במהלך שידור משחק גמר גביע הליגה בין הפועל י-ם למכבי ת"א ביום חמישי האחרון, בשלב שבו השלימה הפועל מהפך נהדר ועלתה ליתרון אחרי שכבר הייתה בפיגור של עשרים נקודות, אמר עפר שלח על עודד קטש שיש לו "בייגלה מעל הראש" והוסיף משהו בסגנון של 'כל מה שהוא נוגע בו הופך לזהב'.
כמובן שאני מצטרף למחמאות לעודד, אחת הדמויות האהובות עלי בספורט ובכלל, אבל אני חולק על האבחנה של שלח (עיתונאי ופרשן אינטליגנטי באופן יוצא דופן שלוקה לא פעם, אבל, באבחנות עבשות משהו כשהדבר מגיע לניתוחים בעלי גוון פסיכולוגי ו/או חברתי).
לומר שלעודד יש "בייגלה מעל הראש" זה להתכוון לומר שמדובר באדם שזכה למגע האלים ולכן יצליח באופן אוטומטי בכל מה שיעשה. מדובר בייחוס של ממד מיסטי כלשהו להצלחה שלו ומתוך כך גימוד כל אותן איכויות שהאיש רכש בלא מעט יזע והמון דמעות.
כשחקן עודד בהחלט התברך בכישרון שהוא מתת אל, אם כי, כמו שאינספור דוגמאות של ספורטאים מוכשרים בתחומם לא פחות שלא הגיעו לשום מקום מוכיחות, זה כשלעצמו וודאי שאיננו מספיק ללא עבודה קשה. ואין ספק שעודד השחקן היה לא רק בעל כישרון יוצא דופן אלא גם בעל נכונות לעבוד וללמוד תמידית כדי ללטש את הכישרון הזה ולהוציא אותו מן הכוח אל הפועל.
אלא שעודד המאמן, ובייחוד עודד האדם, בניגוד לעודד השחקן, לא זכה לשום הנחות מהאלים. ההיפך הגמור הוא הנכון. כדי להבין עם מה האיש היה צריך להתמודד מבחינה נפשית (וגם פיזית וודאי, הפציעה והניתוחים הרבים היו כרוכים מן הסתם בלא מעט כאב) אני אשאל את הדימוי הנפלא שבו השתמשה אושרת קוטלר בכתבה (הנהדרת) שערכה אתו ושודרה אמש בערוץ 10: "זה כמו לקחת פסנתרן ולשבור לו את האצבעות".
כולנו מסוגלים להבין את המשמעות של החוויה של פיטורים ממקום עבודה, חלקנו אף חווינו (או סביר שנחווה בזמן כלשהו במהלך חיינו) אותה בעצמנו. כדי להבין את הקושי בפניו ניצב עודד כשהתברר לו סופית שלא יוכל יותר לשחק כדורסל לא מספיק לדמות את החוויה שלו לפיטורים ממקום עבודה זה או אחר, שלאחריו עדיין קיימת בסבירות גבוה האפשרות להשתמש באותם כישורים במקום אחר ולחזור להתפרנס בכבוד, צריך להמשיל זאת למצב שבו אדם מאבד כליל את כושר העבודה שלו, אין לו יותר את היכולת המעשית לעסוק בתחום היחידי שהוכשר אליו מילדותו וכעת עליו להתחיל לגמרי מאפס ולהמציא עצמו מחדש.
את מרבית בני האדם זה היה שובר, ספק אם היו חוזרים לעצמם ברמה האישית וספק גדול עוד יותר אם ברמה המקצועית. אבל לא עודד. התקומה שלו מהשבר האישי הגדול שחווה וההצלחה האדירה שהוא חווה בקריירה החדשה שבנה לעצמו בעשר אצבעות היא לא פחות מאשר מעוררת השראה. כתבתי פעם בהקשר של עודד שבעקבות הפציעה שלו והפרישה מכדורסל שבאה בעקבותיה אולי איבדנו את עודד הכדורסלן אבל הרווחנו את עודד האדם. ועודד אדם הוא דמות שכל אחד מאיתנו, במיוחד בעיתות משבר, ראוי וצריך לקבל ממנה השראה.
הפילוסוף הדני סורן קירקגור כתב ש- "בעבדות הנפש אין זוכים באור מן ההפקר או מסדרה של תעתועי גורל". והתכוון לכך שעבודת הנפש היא אולי העבודה הקשה מכולם וצורכת מאמצים אדירים, השקעה אינסופית, והתמדה סיזיפית.
כדי לצאת מהמשבר הגדול אות חווה עודד ולפתח קריירה שנייה מוצלחת לא פחות מזו שנקטעה באיבה, וחשוב מזה- אישיות מעוררת השראה עבור רבים, הוא היה צריך, ואין צורך להכיר אותו אישית בשביל להסיק את זה- זוהי לוגיקה פשוטה, להשקיע מאמצים מנטאליים יוצאי דופן: לא ליפול לרחמים עצמיים, למצוא את מה שהוא יכול ללמוד ולקחת גם מסיטואציה שנראית אכזרית ושרירותית, לחפור עמוק בעצמו ולגלות את הפוטנציאל הטמון בו- הפעם כאדם.
שום בייגלה.
*
גשם באלפסי הבלוג של איציק אלפסי