בחודש ספטמבר האחרון פירסמו המחזאי שמואל הספרי והיועץ הפוליטי אלדד יניב מניפסט שכותרות "השמאל הלאומי" (וניתן להוריד במלואו כאן) שבעזרתו הם מקווים לעורר שיח ציבורי שתכליתו להחיות מחדש את מחנה השמאל הלאומי בישראל.
למרות שאינני מגדיר עצמי כשמאלני (על אף שבנושאים שונים דעותיי יכולות להיחשב כשמאל מובהק) ובמקור בכלל גדלתי בבית ביתר"י-חירותניקי למהדרין, מצאתי עצמי מזדהה עם רב הדברים של הספרי ויניב. ברשימה שלפניכם אני מבקש לעסוק במה שאני תופס כנקודות המרכזיות בהן.
בחלוקה גסה ניתן לחלק את המסמך לשניים: חלק אחד עוסק, במילות המחברים, בשאלה "מה קרה ואיך קרה שהיום כל מה שנשאר מהשמאל הציוני הוא קומץ אנרכיסטים שמטריד את משמר הגבול כל יום שישי ליד גדר ההפרדה או במחסומים?".
בחלק השני- וכאן חוזקו העיקרי של המסמך לדעתי, שאיננו מסתפק רק בניתוח תיאורטי אלא גם קובע מה ניתן וצריך לעשות עכשיו- פורסים הספרי ויניב משנה חברתית ומדינית סדורה שעיקריה היפרדות חד-צדדית של ישראל מהיישות הפלשתינאית וביסוסה של ישראל בגבולת קבע כמדינת רווחה בעלת שוק חופשי וצביון יהודי-לאומי מובהק.
"איפה דגל ישראל קיבינימט?"
בחלק העוסק בשאלת התאדותו של השמאל מהמפה הפוליטית בישראל "עד שכל מה שנשאר ממנו זה שלושה חבר'ה בכנסת" עורכים המחברים חשבון נפש יוצא דופן בכנותו שלהם, כאנשי שמאל, עם המחנה שלהם. "יותר מדי שנים" מודים הספרי ויניב, "הפגנו בשביל הפלשתינאים. די חלאס. הפלשתנאים ילדים גדולים. שיסתדרו לבד. מעטה כיכר רבין תארח הפגנות בעד ישראל עם מאות דגלי כחול לבן".
הטון ברור וגם התוכן- הספרי ויניב מצביעים על הסיבה הראשונה לקריסתו של השמאל הישראלי: הסלידה שהוא פיתח כלפי הלאומיות בכלל והלאומיות היהודית בפרט, כזכור- הציונות. מה שפעם היה מחנה של חלוצים, אנשי חזון ובעלי תושייה שהגנו ברוחם וגופם על זכותו של העם יהודי להגדרה לאומית בארץ אבותיו, הפך למחנה שהקול הבולט שנשמע מתוכו הוא של כל מיני גדעון לוים כאלה הרואים באותה זכות משהו פסול ומגונה.
לא פלא שהספרי ויניב ש"מתרגשים כשהדגל מונף וכשתזמורת צה"ל מנגנת את התקווה" מוצאים עצמם פתאום שואלים: "מי הם בכלל האנשים האלה לידינו? ואיפה דגל ישראל קיבינימט?"
חריף-אש
אבל זו לא הסיבה היחידה. הניכור ללאומיות היהודית, לישראליות, שורשיו נטועים במה שהמחברים מכנים "המצב הנפשי הפתולוגי של השמאל החילוני-אשכנזי" התחושה ש- "מתישהו בתחילת שנות השמונים- שנות הבגין-בגין, העגבניות על שימון פרס בבית-שמש ו"הפרח בגני"- גנבו לו את המדינה". מי גנב אתם שואלים? אותם אלו "שדוברים ערבית, אוהבים אום-כולתום ופאריד אל-אטראש, משחקים שש-בש וקלפים (לא ברידג') ואוכלים חריף-אש".
המחברים אפילו מצטטים דברים מפי מי שהם מזהים כ"קרוב משפחה של המבוגר שבנינו" ומעידים עליו שהיה "מלח הארץ, מאנשי העלייה השלישית, איש גדוש סוצילאיזם ואהבת הארץ" שבאותם ימים אמר מתוך תחושת הזעזוע שחש: "הבאנו אותם מוקדם מדי".
וזה לא רק המזרחיים – "השמאל הישראלי בז לדת, לדתיים, למאמינים, לחרדים, לעובדיה יוסף – ובכלל לכל מי שביום כיפור מתעקש לצום ולהתענות ולא לחגוג במסיבות גג סודיות או לערוך משתה של נקניקיות חזיר בתבשיל בירה בחוף עין-גב". מיותר לציין "שאת הבוז הזה הוא מייחד לדת היהודית, כמובן. לדתות אחרות, לכמרים, לאימאמים, לנזירים בודהיסטים, לקוראים בקפה, יש לשמאל הישראלי כבוד, הרבה כבוד" – לעומת הדברים האלה הפוסט ההוא שלי נראה אגריסיבי ונושך כמו תיקול של לוקאס לייבה.
והבוז, הניכור הזה של השמאל כלפי הסביבה בה הוא מתקיים אך טבעי שיעורר תגובה דומה מאותה סביבה וכך יוצא ש"השמאל הישראלי הוא השמאל היחידי בעולם שהעם לא תומך בו, שהעם שונא אותו יותר ממה שהוא שונא את המשטרה, התקשורת ומס הכנסה. לכן אין מצב שמזרחי מסורתי יצביע לשמאל – כי השמאל בז לאבא של המזרחי המסורתי. כשהמזרחי נכנס לקלפי אבא שלו מדבר אליו והוא שומע את העלבון".
הנה, תראו את מנחם בגין, קוראים המחברים בתבונה- "בגין היה אולי המנהיג הכי פולני שקם כאן אבל הוא הצליח לרכוש את לב המזרחיים כי הוא הביט ביהודי המזרחי וראה אח, לא נתין. חבר, לא טעון טיפוח. מעולם לא התנשא מעליו ולא נתן לו תחושה שהוא שווה יותר. בגין נתן כבוד, לכולם".
כשהספרי ויניב מדברים על אלה ש"אוכלים חזיר ביום-כיפור ושותים אספרסו מתי שרק אפשר" ברור שהם לא מתכוונים לכל השמאלנים, אפילו לא לרובם המוחלט, אבל הם מבקשים לצבוע בצבעים עזים את התחושה שמתקבלת, הלך הרוח שנושב מכיוון המחנה שלהם. והם צודקים. יש משהו בשמאל שמשדר קרירות רגשית נוראה.
נדמה כאילו השמאל לא מעוניין, או נרתע, מלגעת ולחבק. נכון, השמאל (עדיין עוסק) במפעלים חברתיים מבורכים, אבל זה מרגיש יותר מדי כמו הדוד ההוא מאמריקה ששולח צ'ק פעם בשנה- אם באמת היה אכפת לו הוא היה מתקשר מדי פעם, נגיד בערב חג, ושואל מה שלום האישה והילדים.
בשביל להראות שאכפת לא צריך ללבוש תרבוש וג'לבייה ולאכול מופליטה במימונה (לא נולדתי עדיין כשבגין עלה לשלטון אבל לא זכור לי שראיתי אי פעם תמונה שלו בתרבוש וג'לבייה). מספיק לדבר בגובה העיניים ולדעת להקשיב. השמאל הישראלי מציג את הטיעונים שלו בשפה גבוה וניסוחים מפולפלים כל כך שלפעמים אפילו מישהו כמוני עם שני תארים וחצי באוניברסיטה מתקשה להבין מה הם רוצים לעזאזל.
השכנים הערסים
במקביל לחשבון הנפש שהספרי ויניב מנהלים, כאנשי שמאל, עם המחנה שלהם, הם מנסים גם להפיח בו רוח חיים אידאולוגית חדשה בדמות מתווה מדיני שעיקרו פחרון חד-צדדי של הסכסוך הישראלי-פלשתינאי.
בכדי לעשות סדר בדברים חוזרים המחברים אחורה, לנקודה וזמן המוצא, בנסיון להבין איך הכל התחיל וכיצד הגענו למצב הנוכחי:
"בארבעים ושבע העולם הציע לנו פתרון של שתי מדינות בגודל סביר לשני עמים. אנחנו אמרנו כן וקיבלנו את החצי הגדול יותר בקצת. העם השני אמר לא ואכל אותה. הייתה מלחמה. הם ניסו לזרוק אותנו לים, החברים שלהם באו לעזור, אבל בסוף אנחנו ניצחנו. כשהם ביקשו הפסקת אש הסתבר שהחלק שלנו גדל בעוד קצת".
אז מגיע להם למדינה? זהו שלא. זה בערך כמו שמישהו יבוא עליך עם סכין שלופה וינסה לדקור אותך, איכשהו אתה תצליח להשתלט עליו ולקחת ממנו את הסכין, ואז הוא יילך ויתבע אותך בבית משפט על תקיפה וגם ייבקש לקבל את הסכין בחזרה.
אבל מה לעשות שבחיים יש רצוי ויש מצוי והמצב כעת הוא כזה שגם אם לא מגיע להם שום דבר אנחנו עדיין תקועים איתם. אז ניסינו לעשות שלום. שישים ומשהו שנה אנחנו מתחננים בפניהם שיחשבו בהגיון וישבו רגע אחד לפתור איתנו את סכסוך השכנים הזה כמו שני מבוגרים.
רק ש"השלום הזה- לא תלוי רק בנו, כמו שיודע כל מי שהסתבך במכות עם ערסים. ואם הצד השני לא מוכן להתחיל לחיות את חייו לצידנו כמו בן-אדם – הוא ימשיך לעמוד במחסומים ולבכות שמדכאים אותו".
אז מה נעשה? נמשיך להתבוסס איתם במדמנה הזו? ואולי זה בעצם מה שהם רוצים?! אז זהו, שלנו זה לא מתאים יותר: "אין עם מי לדבר? אז נקום ונודיע לכל החברים האלה שבעוד שנתיים נניח אנחנו יוצאים מהשטחים, ועד אז יש להם זמן לעשות סדר ולערוב לבטחוננו ולאמן משטרה וצבא וכח רב לאומי. מה שצריך. ואז, אחרי שנתיים, נקום ונצא ונקים גדר גבוהה-גבוהה".
גדר? כן, גדר- "היא מכוערת, היא פוצעת את הנוף, במספר מקרים היא עושה עוול חמור לפלשתינאים. היא מזכירה את חומת ברלין ואת החומה הסינית. הכל נכון. אבל היא מצליחה למנוע טרור וחדירות באופן כמעט מוחלט. שזה מה שחשוב. אז כולם יכולים לקפוץ מצדנו. שום שכן לא יגיד לנו לא לשים גדר ביננו לבינו. שב בצד שלך, במחילה מכבודך, ועזוב אותנו בשקט".
ומה יהיה עם הקסאמים? "כשנצא נלחם ביורי הטילים והמרגמות מיד כשהם ישלחו. יותר מלבנון, יותר מעזה. בלי לתת לרקטות להחליד- בלי לחכות שבע שנים- על המקום. ובכח והרבה. כי זה שאני שמאל לא אומר שאני פראייר. לא אומר שאני יוסי ביילין. הבנת את זה, ברוך"?
ואם גודלסטון ושאר החברים האנטישמיים שלו בעולם יקומו עלינו נגיד להם מה שאמר מראדונה לעיתונאים בארגנטינה "אתם יכולים ל…. לי". כי אם ה- IRA, למשל, היה קם יום אחד בבוקר ויורה מבלפסט טילים על לונדון (או על סאות'המפטון) בכל אירלנד ובנותיה לא היה נשאר משתין בקיר.
קדימה וישר
את המסמך חותמים הספרי ויניב בקריאה לפנות "שמאלה וישר"- למצוא מנהיג שיאחד את מחנה השמאל הלאומי סביב תפיסת העולם וסדר היום שהם קובעים במסמך. כאן, בפעם הראשונה, אני מוצא עצמי חולק עליהם:
ראשית, כי אחרי כל העבודה היפה שהם עשו לאורך המסמך הם שבים וחוטאים בחטא הקדמון של השמאל, אותו חטא שהם התוודו עליו בכנות מרשימה באותו הטקטס ממש, ובמקום להושיט יד לכל מי שמסכים איתם, משמאל ומימין (והם יתפלאו אולי לגלות כמה כאלה יש), הם מביטים רק "שמאלה וישר".
רוצה לומר- חבל מאוד שהספרי ויניב מכתבים את המסמך רק עם רשימת התפוצה ההולכת ומדלדלת ממילא של השמאל הישראלי. הדברים שלהם יכולים להימסר בתפוצה רחבה הרבה יותר כי רב העם, הרב המוחלט אפילו, מאמין בדיוק בכל מה שהם מדברים עליו- "שתי מדינות", "יהודית דמוקרטית" וכל הג'אז הזה.
ולכן, במקום מחנה "השמאל הלאומי" צריך להקים את "המחנה הלאומי". מחנה שיכיל שמאלנים וימניים, אשכנזים וספרדים, קיבוצניקים ואנשי עיירות הפיתוח, אוכלי חזיר ושומרי נגיעה. כי כולנו אחים ואין לנו ארץ אחרת.
וזה ממש לא משנה אם העובדה הזאת באה לנו בטוב או שלא. כמו שכל אחד מאיתנו בטח שמע כבר בשבוע הראשון של הטירונות- אם לא נהיה תלויים אחד בשני נהיה תלויים אחד ליד השני. אם נמשיך להפקיר את השטח לקיצוניים משמאל ומימין בקרוב מאוד זה בדיוק מה שיהיה. אם נמשיך לתת לאנטי-ציוניים משמאל ולמשיחיים מימין להכתיב את סדר היום נראה את כל מה שההורים שלנו וההורים של ההורים שלנו בנו כאן בעשר אצבעות, דם יזע ודמעות, יורד לטמיון.
שנית, כי החיפוש שהספרי ויניב מבקשים לעשות הוא מיותר. המנהיג שהם מחפשים מתהלך בתוכנו. למעשה זה באמת לא מנהיג. זו מנהיגה.
ולכן לא "שמאלה וישר" אלא- קדימה וישר.
