השמאל הישראלי, כמו אוהדי אברטון, מנכס לעצמו זהות לא לו.
עת צפיתי אחר-הצהריים בדרבי של מרסיסייד ב'תקליט'– הפאב הירושלמי הכי אנגלי (או יותר נכון: הפאב האנגלי הכי ירושלמי) שיש, עלו בי הרהורים על הפגנת השמאל אמש בתל-אביב.
חבר שצפה איתי במשחק התעניין אצלי לגבי עוצמת היריבות בין הקבוצות משני צדי הסטנלי-פארק.
יצא לי להיות בכמה משחקי דרבי מרסיסיידים וההתרשמות שלי היתה שאין ממש יריבות גדולה בין המועדונים מעבר ליריבות הספורטיבית. זכור לי במיוחד משחק דרבי טעון באנפילד בעונת 2008/09- העונה "ההיסטורית" בה נאבקה ליברפול על האליפות. אברטון השוותה דקות ספורות לסיום וחיבלה קשות בסיכויי האליפות שלנו.
מה שהדהים אותי היתה העובדה שעם שריקת הסיום נפתחו השערים ביציע האורחים ואוהדי שתי הקבוצות יצאו יחדיו לתוך הלילה הליברפולי הקפוא ללא שום הפרדה משטרתית וללא שהתעוררו תקריות מיוחדות.
כל מי שהיה בעשרים שנה האחרונות במשחק כדורגל באנגליה יודע וודאי שהעובדה שלא התבצעה שום הפרדה בין הקהלים היא יוצאת דופן. את האוהדים של מנצ'סטר יונייטד, למשל, מלווים שוטרים מהרגע שהם יורדים מהרכבת בליים-סטריט ועד שהם עולים עליה חזרה כדי למנוע כל חיכוך בינם לבין אוהדי ליברפול.
לאוהדי ליברפול ה-"ידידות" הזו לא ממש מפריעה. חלקם, בייחוד אלה שלא גדלו בעיר, אפילו רואים בכחולים סוג של אחות קטנה. אולם עבור האברטונייאנס יש בכך כנראה מעט השפלה ולכן הם בכל זאת מנסים ליצור אבחנה בינם לבין ליברפול. הם עושים זאת על-ידי הבניית הזהות של אברטון כקבוצה האותנטית של העיר, לעומת ליברפול שהיא הקבוצה של 'היפנים', או הנורבגים במקרה דנן. השיר המככב אצלם ביציע במשחקי דרבי הוא: "Fuck of to Norway, the city is all ours"
איך זה מתקשר להפגנת השמאל? ובכן, גם השמאל הישראלי מחפש לנכס לעצמו זהות על ידי הדרה חסרת ביסוס של המחנה השני.
הפגנת השמאל אמש נערכה תחת הדגל של "המחנה הדמוקרטי". משמע, המחנה הלאומי הוא לא דמוקרטי. משמע, הלאומיות היהודית היא לא דמוקרטית.
אלא שהלאומיות היהודית – והביטוי שלה- מדינת ישראל – היא דמוקרטית. אין דבר כזה מדינה יהודית לא דמוקרטית כמו שאין דבר כזה ישראל דמוקרטית לא יהודית.
מדינה לא דמוקרטית לא תהיה יהודית משום שבלי דמוקרטיה אי אפשר יהיה לשמור על הערכים היהודיים הבסיסיים של ערבות הדדית. ישראל לא יהודית לא תהיה דמוקרטיה אלא לבנון.
השמאל חיוני לדמוקרטיה הישראלית. אני כותב זאת למרות שאינני שמאלני ואין לי כוונה להצביע למפלגת שמאל, אבל העובדה, כמו שזה נראה עכשיו, שמשמאל לקדימה לא תהיה נציגות ציונית בכנסת הבאה מסוכנת לדמוקרטיה הישראלית הרבה יותר מהחוקים הפופוליסטיים של ליברמן.
אבל השמאל הישראלי לא יכול לאמץ לו זהות שמדירה אותו מהקונצנזוס לפיו מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. להפוך את 'יהודית' ו-'דמוקרטית' לשני קצוות מנוגדים לא רק שמסוכן ללגיטימציה של הבית של כולנו כאן, הוא גם ממש לא יעזור לשמאל להתנחל מחדש בליבותיהם של אלה, והם הרוב הגדול, שמבחינתם שני הערכים האלה הולכים, מוכרחים ללכת, יחד.