא פיה אף אחת מהן, ואתה בטח יודע כמה אני כן תומך בפינוי התנחלויות), ועד כמה ההסכם הזה בא מזווית של הבטחת שלום מדינת ישראל לדורות.
    כי מה שרבין הבין כבר אז, והיום רובנו מבינים (וגם אתה איציק), זה ששתי מדינות בסופו של דבר יהיו פה – וזו הדרך היחידה להבטיח את המשך הציונות.
    ולכן כל כך כואב לי לראות את תומכי חד"ש מחזיקים שלטים בעצרת לזכרו, שלטים פוליטיים ולא שלטי זיכרון, כאילו שרבין אי פעם ראה בהם שותפים קרובים יותר מאשר הליכוד, וכאילו שהוא באמת היה קרוב לייצג אותם בצורה כלשהי.
    רבין היה ציוני, ביטחוניסט, אוהב ישראל. הוא לא היה מושלם, הוא טעה לא פעם ולא פעמיים, אבל מה שנשאר ממנו היום כואב לי מכל כיוון שאני מסתכל עליו – כי גם בעיניי הבורים בימין (מספיק להסתכל על קבוצה קבועה ביציע המזרחי) וגם בעיניי הקיצונים בשמאל, הוא הפך להיות שמאל רדיקלי.

  4. שבי,
    לדאבוני הרב אתה צודק לחלוטין.

    תומר,
    האמת שאני לא כל כך מת על תיאוריות קונספירציה מכל סוג שהוא וגם אם אתה לא שולף אחת אתה לפחות רומז לכך בעדינות. מבחינתי האמת הפשוטה והנוראית היא כמו ששבי כתב- שבדיעבד הרצח היה הסיום ההגיוני לאותו תהליך הסתה שהתחולל באותם ימים.

    יובל,
    אני זוכר ויודע יותר טוב היום מדברים שנכתבו במהלך השנים שרבין הלך לתהליך אוסלו עם המון חששות ובמהלך הדרך היו לו הרבה ספקות והסתייגויות לגביו. אבל כמו שכתבת ההכרעה ההיסטורית שהוא קיבל היתה ברורה, וגם נכונה. אגב, כך גם חשבתי אז בהתחלה למרות שהייתי ימני (והרבה ימניים אחרים חשבו כמוני, אני זוכר שהיו אפילו כמה ח"כ מהליכוד שהצביעו בעד או לפחות לא התנגדו בהצבעה על ההסכם בכנסת) אבל אז הגיעו הפיגועים וניפצו לרסיסים את כל התקווה מאוסלו.
    מה שמפריע לי עם המורשת של רבין זה הפוליטזציה שלה, כמו שכתבתי בפוסט- בראש ובראשונה יצחק רבין היה בנאדם והרצח שלו הוא טרגדיה אנושית.

  5. מאת שי‏:

    בין היה ראש ממשלה גרוע שהוביל את ישראל אל אסון. הלוואי והיינו זוכים כולנו לראות אותו מובס בבחירות 1996 כפי שצפו כל הסקרים ערב הרצח.
    הקריאות "רוצח!" "בוגד!" וכו' היו חלק מתרבות ההפגנות הפוליטיות בישראל החל משנות השמונים. את הכרזה של רבין במדי SS הפיץ סוכן של הארגון שהופקד על השמירה עליו. מעניין שהכתובת היתה כל כך ברורה על הקיר שהשב"כ טרח להכפיל ולשלש את אבטחת ראש הממשלה באותה עצרת.
    ובכל זאת ראש ממשלה נרצח במדינת ישראל. יש לזכור זאת ולפעול שלא יקרה שוב לעולם.

  6. שי,
    ראשית, זכותך המלאה לחשוב שרבין היה רוה"מ גרוע, אני רק לא חושב שהשאלה הזו רלוונטית לדיון סביב הרצח אלא לדיון אחר לגמרי- דיון היסטורי אולי שקשור לקריירה הפוליטית של רבין.
    בעניין הקריאות- זה שהקריאות רוצח ובוגד היו חלק מ"תרבות" ההפגנות הפוליטיות בישראל עוד לפני כן לא הופך אותם ללגיטימיות, לא אז ולא עכשיו. ובכל אופן, אי אפשר להשוות את כמות ועוצמת השנאה שהופנתה כלפי רבין לשום דבר אחר שהיה כאן לפני כן.
    לגבי הכרזה- קראתי גם את מה שכתבת בדה-באזר לגבי זז שוועדת שמגר אמרה שהיא הופצה ע"י אבישי רביב. אני לא בקיא בפרטים, ובכל אופן, לדעתי זה משנה מעט מאוד מי הפיץ אותה- משנה יותר זה שאף אחד מאלה שראה אותה מולו באותה הפגנה לא קרע אותה לגזרים.

  7. מאת באבא ימים‏:

    איציק:

    בדגשים שונים אני אחזור על מה שכתבתי בדה באזר. נכון שרצח רבין היה טרגדיה אישית, אבל זה בוודאי לא מה שמייחד אותו. ככזה הוא לא שונה משום רצח אחר. חברי בשמאל חושבים שרצח רבין היה טרגדיה של תהליך השלום. אני לא מקבל את זה. אני באמת לא רואה סיבה אמיתית לחשוב שלו רבין היה חי המו"מ עפ הפלסטינים היה נגמר באופן שונה מזה שהוא נגמר עם ברק בקמפ דייוויד. רצח רבין בעיני הוא בראש וראשונה טרגדיה של הדמוקרטיה הישראלית, מה שהופך אותנו לשונים מכל מדינות האזור. רצח רבין הפך את האפשרות להשיג מטרות פוליטיות באמעות רצח פוליטי לאפשרות שפורמלית אמנם אינה לגיטימי אבל היא ריאלית, ובנסיבות מסויימות אף תהיה מובנת. הטרגדיה של רצח רבין היא בכל שהוא הפך אותנו למדינת עולם שלישי. הפולטיזציה של הרצח מנעה מאיתנו להתמודד עם העניין האמיתי – איך מיישבים מחלוקות פולטיות בדמוקרטיה.

  8. באבא,
    ראשית, אני חושב שיש להתייחס גם למשמעויות האנושיות הפשוטות של הרצח, כמו של כל רצח. לי אישית זה קצת חסר בתוך כל הפוליטיזציה של של הרצח ושל הזיכרון של רבין. כמו שכתבתי בפוסט, בראש ובראשונה יש כאן טרגדיה אנושית של חיים שנקטפו בטרם עת. אני לא חושב שההתייחסות לזה מפחיתה מהמשמעויות החברתיות שוודאי שיש לרצח.

    לגבי המשמעויות החברתיות- מה שכתבת בדה-באזר היה מאוד נכון- הייתה טעות של השמאל שבמקום להתייחס לרצח כטרגדיה לאומית הוא הפך את זה לטרגדיה פרטית של המחנה שלו ובכך ניכר בעצם את המחנה השני והכניס אותו לעמדת מגננה בכל דיון שקשור לרצח. עכשיו, אני מבין לגמרי את התחושות של השמאל, סה"כ זה המנהיג שלו שנרצח ע"י איש ימין. ועדיין, זה העמיד גם אנשים כמוני שכאמור יש להם לא מעט תחושות אשם לגבי מה שהוביל לרצח, בעמדת שבה הם כל הזמן צריכים להצטדק ומעמדה כזו קשה לעשות חשבון נפש אמיתי. אני החלטתי שלמרות שזה קשה אני לא מוותר לעצמי ועושה את החשבון נפש, אני מבין למה להרבה אחרים זה קשה (או לחילופין- קל לא לעשות).

  9. מאת בני תבורי‏:

    סליחה, אבל הטיעון כאילו והשמאל ניכס לעצמו את רצח רבין ובשל כך הימין נכנס למגננה הוא בולשיט מרתיח את הדם. בהיכל התרבות באריאל, זה שעלה לכותרות בעקבות מחאת האמנים, מחאו כפיים וצהלו מיד כשנודע דבר הרצח. לא שוליים, לא אביגדור אסקין ההזוי, היכל התרבות באריאל. די להתקרנפות. הימין חש מחוץ למחנה ובצדק. בזאת השמאל לא אשם.

  10. בני,
    לא הכרתי את הסיפור באריאל- אם זה נכון, ואני מאמין לך, אז זה חמור מאוד. אבל יש הרבה אנשים בימין, כמוני (גם אם אני כבר לא ממש בימין), שכן רוצים להיות חלק מהנצחת מורשת רבין וכן רוצים לחשוב ולראות איך מונעים מדבר כזה לקרות שוב, ולא נותנים להם.
    בדיוק כמו שחלק גדול מהשמאל מרגיש למשל שיום ירושלים הפך ליום של ימניים והוא לא מציין אותו, כך חלק גדול מהימין חש שיום הזיכרון לרבין הוא יום של השמאל ולכן הוא לא מרגיש חלק מהיום הזה.
    אני לא בא להאשים את השמאל, אני מבין את התחושות שלו, אבל השמאל צריך להבין שהרב המוחלט בימין (למרות הדוגמא שהבאת) גם הוא עבר טראומה שיש בא לא מעט רגשות אשמה ולבא ולנופף בזה מולם זה אולי צודק- אבל לא בהרכח חכם וודאי לא מוביל אותנו כחברה למקום טוב יותר. בסופו של דבר אנחנו צריכים להמשיך לחיות כעם, ימניים ושמאלניים, גם אחרי ה- 4 בנובמבר 1995.

  11. מאת באבא ימים‏:

    בני:

    אתה מפספס את הנקודה. אין לי שום בעיה עם רדיפה והוקעה של מי ששמח על רצח רבין, אבל זו היתה צריכה להיות הסיבה להוקעה. מה שקרה לאחר רצח רבין היה שהמסר ההסברתי של מפלגת העבודה (אני מזכיר לך, נכנסנו מהר מאוד למערכת בחירות) "מי שלא תומך בדרכו של רבין נותן פרס לרוצח". כך בעצם יצא שהתנגדות פוליטית לדרכו של רבין הפכה בעיני רבים לבלתי לגיטימית בשיח הציבורי. זה הפך להיות סוג של גסות רוח לחשוב שדרכו של רבין הובילה לאסון. אני תמכתי בדרכו של רבין אבל יכולתי להבין מדוע יש אנשים הסוברים אחרת. העובדה שהשמאל אימץ את הקו הזה במקום להתמקד במכנה המשותף לפיו זה בסדר לחשוב שרבין הולך בדרך שהיא מסוכנת למדינה כל עוד ברור שכולם שההכרעה בעניין צריכה להיות בקלפי, התפוצצה לשמאל בפנים. קודם כל זה נדון היה לכשלון מלכתחילה כי במובן מסויים היתה ציפיה שאנשים יצביעו בניגוד למה שהם מאמינים בו רק על מנת לא לתת פרס לרוצח,ציפיה שהיתה מופרכת. שנית, בעצם השמאל הכשיר חוסר סובלנות פוליטית מאוד יסודי שבמשך שנים הוא נהג לייחס לימין. אצל הימין הדבר הזה עורר תחושת רדיפה, אתה אמור להכיר אותה – זו התחושה שאתה חש כל פעם שאיציק כותב בבלוג הזה על שמאלנים ואתה מתבקש להוכיח שאין לך אחות רק כדי שאיציק יגיד לך שהוא בעצם לא כותב עליך אלא על שמאלני אחר קיים או מדומה.

    אני חזרתי לארץ לאחר שהות ארוכה בסין שבועיים לפני הרצח. בליל הרצח שהיתי בבית הורי בטבריה ולמחרת היום נסעתי לירושלים, כי היו לי ענייני אוניברסיטה להסדיר. החל מאחר הצהרים של אותו יום עמדתי עם ההמונים מחוץ לשערי הכנסת על מנת לעבור על פני הארון. אני זוכר שבחוץ עמדו מאות תלמידי בני עקיבא והתפללו (אני כותב בני עקיבא כתיאור כללי לג'ינס, טי שירט וכיפה סרוגה) את החיבור אליהם פיספסנו.

  12. מאת הופ‏:

    הפוסט שלך מעורר בי כבוד עמוק, ולא רק בזכות המסר אלא הרבה בזכות הדרך. גם התגובות, מאותה סיבה.
    באבא. ההבדל בין השמאל לימין מהבחינה הזו היא כשבניגוד לאנשי ימין, תחושת הרדיפה שיש לאנשי שמאל היא פעמים רבות סימן לכך שבאמת רודפים אחריך. ורצח רבין לא היה ההוכחה הראשונה לכך אבל בהחלט אחת החותכות בהן. במילים אחרות, הימין זכה בחוסר הסובלנות הזו בצדק רב (ואני מכליל פה, ולא במקרה. אני מאמין שבכוחו של מחנה לשנות את ההתייחסות ליחיד).
    למעשה, אם חוסר הסובלנות היסודי הזה היה קיים לפני רצח רבין, יכול להיות שרבין היה עכשיו ראש האופוזיציה, או אולי הנשיא.

  13. מאת תומר‏:

    באבא, אולי אתה צודק אבל מפלגת העבודה הפסידה את הבחירות ההן בגלל שני דברים:
    הראשון והעיקרי היה שמישהו קיצוני המשיך את העבודה שהחלה ברצח רבין ואוטובוסים התפוצצו פה על ימין ועל שמאל, מה שגרם להרבה אנשים לשבור ימינה(פרס יחלק את ירושלים הייתה הסיסמא).
    הדבר השני זה שבזמנו רוב הציבור לא אהב את פרס, לפחות לא התומכים האוטומטים של העבודה והשמאל.
    אגב, ראיתי השבוע סרט בערוץ שמונה בהוט על היחסים בין רבין לפרס ולדרך שבה הם השפיעו על הפוליטיקה הישראלית ועל חיינו. בסרט נרמז שפרס לא רצה להקדים בחירות(בכך היה ניצחונו מובטח) כדי שהניצחון לא יירשם על שמו של רבין.

  14. מאת בני תבורי‏:

    באבא,
    טענתי כי תחושת הרדיפה אצל חלק מאנשי הימין (ואני מבקש לא להשפט על הכללה), היא אינסטינקט הגנה בדיעבד. נכחתי והשתפתי במפגשים רשמיים ולא רשמיים עם אנשי ימין לפני הרצח, הכתובת היתה על הקיר. היה ברור שאנחנו במעין מאסה קריטית ומשהו רע עומד לקרות. האלימות קודשה בעיניהם כאמצעי לגיטימי למנוע ויתור על חלקים מארץ ישראל והמנעד כלל מהפגנות קולניות ועד פולסא דנורא. אבא שלי גם הוא מקולל בפולסא דנורא עוד מימי קולנוע היכל העליזים ואני יודע בדיוק איזו השפעה יכולה להיות לפאגאניות הפרימיטיבית הזו על רפי שכל. את מה שאני ידעתי ידעו גם אנשי ימין ואת התוצאות ניתן היה לשער, רק שכשאני התחננתי, במקומות בהם הייתי ואצל האנשים עימם נפגשתי, להורדת גובה הלהבות, נעניתי בבוז שנבע מאני ואפסי עוד. "מי שירים יד על ארץ ישראל…" וגו'. אין לי ספק קל שבקלים בכנותו של איציק ואני נרגש מדבריו. הוא אגב לא הראשון ממנו אני מתרשם שמדובר בחשבון נפש אמיתי, אבל "ימין" כולל גם את אלה שעד היום משוכנעים שצדק נעשה, את אלה שהטיפו והסיתו לרצח ויד החוק לא הגיעה אליהם ואת אלה שכבר שכחו ולא למדו דבר. את תוגבת חלק מהם, אגב, ניתן היה לשמוע אחרי ההתמוטטות של שרון.
    לגבי בני עקיבא, סליחה, אבל אותם הפסדנו כבר למחרת מלחמת ששת הימים. יוסף בורג, בהיותו שר הפנים, אמר פעם לאבי: "אתם (מפלגת העבודה – ב.ת) האישה החוקית שלנו, הליכוד הוא הפילגש". החיבור בין בני עקיבא לימין הפוליטי, שלא היה ברור אליו לפני כן, וההקצנה הדתית, גרמו לניתוק. לא רצח רבין.

  15. מאת old timer‏:

    Hoff:

    You may be right, but to me that's not the issue. Even if the Right has got what it deserved, the Right was not the loser, or democracy lost.

  16. מאת הופ‏:

    באבא: נכון. אבל לא התכוונתי לנקמה. אני מתכוון לתחושה האמיתית והחיה שכשאתה בשמאל, ואתה מעז להשמיע את דעותיך ברבים, אתה באופן אוטומטי בסכנה. הרגשה שאני עצמי חש בה כשאני הולך להפגנות ובדרך יש נערי ימין עירומים ועטופים בדגלי ישראל ודגלי כהנא ומבט שוטם בעיניים. אני בספק אם איש ימין שמפגין מרגיש בסכנה כשהוא רואה אנשי שמאל בצד הדרך.
    אני חש בושה גדולה כשאני כותב את זה, כי נטייתי הטבעית היא לשפוט כל אדם ומקרה לגופו, וההיגיון חוזר ואומר לי שלא יכול להיות שרק צד אחד הוא האלים. אבל גם במה שאני כותב יש מן ההיגיון: מי שעבורו קדושת הרעיון (/ האדמה) גדולה מקדושת החיים, הגיוני שיצדיק ביטולם של חיים בפני רעיונות.

  17. מאת old timer‏:

    Benny:

    I think that your B'nei Akiva story highlights what I see as a problem in your viewpoint. What you are basically saying is that if someone supports the Likud or objects Rabin, he is now longer your ally in trying to strenghten the rules of the game of democracy. I think that's wrong. Most of the voters on the right side of Kadima still prefer Israel to remain democratic. Alienating them, branding them as enemies of the democracy means that you will have less supporters in trying to establish a consensus as to the rules of the game. Without consensus on the rules of the game, we're lost.

  18. מאת בני תבורי‏:

    באבא,
    לא לא לא. ההתייחסות שלי לבני עקיבא באה בתגובה לאיזכור שלך.
    בלי כל קשר, בני עקיבא היא תנועה שחוותה מהפך אדיר של הקצנה לאומית ודתית שממקמת אותה כיום בימין העמוק. על כך אין ויכוח ואת קולות השבר והקינות על כך יכולת לשמוע גם אצל בורג האב, זבולון המר ורבית אחרים מאנשי הציונות הדתית.
    חשבון הנפש של איציק הוא חשבון נפש יחידני. איציק מתאר בצורה כנה ומרגשת את התהליך שחווה בעקבות הרצח. הוא אינו יחיד וזה בהחלט נכון לנו כחברה. מאידך, לא ראיתי חשבון נפש כיתתי, מפלגתי, תנועתי. ניצול הרצח למטרה פוליטית כפי שנעשה על ידי מפלגת העבודה לקראת הבחירות שלאחר הרצח, מאוס בעיני, אבל חשבון נפש ברמה הלאומית נדרש, ולא נעשה עד היום. אני בהחלט בעד קונסנזוס לגבי חוקי המשחק, בגלל זה אני עדיין מריר על השער של מראדונה ובמיוחד על התגובות הנלהבות והסלחנות…

  19. מאת דוד מירושלים‏:

    בני,
    אני (בתור ילד דתי) תמיד סבא שלי הזהיר אותי מללכת לבני עקיבא, שהם לדבריו 'ערימת סוציאליסטים טפשים'.
    ואם מנטרים את סוגיית ארץ ישראל השלמה, אז 'הבית היהודי' ובטח המפד"ל ז"ל (?) הרבה יותר קרובות למערך מאשר לליכוד, בזה אין לי ספק.
    לצערי, כיום, שיוך של 'ימין' ו'שמאל' מתבסס רק על שאלת השטחים, ולא יותר מזה. ואני אומר 'לצערי', כי היום, השיח הפוליטי מתעסק (כמעט) רק בבעיה אחת ושוכח שיש לנו עוד המון.

סגור לתגובות.