גשם באלפסי

הראשון שעסק בנושא הציניות מהבחינה הפסיכולוגית היה זיגמונד פרויד שטען כי ציניות הינה מנגנון סובלימציה (עידון) של תוקפנות המתעוררת כתוצאה מתסכול. תסכול שמקורו באי סיפוק דחפים ראשוניים בילדות.

בהתאם לכך קישר פרויד את הציניות לקיבעון בשלב האוראלי- השלב הראשוני ביותר בהתפתחות בו אנו תלויים באופן מוחלט בדמות המטפלת. עפ"י פרויד, במידה והתלות הזו לא באה על סיפוקה נוצר קיבעון באותו שלב שמתבטא בשלבים מאוחרים יותר בחיים בתוקפנות שמוצאת את ביטוייה דרך המקור האוראלי- הפה.

ספרות חדשה יותר בתחום מבחינה בין שני סוגים של התופעה שעל פי רב נתפסים באופן לא מדויק כבעלי משמעות דומה- ציניות וסארקזם. על-פי טענת תיאורטיקנים פסיכודנימיים חדשים, ציניות וסארקזם, שניהם אומנם מנגנוני הגנה שמקורם דומה (תסכול) ולרב גם באים לידי ביטוי בצורה דומה (תוקפנות מעודנת), אך אין הם משרתים בדיוק את אותה מטרה.

היינו, סארקזם הינו מנגנון עידון של תוקפנות (ולכן מוגדרת בספרות גם כ"ציניות תוקפנית") ואילו ציניות הינה מנגנון הגנה שתפקידו למנוע מתכנים רגשיים כואבים לחדור אל המודעות. בהקשר הזה גם ראוי לציין את הדמיון הקיים בעברית בין המילים 'ציניות' ו- 'צינה'. ואכן, ציניות היא מנגנון שתפקידו 'לצנן' תכנים רגשיים 'חמים'.

אני נדרש לנושא הזה בהקשרם של שני דמויות שעלו בשבועות האחרונים לכותרות בארץ ובמקרה או שלא גם הופיעו יחד ביום שישי האחרון בבמה המרכזית של שידורי סוף השבוע בטלוויזיה בארץ (קישור).

אני מדבר כמובן על איל ברקוביץ' ויאיר לפיד ובאופן ספציפי על התגובה הציבורית והיחס התקשורתי לקמפיין של האחד לאימון נבחרת ישראל והאפשרות שהשני יעבור לפוליטיקה. תגובה שרוויה בציניות משני הסוגים שהצגתי לעיל.

ההתייחסות למועמדותו של איל ברקוביץ' לתפקיד מאמן הנבחרת נגועה בעיקר בציניות מהסוג הראשון, הסוג התוקפני- סארקזם. במילים פשטות: במיוחד לאחר מסיבת העיתנואים שכינס בשבוע שעבר נדמה שהספורט הלאומי הפופלרי בארץ כיום הוא להסתלבט על ברקוביץ'. כל אחד על-פי מיטב כשרונו וחרצובות לשונו.

מה הוא המקור להתייחסות הסארקאסטית הזו לאיל ברקוביץ'? ובכן, סארקזם, כאמור, הוא ביטוי לתוקפנות שמקורה בתסכול. כדי להבין מדוע מעורר בנו ברקוביץ' תוקפנות שכזו צריך להבין בעצם מדוד מעורר בנו ברקוביץ', או יותר מדוייק, דמותו של ברקוביץ', תסכול שכזה.

ובכן, ברקוביץ', כפי שהתבטא היטב במסיבת העיתונאים שערך בשבוע שעבר, הוא אימופולסיבי, תוקפן, בעל יכולת שליטה רגשית נמוכה, ישיר ובוטה. במילים אחרות, כל מה שאנחנו רוצים לחשוב שאנחנו לא.

רוצים לחשוב. כי האמת היא שברמה כזו או אחרת כולנו כאלה. וזו גם הסיבה שמתעורר בנו תסכול מדמותו של ברקוביץ'- הוא מציב לנו מראה מול הפנים שמשקפת את כל מה שאנחנו לא רוצים לראות בעצמנו. וכשאנחנו רואים את זה אנחנו מתמלאים תוקפנות כלפי אותה מראה.

במקביל ישנה ההתייחסות לאפשרות שיאיר לפיד יכנס לפוליטקה. כאן ההתייחסות היא צינית מהסוג השני- צינה. קרירות. היחס ליאיר לפיד מתבטא בפקפוק במניעים שלו. כל צעד שלו בתפקידו הנוכחי בתקשורת מתפרש כחלק מהקמפיין הפוליטי שלו.

מדוע הצנינות הזו ביחס ללפיד? ובכן, לפיד מעורר בנו רגשות שאנחנו מנסים להדחיק. לפיד אוהב את המדינה, בכנות. לא אהבה עיוורת. אהבה שלמה ואמיתית שמודעת לחסרונותיה ועדיין בוחרת לאהוב אותה. כל מי שעוקב אחרי לפיד בעשרים ומשהו השנים האחרונות שם וודאי לב לזה.

אז מה הבעייה? ובכן, אנחנו לא רוצים שמישהו יציף בנו את הרגשות האלה. פשוט, אנחנו לא רוצים לאהוב יותר את המדינה. למה? כי המדינה אכזבה אותנו. מבלי להיכנס לנושא לעומק, היא פשוט לא הפכה להיות האוטופיה שדמיינו לעצמנו בחזון הציוני, השוויץ של המזרח-התיכון.

האכזבה הזו ממישהו שאהבת ושיוותה לו בעיניך דמות מושלמת היא חווית התפקחות כואבת, יודע כל מי שחווה אהבה נכזבת בחייו. מתוך כך, כל התעוררות מחדש של רגש כלפי אותו מושא אהבה לשעבר רק מציף מחדש את אותו כאב. לכן אנו עוטפים עצמנו במעטה של צינה שתפקידו לקרר את אותם רגשות ע"י התייחסות ספקנית לאותו מושא אהבה.

וזה חבל. כי התוקפנות והקרירות שלנו ביחס לברקוביץ' ולפיד אינם, כאמור, אלא ביטוי לקרירות והתוקפנות- הציניות- שהשלתטה על יחסנו למדינה. ציניות שמונעת מאיתנו לאהוב אותה אהבה אמיתית ובריאה. לא אידאליסטית אלא כזו שרואה בה את יתרונותיה וחסרונתיה ועדיין בוחרת לאהוב אותה. אהבה של הדבר עצמו, לא של הדימוי שלו שיצרנו בדמיוננו.

לחיי מדינת ישראל! ברקו ויאיר מרימים כוסית בשישי האחרון

כתבתי כאן במספר הזדמנויות קודמות על המשבר הגדול של הקבוצה המקומית בעיר מגורי הנוכחית, סאות'המפטון, שהוביל אותה אל הליגה השלישית ואל סף פשיטת רגל. מה שהפך את המצב לכואב אף יותר מבחינתם של אוהדי הסיינטס היתה העובדה שכל זה קרה כשהיריבה הגדולה מעבר לכביש, פורטסמות', נהנית מתקופת ריינסנס עם בעלים עשיר, הצלחה בליגה, זכייה בגביע ואפילו הופעה באירופה שהביאה את מילאן הגדולה לביקור בפראטון-פארק (שזה בערך כמו שמנצ'סטר יונייטד תגיע לשחק באורווה).

אלא שחמש-עשרה דקות התהילה של ה'סקייטס' (סוג של דג-סחוס וכינוי גנאי לדייגים בו מכנים אנשי סאות'המפטון את השכנים מפורטסמות') הסתיימו מהר מהצפוי: הפריץ נעלם כלעומת שבא, כל מיני שרלטנים מזרח-תיכוניים נכנסו לעניינים ופומפי, למרבה האירוניה, נמצאת כיום בדיוק במצב של הסיינטס בקיץ- תלוייה בחסדי אביר על סוס לבן שיגיע או שלא.

העניין המדהים בסיפור של פורטסמות' הוא שאף אחד לא ממש יודע מה באמת קורה במועדון הזה. בפעם האחרונה שעוד אפשר היה לעקוב אחרי מה שהולך שם הבעלים, סאשה גאידמק (בנו של המועמד שגרף 7789 קולות בבחירות לראשות העיר ירושלים), ירד מתוכניותיו הגרנדוזיות למועדון וחיפש קונה במחיר הפסד (נשמע מוכר?). מכאן והלאה סידרה של טיפוסים מפוקפקים, יש טוענים אנשי קש, הוכרזה כבעלי המועדון כשמאחורי הקלעים בוחשת בקלחת חבורה בעלת רזומה מפוקפק למדי ממדינה קטנה במזרח-התיכון שספק עם אוהדי פורטסמות' שמעו עליה עד לא מזמן.

לא ממש ברור איך טיפוסים כמו דניאל אזוגי ורוני מאנה, שלא הצליחו למצוא אחיזה אפילו בכדורגל הישראלי, הפכו לאנשים שמושכים בחוטים במועדון מהפרמייר-ליג, ואיך כל זה מתחבר לעובדה שהחבורה הנ"ל קשורה באופן זה או אחר, לאחד, ארקדי גאידמאק? ובכן, ההשערה שלי טובה כשלכם.

צחוק הגורל הוא שבשבת האחרונה הם נפגשו שוב, אלו ששקועים עמוק בצרות, ואלו, שלפחות בינתיים נדמה שעברו את הסערה.

מוקדם ביום המשחק אני יוצא לעשות סיבוב בעיר בכדי 'לספוג אווירה'. כמעט חמש שנים חלפו מאז המפגש האחרון בין שתי הקבוצות ובהמפשייר היה צימאון גדול לדרבי. אלא שלאכזבתי, חוץ מכמה אוהדים שמסתובבים עם חולצות של הסיינטס, אני לא מזהה תכונה מיוחדת. במרכז העיר יום השוק המסורתי ובמרכזו חגיגה מיוחדת בנוכחות ראש העיר, הגברת אליזבת' מיזון, לכבוד ה'וולנטיינס' וכניסת שנת הנמר עפ"י הלוח הסיני. מה הקשר? זהו שאין. סוג של סמטוחה רב-תרבותית שתכליתה להראות כמה אנחנו נאורים וחביבים שדואגים לצאת בסדר עם כולם.

סמטוחה רב-תרבותית. חוגגים את שנת הנמר בסאות'המפטון

בהעדר אקשן במרכז העיר אני שם פעמיי לכיוון האצטדיון. שם אני כבר פוגש את ראשוני האוהדים ניצבים בחבורות אחד מול השני ומחליפים הקנטות. הכחולים שרים "?What Division Are You In" ואוהדי הסיינטס משיבים להם "You Just a Small Team in Havant" (האבנט היא עיירה קטנה באזור עם קבוצת חובבים שזכורה ממסע גביע מופלא לפני שתי עונות שהגיע לשיאו בכמעט סנסציה נגד ליברפול באנפילד בשמינית הגמר). למרות ההקנטות האווירה בינתיים די ידידותית וניכר שהאוהדים בעיקר מארגנים הצגה לתקשורת שהתייצבה גם היא בכוחות מתוגברים בתקווה לתפוס קצת אקשן.

"קבוצה קטנה בהבאנט". אוהדי הסיינטס מקבלים את פני האורחים

העסק מתחיל להתחמם ברגע שהאוטובוסים המאורגנים שמכילים את האוהדים היותר "כבדים" של פורטסמות' (וגם אלה שיצאו מספיק מאוחר בשביל להספיק עדיין לתדלק איזו שישיית בירות או שניים) מתחילים להגיע ואוהדי הסיינטס מניפים לעברם שטרות של עשרים פאונד בסוג של הסתלבטות שנונה, אם כי מעט יומרנית מצד כאלה שהיו גם הם עד לפני מספר חודשים בלי פרוטה בכיס. כשהאוהדים של פומפי יורדים מהאוטובוסים ההקנטות כבר עולות שלב ולמשטרה סוף סוף יש קצת עבודה. היא יוצרת שטח חיץ סטירילי בין שני המחנות ובשלב מסויים כשנמאס לה מכניסה אותם, ברגישות ונחישות, לאצטדיון.

נהיו לארג'ים. סאות'המפטון מתגייסת לעזרת השכנה

"בוא לפה אם אתה גבר!"

סט. מריז מלא היום והאווירה חגיגית. בניגוד לדרבי של ליברפול בין שני קבוצות מהחלק העליון של הפרמייר-ליג בו הייתי נוכח בשבת שעברה דווקא הדרבי הזה של הדרום, בין הקבוצה במקום האחרון בליגה העליונה וקבוצה מהליגה השלישית, מספק הרבה יותר כדורגל.

פורטסמות' מציגה בעיקר את צמד האלג'יראים, חסאן יאבדה ונאדיר בלהאדג', שמנהלים היטב את מרכז השדה. ההזדמנות הרצינית הראשונה מגיעה מבעיטה ממרחק של ג'יימי או'הארה שסוחטת הצלה יפה מקווין דיוויס, השוער הוותיק של הסיינטס.

מהצד השני סאות'המפטון עם כדורגל טכני ומשוחרר, כמיטב המסורת המקומית, כשמעל כולם בולט הקשר ההתקפי אדם לאלנה שמזכיר לי מאוד את מאור מליקסון, במראה ובסגנון המשחק. רק באנגליה, כאן לא יודעים להעריך יכולות מהסוג שהוא מציע, יכול שחקן כזה להסתובב בליגה השלישית.

בדקה ה- 30 קרן ראשונה במשחק. מרתק כל פעם מחדש להיווכח בהתרגשות שאוחזת באצטדיון אנגלי ברגע שנפסקת קרן. דיוויד ג'יימס, שהיה לו אחה"צ מצויין סך הכל, מציע את הטעות התורנית ושומט את הכדור אבל הבלם הטוניסיאי, ראדי ג'אהידי, מחמיץ משני מטר מצב ששדרי כודרגל אוהבים להגיד ש'גם הם היו מבקיעים אותו'. המחצית מסתיימת ב- 0:0 שלא משקף את הכדורגל הלא רע בכלל שהוצג. זה לא יהיה העיוות האחרון שמשתקף בתוצאה לאחה"צ זה.

בהפסקה אני מתיידד עם שכני ליציע, בחור מקומי צעיר בשם קית'. כשאני מספר לו שאני מישראל הוא שואל מייד על "אייאל ברקוויטז". בעיר הדרומית עדיין זוכרים בערגה את הקוסם הקטן ותמיד עושים לי כבוד ששומעים שאני מגיע מישראל. אנחנו מעלים חוויות מה- 6-3 המפורסם בעונת 96/7' נגד מנצ'סטר יונייטד ב'דל', בו כבש ברקו צמד ובישל עוד לשלושה, וקית' שואל למעשיו כיום. אני מעדכן אותו על הקמפיין למינויו לתפקיד המאמן הלאומי. קית' מספר שהוא מתגעגע לאותם ימים ב'דל', אצטדיון שהיה סוג של אורווה מקומית אבל היה לו קסם שמי שחווה אותו מתקשה לשכוח. "סט. מריז אולי אצטדיון מרשים" אומר לי קית', "אבל שום דבר לא מיוחד בו". יש בזה לא מעט, אמנם מדובר באצטדיון נפלא אבל הוא משרה אווירה נינוחה ופלסטית מדי.

המחצית השנייה נפתחת כמו שהסתיימה הראשונה והסיינטס ממשיכים להחמיץ. בשלב הזה כבר ברור שהחוק הכי ישן בכדורגל- מי שלא מבקיע סופג וכו'- יכנס מייד לתוקפו ופומפי תעלה ליתרון. אף אחד לא מופתע כשאוסו-אבאיי מבקיע לפורטסמות' מכדור מקרי שהתגלגל אליו ברחבה.

בעוד אני, שבסך-הכל פיתחתי סימפטיה קלה לסיינטס מאז עברתי להתגורר בעיר, טומן את ראשי בכפות ידי מהבאסה, קית' לא מזיז שריר בפנים. קרח זורם להם בעורקים לחבר'ה האנגלים האלה. על אותו משקל תוך חצי דקה בדיוק האוהדים המקומיים יוצאים מההלם ומרעידים את האצטדיון עם "!C'mon You Saints".

ואז מגיע הרגע לו חיכיתי: אחרי כל ההתקפות המסודרות דווקא כדור חופשי לחלוץ המרכזי הגבוה ריקי למבארט, מלך השערים של הקבוצה, שנוגח מדוייק לפינה של ג'יימס, מעניק לסאות'המפטון את השער המיוחל. סט. מריז מתפוצץ ותסכול של חמש שנים מתפרץ ברגע. אני מאושר, לא רק מהשיוויון אלא גם מהעובדה שתיכף אשמע את שיר האוהדים האהוב עלי ביותר "!You're Not Singing Any More".

מכאן והלאה יש רק קבוצה אחת על המגרש- סאות'המפטון. וקבוצה אחרת על לוח התוצאות- פורטסמות'.

החמצה נוספת, הפעם של לאלנה, מובילה למתפרצת של פורטסמות' שנגמרת עם שער בצד השני (ארונה דין-דאן)- סנריו שחוזר על עצמו פעמיים נוספות (בלהאדג' ואו'הארה) עד לסיום.

סאות'המפטון מזכירה בהרבה מובנים את ארסנל. זה לא רק שהשערים בהתקפות מתפרצות שספגה בדקות האחרונות הזכירו מאוד את השערים שספגה ארסנל לפני שבוע בסטמפורד-ברידג'. זה גם העובדה שהסיינטס, כמו התותחנים מצפון לונדון, משחקים כדורגל כמו שצריך לשחק אותו: על הקרקע, בחילופי מסירה ותנועה. אלא שעל הנאיביות שלהם הם משלמים ביוקר ובמזומן. בהעדר גרזן במרכז השדה שיעצור, או לפחות או יעקב, התקפות מתפרצות, ההגנה מוצאת עצמה שוב ושוב בעמדת חיסרון מול התקפות מהירות של היריבה.

תוצאת המשחק, 4:1, היא אחת הבלתי משקפות העונה בכדורגל האנגלי. מה שלא מפריע לאוהדי פורטסמות' לחגוג ביציע האורחים כאילו זכו גביע עצמו. גם אצל אברם גרנט נראה כאילו השתחרר הרבה תסכול ולחץ שמן הסתם הצטבר בחודשים האחרונים ובמפגן נדיר של רגשות הוא צועד לעבר האוהדים ומנצח על המקהלה. "תביאו את צ'לסי!" הם שרים, אולי לכבודו. אוהדי הסיינטס המאוכזבים שעושים דרכם ליציאה משיבים- "תביאו את מס הכנסה!".

בחזרה במרכז העיר סוף סוף האקשן המיוחל: אוהדי פורטסמות' שעושים דרכם חזרה לתחנה הרכבת "נתקלים" באוהדי הסיינטס בנקודות שכנראה נקבעו מראש. המשטרה שנמצאת בשטח בכוחות מתוגברים משתלטת די ביעילות על העסק ומלבד מספר עצורים וכמה חלונות ראווה מנופצים ההתקהלויות מפוזרות די במהירות. למגינת ליבם של עוברי האורח המקומיים ששמחו לראות לרגע קט קצת 'עניינים' בעירם המנומנמת.

המשטרה מלווה את אוהדי פורטסמות' חזרה לתחנת הרכבת אחרי המשחק

אבל יש כאלה שלא ממהרים להגיע הביתה

כשהעשן מתפזר והשקט המוכר חוזר לעיר אני מהרהר כיצד הובילה החמדנות והרשלנות הפושעת של הנהלת הפרמייר-ליג וההתאחדות האנגלית את שני המועדונים האלה, שמהוות נדבך מרכזי בתחושת הזהות של הקהילות המקומיות, למצב שבו הם תלויים בחסדי זרים בעלי מניעים נסתרים. בעוד כלפי חוץ משדרת הפרמייר-ליג, בעזרת המכונה השיווקית המשומנת שלה, תדמית נוצצת, האמת היא שהנזק שהיא גורמת לשורשים של הכדורגל באנגליה רק מתחיל לתת את אותותיו ואת אחריתו מי ישורנו.

רק לפני שבועיים כתבתי כאן על הבעיה המנטלית שמנעה משחר פאר לנצח את קרולין ווז'נייקי במפגש בניהן באליפות אוסטרליה הפתוחה. זה למרות, שלפחות במערכה הראשונה, שחר הראתה שהיא שחקנית לא פחות טובה מהדנית המדורגת שלישית בעולם.

הבוקר בדובאי השניים נפגשו שוב והפעם שחר כן עשתה את העבודה.

כמו שכתבתי אז, טניס הוא משחק שמנצחים ע"י זכייה בנקודות החשובות, שם הפן המנטלי הוא המרכזי. העובדה שהבוקר בדובאי שחר ניצלה 67% (8/12) מנקודות השבירה שהשיגה, לעומת 13% (1/8) בלבד במשחק באוסטרליה, מעידה ששחר ביצעה הפקחת לקחים נכונה ברמה המנטלית מאותו משחק ובהתאם לכך גם ההבדל בתוצאה.

שתי הערות כלליות לגבי שחר פאר:

א. העובדה ששחר מצליחה במקום שבו ספורטאים גברים ישראלים רבים נכשלים: היכולת להתגבר על משברים ולשמור על יציבות ברמות הגבוהות לאורך זמן, היא תעודת כבוד לא רק לשחר כספורטאית, אלא גם לשחר כאישה.

בלי יותר מדי קשקושים פמינסטיים ובלי לעשות עניין מזה שהיא אישה, שחר מהווה כיום מודל של הצלחה נשית שילדות רבות בארץ יכול להסתכל עליו ולשאוף לחקות אותו.

ב. שחר מהווה מודל לא רק לנשיות מצליחה אלא גם לפטריוטיות נבונה וההתמודדות שלה עם ההפגנות המכוערות שמלוות אותה בחודשים האחרונים בסבב ראוייה לכל שבח.

העובדה שהיא לא נגררת לנושא הפוליטי מצד אחד, אבל מצד שני מדגישה בכל הזדמנות את הגאווה שלה לייצג את מדינת ישראל היא מסע ההסברה המוצלח ביותר. הדמות של שחר, כאישה צעירה, יפה ומצליחה היא התשובה הטובה ביותר לדמוניזציה שמנסים לעשות לישראל.

השחר העולה. הבוקר בדובאי

________________

תנו לו צ'אנס!

נשברתי, אני מודה. למרות שכיניתי אותו כאן בעבר פרח' היום גם אני מצטרף לאלו הקוראים למנות אותו למאמן הנבחרת.

יש אלף ואחת סיבות רציונליות למה לא לתת לאייל ברקוביץ' את תפקיד מאמן נבחרת ישראל, אבל יש סיבה אחת שמנצחת את כולם ובגללה מגיע לו:

הוא בא מהלב.

את עמיר בניון מעולם לא פגשתי. כלומר, יצא לנו להיות בכמה מקומות באותו זמן, אך מעולם לא דיברנו או הצגנו את עצמנו. ולמרות זאת, אני מרגיש שאני מכיר אותו. סוג של חברות מרחוק. יודע מה הוא חושב, יודע מה מרגיז אותו, יודע מה הוא מתעב. ולמרות שלא נסכים על כל דבר כזה, במשך הזמן הוא הפך לדמות שהפכה אצלי מדמות מוערכת לדמות מוערצת. ובעולמנו, בו מה שנראה הוא לא תמיד מה שקיים, דמויות ראויות להערצה הולכות ומתמעטות. לא זהו המקרה.

מכיוון ששם המשפחה שלו מזוהה בהקשרים אחרים, התחלתי פשוט לקרוא לו "עמיר". כאילו אני באמת מכיר אותו, כמו שקוראים לחבר קרוב. גם העובדה שיש לנו פריטים דומים בביוגרפיה, למשל ששנינו נולדנו וגדלנו באותו מקום כנראה תרמה לתחושת הקרבה החד-צדדית הזו, מצידי בתור אחד שילדותו והמקום בו התקיימה משמעותיים בעיצוב זהותו, ושבעצם עמיר, על השינויים שעבר בחייו, קצת חיברו אותו יותר לעצמו. וגם כי הרבה מעבר למוזיקה ולכישרון שלו, עמיר הוא אדם מיוחד, בעל תכונות אופי מולדות שהתחברו לכדי יצירת דבר יחיד שאין שני לו. והתכונות האלה הן שאחראיות לכל מה שעמיר. לדברים הטובים, לדברים הרעים, להישגים, לנפילות.

ההערצה שלי לעמיר אינה עיוורת. איני חושב שהוא אדם מושלם או נקי מטעויות. אני לא חושב שכל תכונה שלו היא אידיאלית. אבל תמיד העדפתי את הגיבורים שלי אנושיים, כדי שיהיה לי במה להזדהות איתם. מעולם לא חלמתי להיות סופרמן, זה נראה לי די משעמם וחסר תכלית. אבל כן חלמתי להיות אדם שלם, אדם בעל זהות וייחודיות, אדם שגם אם נאבק בעצמו עדיין לא שוכח מי הוא. ועמיר בשבילי הוא דוגמא מצוינת לכל אלה.

כל ההקדמה הזאת מגיעה כי רציתי להתייחס לאירוע שעבר על עמיר השבוע. מכיוון שזהו אירוע שבמרכזו קונפליקט, ובמחוזותינו כשמישהו מביע דעה מיד ניגשים לברר מי הדוד שלו ועם מי שיחק בשכונה, חשבתי שיהיה נכון לומר מה אני מרגיש כלפי עמיר. אבל כעת אדבר על הסיטואציה שבמרכזה הוא עמד השבוע. סיטואציה מורכבת שאין בה טובים ורעים במימד השטחי של העניין, אלא תפיסות והשקפות מסוימות, שכולן יחד גרמו להר הגעש ששמו עמיר להתפוצץ.

עופר שלח ורביב דרוקר הם שני עיתונאים ידועים ומוערכים. גם מי שמבקר אותם לא יוכל להתמודד עם העובדה שהם נמצאים בעמדות מפתח בתקשורת הישראלית. כמעט משעשע לראות כיצד גם כשהם מנסים לפרגן, הם חוטאים בחטא היוהרה ויוצאים מקללים. כי שלח ודרוקר לא באמת התאמצו. הם חשבו שמספיק לפתוח מצלמות של פריים טיים והכל יעבוד. אבל לא ככה עם עמיר. עם דמויות מורכבות צריך להיות זהיר, להכין שיעורי בית, להקשיב.

מבלי להכיר אותם אני יכול לומר ששלח ודרוקר הם אנשים שחושבים שרוב עבודתם היא לשפוט: אנשים אחרים, סיטואציות אחרות, מעשים אחרים. כתבתי ביולי 2008 קטע קצרצר כנגד השוואתו של עופר שלח (אז בחדשות 10 בליל שישי) את פולחן האישיות של נסראללה לפולחן האישיות סביב הרב איפרגאן, בה טען כי בעצם אין הרבה הבדל בין השניים. באותו קטע טענתי בעיקר שתי טענות: שלא ניתן להשוות מי ששולח אנשים למשימות קטל של חפים מפשע ושל עצמם עם אדם שמקדיש את עצמו ללימודים רוחניים (במקרה הזה, הדת היהודית) ולעזרה לזולת, וטענה נוספת, שבעצם שלח הציג את עמדותיהם של הליברליים של ימינו, בהם הם מתכסים במעטה המודרניות והחופש ובעצם פוסלים צורות חיים אחרות משלהם, על אף שאלה כלל אינן ידועות או מובנות להם. חשבתי שלשפוט דברים מתוך אי ידיעה זו פשוט בורות. זה אולי יכול להתקבל בברכה בסביבה צינית ושטחית, אבל לא כאשר באים במגע עם אדם אנושי כמו עמיר, אז שיפוט הוא המתכון הבטוח לאסון. וכאן האסון היה כפול. שלהם ושל עמיר.

מדהים לגלות איך דברים כל כך מורכבים ועמוקים מתפרצים בהיסח דעת. כאן אפשר לראות את הראיון של שלח ודרוקר במסגרת "המקור" עם עמיר. הקטע סובב סביב הופעה גדולה, לפניה ואחריה. בעוד שלח ודרוקר מודים שבעצם רצו לפרגן לו, הרי צריך לקוות בשבילם שהניסיון שלהם בתקשורת גרם להם להבין מצוין שעמיר הוא מרואיין לא שגרתי, כזה שאומר מה שהוא חושב, גם אם זה לא מוצא חן בעיני כולם. וזה לרוב לא. עמיר שיחרר איזו בדיחה קלה על תאורה בהופעות, שגרמה לשלח לפלוט: "אז שוב מתנכלים לך?". ברגע הראשון עמיר הגיב באיפוק, אך מיד לאחר מכן שיחרר ניצרה, ובאדיבות טונות של אדרנלין אחרי הופעה המוצלחת, הפגיז לכל הכיוונים.

מי שמכיר את עמיר לא היה מופתע. אין שום דבר חדש בדעות שהשמיע בקטע, וגם עצם ההתפרצות היא לא חדשה. עמיר תמיד מתפרץ כשהוא חש שנעשה אי צדק. אותה התפרצות בקטע הזה היא זו שהביאה אותו להילחם בתעשיית המוזיקה בישראל, אותו יצר רודף צדק. ואולם, הפעם עמיר נתפס בחולשתו. כמי שחש מנוכר מהתקשורת בישראל, על אף ליטופה החם, התיוג שלו כמקופח גרם לו להשתולל וליפול לרשת. ברור שעמיר חזק יותר היה נזהר ולא נותן לצמד המנחים ללכוד אותו. אבל עוצמתו של עמיר אינה בכך שהוא נמנע מעימותים, כמו שסיפור חייו מספר. עוצמתו היא בכך שהוא אינו מוותר על עצמו ולא נלחם להיות משהו שהוא לא. וזה, כאמור, מעורר הערצה.

מצד השני של המצלמה, דווקא שלח ודרוקר נתפסו בקלקלתם כשלא התכוונו. בעוד התכוון הצמד להרוויח הופעה טובה ועל הדרך לשדר מעט יציאה מהמוסכמות של עיתונאים בכירים בטלוויזיה בישראל, הרי שהם חשפו בדיוק את מה שתמיד רצו לברוח ממנו: השיפוטיות שלהם, ההנאה שלהם ממרואיין ששופך את חמתו וכן השררה שמגיעה ממעמדם התקשורתי הרם.

לאחר מעשה, טוב היו עושים שלח ודרוקר אם היו נענים להצעתו של עמיר, גונזים את הקטע הזה ועורכים עימו ראיון. הם היו צריכים לעשות זאת מתוך עוצמה ולא מתוך חולשה: לא כאילו נכנעו למרואיין שלכאורה הכתיב להם מה לומר וכיצד להציג אותו, אלא מתוך הבנה שהקטע הזה הוא לא העיקר. שלמרות שיש להם כוח רב, לא תמיד צריך להשתמש בו, בטח לא כשהוא אינו משרת שום מטרה. אולי אין חוק משפטי שאוסר שידור דברים של אדם שהתחרט עליהם, אבל בוודאי יש צו מוסרי כזה. אם שלח ודרוקר היו מתגברים על היצר הכוחני שלהם, ובאמת משיגים את המטרה לשמה התקיימה הכתבה הזאת. כי בעוד עמיר לא נכנע ליצר, הוא עשה זאת מעמדה של כוח, של אמירת דברים נוקבים שהוא מאמין בהם גם אם לא נעימים לשמיעה. ואילו שלח ודרוקר לא נכנעו ליצר מתוך עמדה של חולשה, של תאוות כוח בדמות סקנדל אחד נוסף לרזומה.

יש דפוסי התנהגות הפוכים שלעתים מגיעים לגמרי מאותו מקום. ולעתים יש דפוסי התנהגות דומים שמגיעים ממקומות הפוכים לגמרי. מי שמכיר את עמיר בוודאי כבר למד את השיעור הזה.

אריגיא ברגר

________

נתבקשתי לבחור את חמשת השירים האהובים עליי ביותר מבית מדרשו של עמיר. אז כמו שהוא אמר פעם (בהתייחסותו לכוכב נולד), אין שום קשר בין מוזיקה ותחרות, אבל בכל זאת החלטתי להעתר לאתגר הבלתי אפשרי הזה. כמובן שהיה אפשר לבחור רשימה ארוכה הרבה יותר, ובכל זאת ניסיתי לבחור לא את הטובים ביותר, כי אין דבר כזה, אלא את אלה שנוגעים בי הכי הרבה. ובעוד שהארבעה אינם לפי סדר חשיבות, הרי שהראשון ברשימה הוא באמת זה שמעל כולם.

5. געגועים לדמיון

4. הכל עד לכאן

3. רק את

2. שלכת

1. ניצחת איתי הכל

התחושה שקוננה בי אחרי שקראתי את דברי הבלע של מאמן נבחרת מצרים, חסן שחאתה, בתגובה להצעה (שעד עכשיו לא הבנתי אם היתה רצינית או סוג של קוריוז) שעלת בתקשורת הישראלית למנות אותו למאמן נבחרת ישראל, לא היתה של זעזוע או כעס, אלא פשוט של עצב.

הדברים של שחאתה לא הפתיעו אותי, אני לא תמים ויודע היטב מה חושבים עלינו, על פי רוב, ברחוב הערבי. שחאתה עצמו, סוג של פופוליסט זול, לא היה אומר את הדברים אם לא היה יודע שהם יתקבלו בזרועות פתוחות ברחוב המצרי. פשוט עצוב לי שבמדינה שיש לנו איתה הסכם שלום כבר כמעט שלושים שנה והמלחמה האחרונה שלנו איתה היתה לפני למעלה משלושים ושש שנה, השנאה לישראל והגזענות כלפי יהודים היא עדיין כל-כך עמוקה ומכוערת.

לעומת זאת העובדה שההצעה האצילית הזאת עלתה בישראל (וגם זכתה לתגובות די מפרגנות), בנוסף לאיחולי הברכה ששלחה ההתאחדות למצרים לרגל זכייתה באליפות אפריקה, גרמו לי לא מעט גאווה. אני מודה שגם בעיני, לפני שקראתי את התגובה המכוערת של שחאתה, הרעיון מצא חן מאוד. לא רק בגלל שאני באמת חושב שמאמן מסוגו של שחאתה יכול להיות מאמן טוב לנבחרת ישראל (כפי שכבר טענתי בעבר כאן), אלא גם, ואולי אפילו בעיקר, משום שמהלך שכזה יכול היה להוסיף קצת שפיות מאוד נחוצה (דווקא דרך הכדורגל- כמה מקסים!) לאזור הלא שפוי שאנחנו חיים בו.

אבל האמת שוב טפחה לנו בפנים והסתבר שלא משנה מה נעשה כנראה שבסופו של יום באמת "עשו שונא ליעקב מבטן אימו". זה חבל, אבל לא הייתי מתרגש מזה יותר מדי. בסופו של דבר מה שחשוב הוא שמצרים השלימה מבחינה אסטרטגית עם קיומה של מדינת ישראל, וזה המצב שצריך לשאוף אליו גם עם שאר שכנותינו. על החלומות על חומוס בדמשק אפשר לוותר, יש חומוס לא פחות טוב בירושלים.

שני דברים שהפריעו לי בתגובות לדברי שחאתה:

א. התגובה, או בעצם אי התגובה, הבינלאומית. אני רק רוצה לדמיין איזה מהומת אלוהים היתה פורצת אם מאמן נבחרת ישראל היה מתבטא בצורה דומה. אלא שכשזה מגיע לערבים נדמה שהעולם מגלה פתאום "סלחנות" שלא ידענו שקיימת בו. כאילו ש"להם" מותר, שהם "כאלה" וצריך לקבל את זה.

צורת ההתייחסות הזו מעידה על כך שהמערב, למרות הטפות המוסר שלו לישראל והנסיון שלו להציג עצמו "כמוסרי" ו"נאור", עדיין מחזיק באותן דעות קדומות ישנות על נחיתותו של המזרח והמזרחי. שאם לא כן הוא היה דורש מהערבים לפחות עשירית ממה שהוא דורש מישראל שאותה הוא תופס כמדינה מערבית.

ב. התגובה של יואב בורוביץ' באתר ערוץ-הספורט (שם פורסמה לראשונה 'ההצעה' לשחאתה לבוא לאמן בישראל) שחפר ומצא למה למרות הכל אנחנו בכל זאת עדיין אשמים ששונאים אותנו (כמו שאפשר לקרוא כאן).

ההזדהות הזו עם התוקפן והחיפוש התמידי במה אנחנו אשמים בשנאה העיוורת כלפינו מזכירה לי את האישה המוכה שאומרת "לא, אני לא הייתי בסדר, הרגזתי אותו, אז הגיע לי".

לסיום אני רק יאמר שדווקא מצאתי בכל זאת נקודה ששווה להתייחס אליה בדברים של שחאתה- זה "שהישראלים מקנאים בהצלחות הבינלאומית של נבחרת מצרים". כן, יש בזה משהו- לראות נבחרת שכנה מגיעה להישגים מרשימים כשאנחנו כבר ארבעים שנה במדבר צובט טיפה את הלב.

ואז חשבתי לעצמי שאפילו שכך בחיים לא הייתה מתחלף עם שחאתה ומצרים- לא הייתי רוצה לחיות במדינה שהשנאה העיוורת שוטלת בה. שאזרחיה לא מסוגלים להבין שגם אם הצד השני הוא ה"אוייב" (והוא כבר מזמן לא) עדיין חיים שם אנשים בשר ודם ולא מפלצות, וכן אדון שחאתה ("כל החיים שלי שמעתי רק שבישראל הורגים ערבים, לא ידעתי שיש שם כדורגל"), יש שם כדורגל. לא מי יודע מה, אבל יש ואנחנו אוהבים אותו כמו בכל מקום אחר בעולם.

אז אתה יכול להישאר במדינה החשוכה שלך, חסן, ואני ימשיך להודות על כך ששפר על מזלי להיוולד במדינה אצילה (שמסוגלת לפרגן לך ולנבחרת שלך למרות היחס המכוער שלכם) כמו ישראל, גם אם הנבחרת שלה בחיים לא תעלה למונדיאל.