סוף דצמבר והפועל רחוקה מלהיראות כמו קבוצה של עודד קטש. הרבה יותר מדי אינדיבידואליזם, הרבה פחות מדי כדורסל.
לזה לא ציפיתי.
גם עמוק לתוך הרבע השני, כשהקבוצה מסביליה ששיחקה כדורסל נהדר שהזכיר בשטף שלו את המשחק של קבוצת הכדורגל של העיר בימיה הטובים, הייתה באוויר התחושה המוכרת שהינה תיכף אנחנו מגיעים.
אולי זו השלווה הסטואית של עודד קטש על הקווים שהשרתה תחושה שהוא יודע משהו שאנחנו לא רואים, ואולי זה ש- 'נו באדי פאק וויט הפועל אין דה מלחה!'
ובאמת, לקראת סוף המחצית היה נדמה שהנה זה קורה. יוגב אוחיון, מכל הגארדים בהפועל היחיד שהוא גם רכז, הוביל את החזרה שלנו למשחק ולמחצית ירדנו במינוס שש (כבר היה 16) ועם תחושה קלה של הקלה.
הרבע השלישי היה אמור להיות הרבע של המהפך, אבל משזה בושש לפה, קרה מה שקורה בד"כ דווקא בכדורגל- כשלא כובשים- סופגים.
יוגב אוחיון, כאמור, היחיד שהפועל שעוד משווה לה צורה של קבוצה, לא עלה לרבע הרביעי בהחלטה תמוהה של עודד (גם אם לא היה כשיר במאת האחוזים, מה שלא היה ניכר בדקות בהן שיחק, היה מקום להמר עליו ברבע הכי חשוב עד כה העונה), והאנדלוסים בריצה של 11:0 סגרו את המשחק.
סוף דצמבר והפועל רחוקה מלהיראות כמו קבוצה של עודד קטש. הרבה יותר מדי אינדיבידואליזם, הרבה פחות מדי כדורסל.
סביליה, שהגיעה מוכנה היטב למשחק, הבינה שבמצב הדברים הנוכחי הדרך לעצור את הפועל, שמסתמכת בעיקר על יכולת אישית, היא בשמירה אזורית לוחצת שכוללת שמירות כפילות וחילופים אוטומטיים. ההגנה הזו הכריחה את הפועל לחשוב, ועל המגרש יש כרגע להפועל מעט מדי מאלה שנוהגים להשתמש בפונקציה הזו.
התפזרנו בשקט עצוב אל תוך הלילה הירושלמי הקר, שוקעים בהרהורים נוגים.
בעיקר על איך נעביר עכשיו את הזמן עד מאי. בתקווה שלפחות אז נראה קבוצה אמיתית של עודד קטש.