קיוויתי מאוד שטוגו תשתתף באליפות אפריקה למרות התקפת הטרור ביום שישי ומאותה סיבה אני שמח שהאליפות כן יצאה בסופו של דבר לדרך. כאחד שגדל בעיר מוכת טרור אני יודע שאחד הנזקים הכי גדולים שטרור יכול לגרום, מעבר לפגיעות בגוף ובנפש, זה הפגיעה במרקם החיים. מנסיון אני אומר שהדרך הכי טובה להתגבר על הפחד שהטרור זורע היא להמשיך במלא מרץ בשגרה. הניצחון הגדול על המוות שהטרור מקדש הוא המשכם של החיים.
עבור אוהדי הכדורגל באפריקה האליפות באנגולה מהווה הזדמנות נדירה לצפות בכוכבים שלהם שמגיל צעיר משחקים בחו"ל, סוג של פיצוי על כך שהיהלומים המקומיים שוב נשדדו ע"י האירופאים. ביטול האליפות לא היה מבטא כבוד כלפי ההרוגים וגם לא נותן פרס לטרור, הוא בסה"כ היה מוסיף עוד סבל ליבשת המוכה הזו ומונע ממנה כמה רגעים של שמחה ספונטנית וכיף שהיו מזומנים לה בשלושת השבועות הקרובים.
אותו כנ"ל לגבי נבחרת טוגו, תארו לעצמכם איזה סיפור נפלא זה היה אם טוגו היתה זוכה באליפות למרות האסון? איזה שמחה זה היה מעניק לתושבים שם! יש פיצוי גדול יותר על האסון שפקד אותם? יש דרך טובה יותר לכבד את ההרוגים? ניצחון גדול יותר על הטרור?
לטרור יש מטרה אחת: מוות. הדרך היחידה לנצח אותו היא להמשיך בחיים. אין בכך חוסר כבוד להרוגים, להיפך. הדרך הטובה ביותר להנציח את זכרם היא ע"י החיים. כל זה אמור כמובן בתנאי שהשחקנים מרגישים שהם יכולים לשחק, כמו שהיה במקרה של שחקני טוגו שלדעתי קיבלו את ההחלטה הנכונה. מאוד הערכתי את הרצון שלהם להופיע בטורניר לזכר ההרוגים.
במיוחד הערכתי את התגובה של עמנואל אדאביור, שחקן שבד"כ אני לא ממש מעריך מבחינה מקצועית ומבחינה אישית לא אהבתי את הצורך שלו ללכלך על ארסנל בכדי להצדיק את העובדה שעבר לסיטי בשביל עוד כמה ג'ובות, אבל הפעם התגובה שלו היתה במקום. למרות שבסיטי קראו לו לחזור לאנגליה הוא הוביל את הנסיון של שחקני טוגו לשכנע את ראשי המדינה לאפשר לנבחרת להשתתף באליפות.
התגובה של המנג'רים בפרמייר-ליג לאירועים היתה כצפוי היסטרית- הם נלחצו מייד וקראו לשחקנים לעזוב את אנגולה, כאילו שהם רכוש פרטי שלהם. אם מצרפים את זה לטרוניות שלהם על העובדה שאליפות אפריקה משוחקת בבמהלך העונה אז נדמה שהמנג'רים האנגלים רוצים את האפריקאים בלי אפריקה. שיביאו את הכדורגל שלהם וישאירו את המלחמות והשטויות שלהם בצד. על רקע זה מי ששוב בלט בתבונה ורגישות אופיינים הוא ארסן וונגר שאמר שהאליפות צריכה להתקיים כסדרה ועודד את השחקנים שיש לו באנגולה להישאר עם נבחרותיהם.
שאפו גם לשחקנים עצמם שלא מיהרו לחזור על המטוס הראשון. אחת הסיבות שאני אוהב כדרוגל בינלאומי היא שבמיוחד בעידן הזה שבו כדורגל הפך לעסק מסחרי ציני כל-כך זהו מקום, אולי היחידי שנותר, שבו עדיין משחקים בשביל ערכים שהם מעבר לכסף ויוקרה אישית. העובדה ששחקנים באפריקה מרגישים מחויבות למדינות שלהם ונשארים באנגולה תוך סיכון כזה או אחר לשלומם מרגשת.
בהקשר הכללי יותר נדמה לי שהגיע הזמן שהמערב יפסיק להתייחס לאפריקה כילד המפגר של העולם. הקולוניאליזם הסתיים כבר מזמן והצורך של האירופאים להמשיך ולמרק את מצפונם ע"י הכאה בלתי נגמרת על חטאי העבר ותליית הנחשלות של היבשת השחורה בנטיות האימפריאליסטיות לכאורה של האדם הלבן נובע מההתעסקות האובססיבית שלהם בעצמם ואין לו קשר לטובתם של האפריקאים. למעשה המערב צריך לנהוג בדיוק בדרך ההפוכה- עליו לדרוש מהאפריקאים לקחת אחריות על עצמם ולהפסיק להאשים אותו בכל אסון שפוקד אותם.
עשרות שנים אחרי הקולוניאליזם ואפריקה מלאה במלחמות שבטיות שגובות מחירי דמים מזעזעים. אנשים שוחטים שם אחד את השני פשוטו כמשמעו ובלא מעט מקומות מתבצעים רצח עם ופשעים מזעזעים נגד האנושות. אין לזה שום קשר לקולוניאליזם, למערב או לאדם הלבן. מדובר בפשעים נוראים שהאפריקאים עצמם מבצעים אחד נגד השני. הם כיום האחראים הראשיים לגורלם העגום ולנקות אותם מכך יהיה, כאמור, כמו להתייחס לילד מוגבל שאין לו אחריות על מעשיו. הגיע הזמן שהעולם יעמוד תקיף מול אפריקה, יפסיק לעשות לה הנחות כפיצוי על העוולות ההיסטוריות ויתערב היכן שצריך. גם בכח, כמו שהוא עשה בבוסניה ועיראק. זה לא קולוניאליזם, זו חובתו המוסרית.
זה מכבר אני עוקב אחרי הדיון התקשורתי סביב הפיכתו של בג"ץ ל"כביש עוקף דמוקרטיה"- מעוזם של האליטות שגורשו בבושת פנים ע"י העם מהמוסדות השלטוניים ומנסים במקום לרכוש לעצמם מוקד כח שלטוני אחר ע"י הפיכתו של בית המשפט העליון לסוג של "ממשלת על" שלמעשה מכתיבה את האג'נדה שלה לממשלה שנבחרה ע"י העם באופן דמוקרטי.
נאיבי שכמותי סירבתי להאמין שדבר כזה יכול באמת להתרחש, זה נשמע לי קונספירטבי מדי. אלא שכמו שאומרים, אדם לא מתעורר עד שהדבר מגיע אל פתח ביתו, וכשהתוודעתי בשבוע שעבר להחלטה של בג"ץ להתיר נסיעת פלסטינים בכביש 443 ובכך לסכן באופן ישיר את שלומם של בני משפחתי ואותי, שנוסעים תדיר בכביש הזה שמחבר בין שכונת רמות בה אנו מתגוררים לבין מרכז הארץ, נדלקה אצלי נורה אדומה. מכיוון שההחלטה באמת נראתה לי אבסורדית טרחתי והתיישבת לקרוא את פסק הדין בכדי לנסות ולהבין איזה סוג של הגיון בדיוק הוביל את שופטי בג"ץ להחלטה שנראית בלתי סבירה בעליל.
שני טיעונים מרכזיים היו לשופטים הנכבדים במתן פסק הדין:
הראשון: לדידם, כביש 443 הוא למעשה שטח כבוש, או כהגדרתם: "שטח המוחזק בתפיסה לוחמתית". למעשה קובע השופט פוגלמן ש"בהתאם לפסיקת בית משפט זה, לא היה המפקד הצבאי מוסמך להורות על סלילת הכביש מלכתחילה" (עמ' 18, סעיף 26).
הטיעון השני הוא ש"איסור התנועה ששהוטל על תושבי האזור הפלסטיניים, אינו מקיים את מבחן המידתיות" (עמ' 27, סעיף 35).
אתייחס תחילה לטיעון הראשון: גם בלי להיות מומחה משפטי גדול ברור שבג"ץ חורג כאן מסמכויותיו באופן קיצוני- אף אחד לא התעניין בדעתו של בג"ץ לגבי מעמדו של הכביש אלא רק בשאלה האם פעולת הצבא חוקית? ומכיוון שבסמכות המפקד הצבאי, כפי שאפילו קובע בג"ץ בעצמו (עמ' 28, סעיף 33), להגן על האזרחים המשתמשים בכביש, בדיוק כמו שהוא עושה כשהוא סוגר כבישים מסויימים ביהודה ושומרון לתנועת ישראלים, השכל הישר אומר שהחלטת הצבא לא רק חוקית אלא בעצם מתבקשת! עובדה היא שמאז שנסגר הכביש לתנועת כלי רכב פלסטינים נפסקו פעולות הטרור בכביש ונחסכו חיי אדם.
אלא שבג"ץ לא חושב לכך, לדידו של בג"ץ יש להחיל על השטח את דיני המשפט הבינלאומי כפי שנקבעו ב"תקנות בדבר דיניה ומנהגיה של המלחמה ביבשה משנת 1907, הנספחות לאמנת האג הרביעית מ- 1907" (עמ' 12, סעיף 16).
כאן נשאלת השאלה מה להחלטה שהתקבלה בתחילת המאה שעברה בבית דין בהולנד לבין המציאות בישראל בשנת 2010? ברור לכל בר דעת שהמצב בישראל הוא סבוך ומורכב ואינו עונה למצב הקלאסי של כיבוש. השופטים הנכבדים בהאג אולי התכוונו לכיבוש מהסוג שהם הכירו אז, של נפוליאון או מישהו, שפולש למדינה אחרת כי הוא קם בבוקר והתחשק לו. המצב בכביש 443 הוא אחר לחלוטין. ראשית, מדובר בשטח שאם כבר נכבש, אז נכבש מירדן ולא מהפלסטינים ואם המלך עבדאללה מעוניין להחזיר לראשותו את השטח אזי אולי יש לבוא בדין ודברים איתו ולא עם הפלסטינים (אבל הוא לא רוצה ומעניין למה…). שנית, מה זה השטויות האלה "כיבוש"? אם כביש 443 יושב על שטח כבוש אז גם רמות אשכול, פסגת זאב וגילה; וגם חיפה, עכו ויפו. למעשה, כל ישראל היא "שטח המוחזק בתפיסה לוחמתית", הרי לפני קום המדינה בכלל היתה כאן "פלסטינה", אז למה שלא נחיל על המדינה את החוקים של האג?
אז בואו נעשה סדר בדברים: ה"כיבוש" הזה לא היה יוזמה שלנו, לא קמנו בוקר אחד והחלטנו שצפוף לנו אז "התרחבנו" קצת. הערבים, שלא קיבלו את תכנית החלוקה של האו"ם מ- 47' הכריזו עלינו מלחמת שמד, ניצחנו ועל הדרך יצא שהשטח שלנו נהיה גדול יותר. אותו סיפור חזר על עצמו ב- 67'. טענות הקוזאק הנגזל שלהם על השטח הכבוש זה בערך כמו שמישהו יתקוף אותך בסכין במטרה להרוג אותך, איכשהו תצליח להשתלט עליו ולקחת ממנו את הסכין ואח"כ, במקום להגיד תודה שלא עשית לו מה שהוא תכנן לעשות לך, הוא עוד יצעק שגנבת לו את הסכין!
ובכל מקרה גם אם השופטים הנכבדים חושבים שגבולות מדינת ישראל לא צריכים לעבור דרך כביש 443 יואילו נא בטובם להקים מפלגה שזה יהיה המצע המדיני שלה ולהתמודד לבחירות לכנסת, המוסד שבו מתקבלים החלטות כאלה, לא בית המשפט. אלא שהם לא יעשו את זה כי הם יודעים טוב מאוד כמה קולות בדיוק הם יקבלו. אז הם מצאו להם דרך אחרת לכפות את התוכנית המדינית שלהם. באמת יופי. מרגע שסללה המדינה את הכביש ופתחה אותנו לתנועת אזרחים השאלה היחידה שמונחת בפני בג"ץ היא האם המדינה עושה מה שהיא צריכה לעשות בשביל להגן על האזרחים שמשתמשים בו. אם זה חלק מהמדינה או לא זה ממש, אבל ממש, לא העניין של בית המשפט.
אבל אם הטיעון הראשון הוא חריגה מסמכויות המשפט, הטיעון השני הוא חריגה מסמכויות ההגיון. בית הדין הגבוה לצדק, כן צדק! קובע שנוחות תושבי הכפרים שבפאתי הכביש חשובה יותר מחיי אדם. ואין כאן עניין של יהודים או ערבים- בין אלו שנרצחו על הכביש לפני שהוחלט על סגירתו לנסיעת כלי רכב פלסטינים היה גם מרואן שוויקי ממזרח-ירושלים שכל חטאו היה שנסע ברכב עם לוחיות רישוי צהובות.
עפ"י בג"ץ האמצעי שנקט בו הצבא "איננו מידתי". ואני שואל- איזו מידתיות יש לחיי אדם? נוחות, לא משנה של מי, עומדת מול חיי אדם?? עפ"י אותו הגיון יכול הפרמדיק שמוזעק באמצע הלילה להציל חייו של מישהו שקיבל התקף לב להישאר להתהפך במיטה משום שהפגיעה בנוחות שלו אינה מידתית. זה גם מאוד לא נוח ליסוע הביתה במונית או באוטובוס אחרי ששתית אלכוהול, אבל הסיכון לחיי אדם שלך ושל אחרים וודאי מצדיק את "אי הנוחות" שנגרמת לך. יותר מזה, אם מחר המשטרה תחליט שלמרוקאים אסור ליסוע בכבישים כי יש להם "דם חם" והם מסכנים חיי אדם, אז עם כל הבאעסה שבדבר אני אקנה חופשי-חודשי ואסע באוטובוס למרות הפגיעה "הבלתי מידתית" בנוחות שלי.
שאלה המידתיות היא השאלה האם הנזק שנגרם מנקיטת הצעד עומד ביחס לתועלת שלו. כאמור, מאז שנסגר הכביש לתנועת פלסטינים נחסכו חיי אדם רבים, יהודים וערבים, תועלת שאין לה שיעור בכלל. לעומת זאת, הנזק שנגרם הוא שלתושבי הכפרים באזור לוקח (אולי) רבע שעה יותר להגיע לרמאללה. זה מול זה ועדיין השופטים הנכבדים שיושבים בבג"ץ הצליחו להגיע להחלטה הלא נכונה!
אז מה באמת הוביל את בג"ץ להחלטה הזויה שכזו? מעיון בפסק הדין אני מקבל רמז לכך: בסעיף 5 (עמ' 33) לחוות דעתה כותבת הנשיאה דורית בייניש ש"מניעה של אוכלוסייה שלמה את השימוש בכביש מעוררת תחושה של חוסר שיוויון ואף אסוציאציה של מניעים פסולים".
עכשיו, זה יפה מאוד שהגברת בייניש היא אישה רגישה ומתעוררות בה "תחושות". אלא שבשביל "לחוש" לא צריך להיות פרופסור במשפטים, וגם לי, הדיוט שכמותי, יש "תחושות".
והתחושה שלי שכבוד הנשיאה קמה בוקר אחד, הסתכלה מסביב וראתה את כל הארחי פרחי האלה, ששומעים זוהר ארגוב ואוכלים חריף אש, ואמרה לעצמה שלא ייתכן שניתן לאנשים האלה שלא שמעו סימפוניה של מוצארט מימהם, לא יודעים על-פה את מחזותיו של צ'כוב ולא מכירים טעמו של סושי לבחור מי ינהל את המדינה. אם זה התוצאות של הדמוקרטיה, אמרו היא וחבריה לעצמם, אז לעזאזל הדמוקרטיה, נמצא דרך לעקוף אותה, ועוד "בשם הדמוקרטיה". גאוני!
אכן, אם לצטט את דבריה של הנשיאה הנכבדת, קריאת פסק הדין "מעוררת תחושה של חוסר שיוויון ואף אסוציאציה של מניעים פסולים".
אחד הדברים שהכי משעשעים אותי זה לשמוע חברים מתל-אביב אומרים ש"ירושלים זה כבר לא מה שהיה פעם". באותו רגע אני מתחשק לי לשלוח SMS לדוד המלך ולשאול אותו באמת איך היה פעם… על אותו משקל אפשר להתייחס להספדים הקבועים על על הגביע האנגלי שמכריזים על מותו כל שנה מחדש רק כדי למצוא אותו שוב חי, בועט ופותח את החדשות של עשר ב-BBC.
נכון שהיו לא מעט קרחות במגרשים בסיבוב השלישי של הגביע בשבת האחרונה (במיוחד היה ביזיון בוויגאן שם רק חמשת אלפים צופים הטריחו עצמם למשחק הקבוצה המקומית נגד האל סיטי), רק שהעניין לא נובע מירידת קרנו של הגביע האנגלי אלא מהסיבה הפשוטה שקבוצות הפרמייר-ליג לא כוללות את משחקי הגביע במנוי. האוהדים שגם כך הוציאו מאות פאונדים על המנוי נדרשים לשלם עוד כמה עשרות עבור כרטיס למשחק וקשה להאשים אותם שהם מוותרים על התענוג.
מי שבכל זאת רצה להנות מהקסם המיוחד של הגביע האנגלי היה צריך להיות אתמול באולד-טראפורד או באפטון פארק, שני מגרשים שסיפקו לנו Cup-Ties אמיתיים עם כדורגל אנגלי כמו שאנחנו אוהבים- קצב, תשוקה ומחוייבות, הן על הדשא והן ביציעים. וכמובן, סיפור סינדרלה מקסים כמו שהגביע האנגלי יכול לספק.
הניצחון של לידס באולד-טראפורד עשה לי את השבוע לא רק בגלל ההפסד של יונייטד אלא גם בגלל שיש לי סימפטיה למועדון הזה ובמיוחד לאוהדים שלו שנפלו קרבן לניהול שערורייתי שדרדר אותם עד לליגה השלישית (בדומה לקבוצה המקומית שלי- סאות'המפטון). אחרי לא מעט שנים קשות אוהדי לידס הנפלאים שוב יכלו אתמול לחייך. לא רק מהניצחון המרשים, אלא גם מהדרך בה הושג. לידס לא באה להחנות את האוטבוס ברחבה של יונייטד ואולי לגנוב שער בהתקפה מתפרצת, היא באה לשחק כדורגל וכשיש לך חלוץ נפלא כמו ג'רמיין בקפורד (בקרוב על המסכים שלכם באחת מקבוצות הפרמייר-ליג), יש לך גם סיכוי לא רע לנצח, אפילו באולד-טראפורד, כמו שאכן קרה.
צחוק הגורל הוא שלמפגש דומה בתחילת העשור לידס אולי לא היתה עולה בהרכב החזק ביותר שלה, אבל אתמול גם הפצועים החולים והגימליסטים התייצבו והעניקו לאוהדי לידס רגע שוודאי שימח אותם לא פחות מההעפלה לחצי-גמר ליגת האלופות ב- 2001. ככה זה בחיים, כשאתה מאבד את הכל רק אז אתה פתאום נזכר להעריך את הדברים היפים והפשוטים שבחייםץ כמו ניצחון על היריבה מהעיר השכנה בסיבוב השלישי של הגביע.
אפרופו העניין הזה של לתת לשחקנים לנוח- לא ממש הבנתי את מאמני הפרמייר-ליג שהעדיפו להעלות הרכבים משניים למשחקי הגביע בסופ"ש. אם הם רוצים לתת לשחקנים שלהם לנוח שיעשו את זה באימונים במהלך השבוע- יש הכנה יותר טובה למשחק מאשר משחק עצמו?
חוצמזה שיש בזה גם זלזול כלפי האוהדים שעבורם הגביע האנגלי הוא עדיין תחרות לא פחות חשובה, אם לא יותר, מהליגה. אני למשל אעדיף פי מאה לראות את סטיבי ג'י. מניף גביע במאי בוומבלי מאשר להשתחל איכשהו ל"טופ-פור" המקודש. אפרופו, סטיבי ג'י מספר בביוגרפיה שלו שאחרי שרפא בניטז העלה הרכב משני במשחק הראשון שלו בגביע האנגלי נגד ברנלי ב- 2005 וליברפול הפסידה, הוא התעמת עם הספרדי (משהו שהוא כנראה צריך לעשות לעתים תכופות יותר) והסביר לו עד כמה המפעל הזה חשוב עבורו ועבור האוהדים.
אז עם כל הכבוד לאורות והנצנוצים של הפרמייר-ליג וליגת האלופות, כמו סטיבי ג'י, גם אנחנו גדלנו על וומבלי, משמר המלכה והדוכסית שמעניקה את הגביע בסיום. היסטוריה, מסורת ומורשת הם אף פעם לא "פאסה".
קצת נחת בעונה הקשה הזאת. יונייטד עפה מהגביע. ______________
העלייה המחודשת של לידס לכותרות מתקשרת גם לסיפור השני של סופ"ש בכדורגל האנגלי- הקריסה הכלכלית של פורטסמות'. בניגוד לאוהדים של לידס, שנפלו קורבן לניהול פושע, לאוהדים של פורטסמות' אין לי ממש הרבה סימפטיה.
כשהגיע סשה גאידמאק ושפך עליהם מליונים שהביאו להם בסופו של דבר את הגביע האנגלי ב- 2007 אף אחד מהם לא ממש התעניין מי האיש ומה בדיוק הוא עושה כאן, הם התעוררו רק אחרי שהוא עזב את המועדון והשאיר אחריו ערימה של חובות. אם היו טורחים לברר (ואני גר לא רחוק, הם יכלו לקפוץ) הייתי מספר להם שמי שהוא כנראה הבעלים האמיתי של הקבוצה שלהם הוא סוחר נשק שמבוקש למעצר בשלוש יבשות שונות וחוץ מהקבוצה שלהם הוא החזיק בקבוצה נוספת, אי שם במזרח-התיכון, ונטש אותה אחרי שאוהדיה העיזו והחציפו לא להצביע עבורו בבחירות לראשות העיר.
בכדי להוסיף חטא על פשע המשיכו בפורטסמות' בשלומיאליות שלהם ושמו את המועדון בידיים של שרלטנים מזרח-תיכוניים אחרים שהתבררו מהר מאוד ככאלה שספק אם יש להם בכיס עודף לקנות קפה בהפסקה.
האוהדים בפראטון-פארק קראו במהלך משחק הגביע בשבת ל- Board (חבר המנהלים) להתפטר, מה שגרם לי להתפקע מצחוק מהנאיביות או שמא הטפשות שלהם. הרי ב- Board יושבים אנשיו של הבעלים (מי שזה לא יהיה עכשיו) ואם הוא יילך מי ישלם את משכורות המליונים והחובות שהבעלים הקודמים השאירו אחריהם- הם? עדיף שבמקום יעשו חשבון נפש ויבינו שאולי עדיף בפעם הבאה לא לקפוץ מעל הפופיק ולהתמכר לקסמי שווא. בסופו של דבר אחרי שאותם שרלטנים, השחקנים שעשו להם סיבוב על הכיס והמנג'רים שדאגו רק לתחת שלהם ולא לעתיד המעודון, יעברו לחפש פראיירים חדשים במקום אחר, הם אלו שיצטרכו ליסוע הלוך וחזור חמש-מאות ק"מ למשחק ליגה שלישית בקרלייל בלילה מקפיא באמצע שבוע.
וחוצמזה שכאוהד הסיינטס יש לי לא מעט שמחה לאידה של פורטסמות' שלקחה לעצמה שלא ביושר את מעמד המועדון הבכיר באזור בשנים האחרונות. עכשיו כשאנחנו מתחילים לעשות את הדרך הקשה והארוכה חזרה למעלה, ופומפי בדיוק את אותה דרך דרך בכיוון ההפוך- למטה, נראה לי שניפגש בקרוב ואז נוכל לשיר להם כמו שאנחנו אוהבים (במנגינה של קה-סרה-סרה):
When I was just a little boy,
I asked my mother what should I be,
Should I be Pompey,
Should I be Saints,
Here's what she said to me,
Wash your mouth out son,
And go get your father's gun,
And shoot the Pompey scum,
And support the saints!
__________________
אבל תשכחו מכדרוגל, הסיפור הגדול של סופ"ש האחרון בממלכה היו שלבי ההכרעה באליפות העולם בזריקת חיצים (Darts) שנערכה באלקסנדרה פאלאס בלונדון.
הרומן שלי עם הדארטס התחיל בערך כמו הרומן עם הקריקט- הייתי בוהה בזה כשלא היה שום דבר אחר לראות בטלוויזיה, לאט לאט זה תפסו אותי, התחלתי להבין את החוקים, מ נגד מי, ובסוף ממש נכנסתי לזה.. עד כדי כך שבסוף השבוע האחרון העדפתי לראות את חצי-הגמר והגמר של האליפות גם כשבערוצים המקבילים שידרו את ריאל מדריד וברצלונה.
הדארטס, כמו הסנוקר/ביליארד הוא משחק פאבים וכמו כל מה שקשור בפאב יש לו חלק מרכזי בתרבות האנגלית.
קשה שלא להתמכר למשחק הזה שאולי הוא לא ספורט אבל יש בו את כל המרכיבים של ספורט- דרמה, סיפורים אנושיים, מפסידים טרגיים ומנצחים דרמטיים. עוד סיבה לאהוב דארטס היא העובדה שסופסוף מצאתי משחק שגם אני יכול לפתח בו קריירה מקצוענית… למעשה, עד לא מזמן השחקנים נהגו לעשן ולשתות בירה במהלך המשחק, עד שמתישהו בשנות התשעים ההתאחדות הבינלאומית החליטה שזה פוגע בתדמית של הענף ומרחיק ספונסרים ועשתה סוף לשכונה.
הדארטס הוא גם חלומם של בטטות הכורסא לדורותיהם. למעשה, בלי כרס בירה מכובדת אין לך מה לחפש בענף בכלל. וזה לא צחוק! מחקרים מראים שהכרס עוזרת ליציבה של שחקני הדארטס ומשפרת את הדיוק בזריקה!
מה שיפה בדארטס זה שמדובר בשחקנים שהם בעצם אנשים רגילים לגמרי שאתה יכול לפגוש כל ערב בפאב השכונתי, בניגוד בולט למפלצות יחסי הציבור הרובוטיות בענפים המוכרים יותר. משעשע לשמוע אותם בראיונות אחרי המשחקים: הם כנראה לא קולטים שהם בטלוויזיה וחושבים שהם באמת בפאב ומתחילים לדבר שטויות ולהסתלבט עם המראיין…
כמו לכל ענף, גם לדארטס יש אגדה משלו ול"פלה של הדארטס", כפי שמכנים אותו כאן, קוראים פיל טיילור. עכשיו, אל תגחכו! טיילור זה מעמדו בממלכה לא רחוק מזה של דייוויד בקהאם. אחד המעריצים הגדולים שלו הוא לא אחר מאשר מיודענו סטיבי ג'י!
אתמול בגמר פגש טיילור- "The Power" (כן, יש להם גם כינויים לחבר'ה האלה) את סיימון וויטלוק האוסטרלי- ""The Wizard of Oz ("הקוסם מארץ עוץ"). למרות ש"הקוסם" נתן פייט לא רע טיילור ניצח וזכה בתואר העולמי החמש-עשרה שלו- הישג שגם פדרר לא היה מתבייש בו. ומכיוון שבדארטס ניתן בהחלט לשחק עד גיל מופלג יש להניח שטיילור עוד יישבור את כל השיאים האפשריים בכל ספורט שהוא.
אבל עם כל הכבוד למשחק עצמו, הקטע הכי חזק בדארטס זה כניסת השחקנים: כל שחקן נכנס בלווית דוגמנית מהממת לצלילי להיט הדאנס המדבק Chase the Sun בעוד הקהל משתולל, מנופף בכוסות הבירה ושואג: "טה דה דה דה דה… אוי! אוי! אוי!"
ערב שנת 2010 ונדמה שאנו חיים בעולם מפחיד פחות אבל, למרבה האירוניה, אנחנו פוחדים יותר.
לעומת המאה ה-20, שהייתה המאה האלימה ביותר בהיסטוריה המודרנית, המאה ה-21, נראית, לפחות כעת, כמאה שבה זוועות כמו אלו שהביאו לעולם הנאציזם, הפאשיזם והקומוניזם לא סבירים להתרחש. נכון ישנו איום חדש- הטרור העולמי- אבל עם כל הסכנות הכרוכות בו לא מדובר באיום קיומי על שלום העולם בממדים שהציבה למשל גרמניה הנאצית בחצי הראשון של המאה הקודמת. בנוסף, התקדמות הטכנולוגיה, המדע והרפואה האריכו את חיי האדם ומצאו תרופה וחיסון למחלות רבות שהיו חשוכות מרפא בדורות הקודמים.
ועדיין, נדמה שאנשים במאה ה-21 חיים בתחושה של חוסר ביטחון קיומי בסיסי.
בכדי להבין את הסיבות לכך יש להתבונן בשני תהליכים חברתיים בולטים שראשיתם עוד במאה הקודמת אבל בעשור האחרון צברו תאוצה מוגברת:
הראשון הוא תהליך כלכלי: כלכלת השוק-החופשי- הקפיטליזם- ששמטה את את הקרקע מתחת לביטחון הכלכלי של הפרט. נכון שרוב האנשים בעולם המערבי חיים כיום בתנאי מחייה טובים יותר משהיו להם אי פעם בעבר, אלא שנדמה שכל זה הוא 'על תנאי'. מכיוון שמוסדות כמו ארגוני עובדים או קביעות בעבודה כמעט ופסו מן העולם והוחלפו בידי סוכנויות עבדים מודרניות- חברות כח-אדם, יכול גם מי ששירת בנאמנות ומסירות מקום עבודה במשך שנים ארוכות למצוא עצמו נזרק לכלבים ברגע שהוא הופך ל"לא פרודוקטיבי" מספיק. לא רק זה, גם הסוחר העצמאי יכול למצוא עצמו מול שוקת שבורה ביום בהיר אחד במידה וקוארפרטיב גדול מגלה פתאום עניין בשטח הקימעונאות שלו ומעמיד אותו בפני תחרות שאין לו הכלים להתמודד איתה.
התהליך השני הוא תרבותי: הפוסט-מודרניזם שמבקש לפרק את המסגרות שסיפקו לאדם תחושת בטחון ושייכות מקדמא דנא. ערב שנת 2010 והמשפחה היא סוג של פאסה, מוסד הנישואים נמצא תחת מתקפה של כאלה שרואים בו כפייה חברתית ומפקפקים בנחיצותו (ומציעים במקום, מה שהם מכנים בטעות "אהבה חופשית", שאינה אלא השתעבדות ליצריו של האדם), ומעל לכל- הדת והלאומיות, שנתפסו כאחראיות העיקריות לזוועות שהתרחשו בדורות הקודמים (במידה רבה של צדק, אע"פ שהם עצמם היו קורבנות של אלה שעיוותו את משמעותם והשתמשו בהם בצורה צינית), והפכו במקרה הטוב לרעיונות ארכאיים שחלף זמנם ובמקרים רבים לשם נרדף לשמרנות ואפילו גזענות.
מי ששירת היטב את שני התהילכים האלה היא "הבשורה" הגדולה של העשור החולף- אמצעי התקשורת הבינאישית הטכנולוגיים שהחליפו את הקשר האנושי הבלתי אמצעי המוכר. עם הטלפונים הניידים שהביאו לעולם את בשורת האס.אמ.אסים והאינטרנט שהביא את האי-מייל, המסנג'רים למינם, והפייסבוק ודומיו הרשתות החברתיות, העולם החברתי שלנו שינה פניו מעולם שבו מתנהל בין בני האדם קשר בלתי מתווך של מפגשים פנים-אל-פנים לעולם וירטואלי נעדר פנים ושמות.
מי שהרוויחו הכי הרבה מהעולם החדש הזה היו שני התהליכים שהזכרנו. ראשית, הקפטליזם, שעולם גלובאלי נעדר פנים וחסר גיוון של טעמים והעדפות משרת היטב את האינטרסים שלו למכור את אותו ג'ינס ואותו טלפון נייד לאיש העסקים בניו-יורק ולנערה בהודו. שנית, הפוסט-מודרנה, שחברה מנוכרת ומבודלת היא קרקע פורייה להפצת הרעיונות שלה לפיהן האדם לא זקוק יותר למסגרות החברתיות המסורתיות.
מראשית דרכה של הפסיכולוגיה כמדע שמבקש להסביר התנהגות ומוטיבציה אנושית היא החזיקה בסברה שבכדי למצוא משמעות ולהחזיק תחשות ביטחון בקיומו השברירי והארעי האדם זקוק לקשר- ג'ון בולבי דיבר על הקשר ההתקשרותי (Attachment) בין שני בני-אדם (תינוק-אם, בני זוג, חברים) וקארל יונג דיבר על הצורך האנושי להתקשר לרעיונות מופשטים גדולים מאיתנו כמו תרבות, דת ולאום.
ערב שנת 2010 והחסך הגדול ביותר של האדם הוא בדיוק במקום הזה- הקשר- החיבור בינו לבין העולם שסביבו. בהתאם לכך העלייה המטאורית בעולם המערבי בשיעורי הדיכאון והחרדה- תופעות דחק פסיכולוגיות שמתפרצות בדיוק על הרקע הזה של חוסר ביטחון וחוסר משמעות בחיים.
הסוציולוג הגרמני אולריך בק הגדיר את החברה שאנו חיים בה כיום כ"חברת סיכון"- עולם שיש בו תחושה סובייקטיבית של פחד גם אם אין לו הסבר רציונלי. כך יוצא שהאדם מתהלך בעולם בתחושה שאסון גדול ממשמש ובא, גם אם הוא לא בדיוק יודע להגיד מהיכן. גם הנשק של המאה ה- 21, הטרור, משתלב היטב בתחושה הזו- איום שאין לו שם ופנים והוא יכול להכות בכל מקום ובכל זמן.
לדעתי, לפחות, השיעור המרכזי שלנו מהעשור היוצא צריך להיות שעם כל הכבוד לטכנולגיה ולמדע אין תחליף לאמצעים המסורתיים שבאמצעותם נאחז האדם בעולם.
אמת שהטכנלוגיה יכולה לשפר את חיינו ולעשות אותם נוחים יותר, אבל היא לא יכולה להחליף את בן-האדם. את הפנים, הריח והטעם, היכולת לחבק ולנשק, לשם יד על הכתף. גם כלכלת השוק החופשי יכולה לפתוח אפשרויות חדשות להתעשר, אבל שוק חופשי בלי האיזונים והבלמים של מדינת הרווחה סופו שיוביל לקריסה כלכלית. וכמובן שלביקורת חברתית יש חשיבות רבה וגם תועלת עבור כאלה שלא מוצאים משמעות במסגרות שבהן הם חיים, אבל היא לא יכולה רק לפרק, הם צריכה גם להציע מסגרת חלופית.
העשור האחרון סיפק לנו שיעור חשוב בכך שאין תחליף לצורך האנושי הבסיסי בקשר. בסופו של דבר אדם לא יכול להיות תלוש, הוא לא יכול להישען רק על עצמו ולהיות עסוק באובססיביות רק בעצמו. כמו שאלוקים הבין כבר ביום השישי לבריאת העולם: "לא טוב היות האדם לבדו". אפילו לא בגן-עדן.
________________
אני רוצה לסיים עם הבחירה שלי לשיר העשור: 'The Blower's Daughter' של דמייאן רייס.
השיר מדבר על אהבה לא ממומשת של הזמר ל-, כמה מקסים, בתו של מורה הקלרינט שלו (ומכאן שמו-'בתו של הנושף'). השיר מדבר אמנם על חוויה פרטית של הכותב עצמו אבל גם מצליח לדעתי לבטא היטב את התחושה הקיומית הבסיסית שאנו מתהלכים איתה כיום- התחושה ש"כאילו" הכל בסדר אבל משהו עמוק ובסיסי בכל זאת חסר.
בחרתי את השיר בגלל שיש בו לטעמי השילוב האידיאלי בין מילים שנוגעות, מנגינה שכאילו ירדה לעולם בדיוק בשביל אותם מילים וביצוע מדהים שרק מבצע אירי, וודאי כשהוא שר על חוויה אישית כל-כך, יכול להציע.
השיר יצא לראשונה באלבום של רייס 'O' ב- 2001 אבל לא זכה לתשומת לב מיוחדת עד שהופיע כשיר הנושא של הסרט שיצא ב- 2004 בכיכובן של נטלי פורטמן וג'וליה רוברטס- בעצמו אחד הסרטים המרגשים של העשור- 'קרוב יותר'.
ובמילים האלה אני רוצה לסיים ולאחל שהעשור הבא יהיה, בדיוק כך, קרוביותר.
והנה מס' ביצועים נוספים מקסימים בעיני לשיר:
ביצוע אקוסטי של דמייאן רייס עצמו:
ביצוע של המקהלה הבלגית- 'סקאלה':
ביצוע בפורטוגזית(!) של הצמד הברזילאי אנה קארולינה וסאו זו'רז'ה:
השבוע האחרון של 2009 וגשם באלפסי מצטרף לפסטיבל סיכומי העשור עם דירוג עשרת כדורגלני העשור. אקדים ואומר שהדירוג הזה מטבע הדברים הוא דירוג סובייקטיבי ומתבסס לא מעט על הרגשות שלי כלפי השחקנים ברשימה בנוסף לניתוח אובייקטיבי ככל הניתן (וכמעט אף פעם לא ניתן, כי מדובר בשחקני כדורגל, אנשים בשר ודם שמן הסתם מעוררים בנו כל מיני סוגים של רגשות).
אני מניח שעל השמות ברשימה (אולי חוץ מאחד או שניים) פחות או יותר תסכימו איתי אבל יש לי הרגשה שיהיה לכם דבר או שניים לומר על הסדר בו דירגתי אותם. אז ת'פאדאל, אתם מוזמנים להציע את הרשימה שלכם בתגובות.
10. קאקה
את קאקה יצא לי לראות חי מהיציע בשני הגמרים של מילאן נגד ליברפול בליגת האלופות (איסטנבול 2005 ואתונה 2007)- בשני הערבים האלה הוא פשוט דרס אותנו עם המהירות הנהדרת שלו עם הכדור, הטכניקה והיעילות. קאקה הוא שילוב קטלני בין יכולת טכנית ברזילאית ויכולת קבלת החלטות אירופאית. המיקום הנמוך שלו ברשימה נובע מהעובדה שקאקה נפלא בתוך הזרם השוטף של המשחק אבל נוטה להיעלם במערך שמתקשה לתפקד- כמו ברזיל במונדיאל 2006 או ריאל מדריד בתחילת העונה הנוכחית. עוד דבר שחסר לי אצל קאקה זה הניצוץ הזה של הגאונות, השיגעון, המופרעות, שמבדיל בין שחקנים גדולים לכאלה שבאמת בלתי ניתן לשכוח.
הרגע שאני אקח איתי מקאקה בעשור האחרון הוא השער נגד מנצ'סטר יונייטד באולד-טראפורד בחצי גמר ליגת האלופות בעונת 2006/07. הרגע שבו הוא עובר בין שני המגינים של יונייטד ומשאיר אותם להתנגש אחד בשני הוא קלאסיקה (ולא רק בגלל שמדובר במגינים של יונייטד…).
9. איקר קסיאס
השוער היחידי ברשימה, מה שאומר בעצם- השוער הטוב בעולם בעשור האחרון. ניתן להעלות על הדעת שלשוער שמשחק בקבוצה גדולה תהיה עבודה קלה יותר מאשר לשוער בקבוצה קטנה שחשוף יותר להתקפות ונהנה מחיפוי של הגנה חלשה יותר, אלא שזה לא היה מצב בריאל מדריד כמעט באף עונה במהלך העשור החולף ולכן היו לנו לא מעט הזדמנויות להיווכח ביכולת המדהימה של סאן איקר.
קסיאס הוא השוער המודרני המושלם, הוא שולט בכל אספקט של המקצוע- כדורי גובה, אחד על אחד ובין הקורות. האינסטינקטים שלו יוצאי דופן ובעזרתם הוציא לאורך העשור אינספור כדורים שנראו כבר כשוכנים עמוק ברשת. לקסיאס גם יש שליטה נפלאה בכדור ברגל מה שהופך אותו לא פעם גם לסוג של בלם אחורי במערך של ריאל ונבחרת ספרד.
הרגע שאני אזכור מקסיאס הוא הרגע שבו למעשה פרץ לתודעה העולמית- מקרה קלאסי של 'השחקנית הראשית נעדרת והשחקנית המחליפה נקראת לבמה וגונבת את ההצגה': גמר ליגת האלופות 2002, עשרים דקות לסיום, ריאל ביתרון שברירי של 2:1 ובאייר לברקוזן תוקפת בכל הכלים כשסזאר, השוער הראשון של ריאל, נפצע ויוצא מהמגרש ושוער צעיר בשם איקר קסיאס נכנס במקומו. בדקות הבאות יקנה הנער האלמוני את עולמו כשהוא יציל כדורים אבודים ביד, ברגל ובכל דרך אפשרית ויביא לריאל את הגביע כמעט לבדו. השאר, כמו שאומרים, היסטוריה…
8. זינאדין זידאן
אני מניח שזו כנראה הבחירה שתעורר הכי הרבה מהומות- "זידאן רק במקום השמיני??" אז לפני שאני אסביר את המיקום הנמוך יחסית של זידאן ברשימה אני אחלוק לו את הכבוד הראוי:
זינאדין זידאן בשיאו הוא מאסטר של המשחק: טכניקה עילאית עם הכדור, ראיית משחק וקטלניות מול השער. זידאן ביומו העלה את הקבוצה בה שיחק בשתי מדרגות לפחות והפך את כל מי ששיחק לצידו לקצת הרבה יותר טוב.
אז למה רק במקום השמיני? כנראה בגלל שאף פעם לא ראיתי בו באמת את הגאונות שמייחסים לו. איכשהו מצאתי במשחק שלו משהו לא מלוטש, לא לגמרי מבריק. עובדה היא שמעשרות ואולי מאות המשחקים של זידאן שראיתי בעשור האחרון קשה לי מאוד היה לדלות רגעים שנשארו חרוטים בזכרוני, שגרמו לי לפתוח עיניים בתימהון ולומר "וואו!" (חוץ כמובן מאותו וולה שמיימי בגלאזגו).
ובכל זאת הצלחתי למצוא לבסוף משחק של זידאן שאני בהחלט זוכר וגם גרם לי לרגע להבין על מה כולם מדברים- ראיל מדריד נגד ולנסיה מעונת 2002/03: זידאן היה אחראי במשחק הזה לשלושה מתוך ארבעת השערים של ריאל בניצחון 4:1. הראשון בישול מדהים לרונאלדו במסירה על שלושים מטר שחתכה את כל ההגנה, השני שער נפלא בכדור לחיבורים אחרי דאבל פאס פנטסטי עם ראול, והשלישי, והיפה ביותר לדעתי, כדרור מחצי המגרש עד הרחבה שמסתיים בבישול גאוני לחאבייר פורטייו.
7. חואן רומאן ריקלמה מספר העשר האחרון ואולי השחקן שהכי נגע לליבי בעשור האחרון- עם המבט המיוסר שלו כאילו "טבעו לו כל האוניות" כמו שאמא שלי אומרת. חואן רומאן הוא געגוע לעולם שהלך ונעלם בעשור האחרון- עולמם של עושי המשחק, הפליי-מייקרים. עשר כמו שעשר אמור להיות- כזה שמשחק בהליכה כי ספרינט זה משהו שעושים על המסלול שמקיף את המגרש ולא על הדשא עצמו, שלא יוצא מעיגול האמצע אם לא ממש מוכרחים ואם תגיד לו משפט עם המילה "תאקל" הוא ייבקש ממך יפה לא לקלל. רקוויאם לימים הנפלאים שבהם כדורגל היה מעשה אהבה שעושים לאט ובעדינות ולא חזק ואגרסיבי כמו פורנוגרפיה.
הרגע שאקח איתי מריקלמה הוא, כמה מתאים, דווקא רגע מאוד אנטי-הירואי: חצי גמר ליגת האלופות 2006 נגד ארסנל- פנדל דקה לסיום שיכול לשלוח את וויאריאל לגמר. המצלמה מתמקדת על פניו של ריקלמה העטויות ארשת ייסורים שמסגירה את מה שהוא כבר יודע ואנחנו נגלה מייד- שהגורל שוב זימן לו את תפקיד הגיבור הטראגי.
6. אנדראס אנייסטה אני חושב שאת "הקריירה" שלי כאוהד כדורגל אני אחלק לשניים- עד היום שבוא ראיתי את אנדראס אנייסטה לראשונה, ומאז. הקשר הקטאלוני שינה את הבנת המשחק שלי לנצח. אם עד שפגשתי באנייסטה הייתי מתאהב בשחקנים, אחרי אני כבר אוהב אותם. לראות את אנייטסה משחק כדורגל זו עבורי חוויה כמעט מיסטית. כל תנועה שלו על מהגרש, כל נגיעה בכדור, כל מסירה- אומרים שירה. יש במשחק שלו הרמוניה מושלמת, רוגע וחדוות יצירה. השחקן הכי רומנטי שיש.
לבחור את הרגע של אנייסטה היה חוויה קלה ומענגת. בדיוק כמו הדרך בה הוא משחק ובדיוק כמו הצורה בה כבש את אותו שער בסטמפורד ברידג' בחצי גמר ליגת האלופות בעונה שעברה שלפחות לרגע אחד קסום סימן את ניצחון התמימות והיופי על החומר והמכונה. כמו בשיר המקסים של רוקפור: "באור חיוור/ במלכדות השעה/ בא מלאך/ תראו מה יש לו ביד/ מה שמפריד בין טוב לרע/ זה אחי". אנדראס אנייטסה. אחי.
5. סטיבן ג'רארד
אני אובייקטיבי לגבי הבחירה הזו בערך כמו שאמא שלי אובייקטיבית לגבי. אבל אני אנסה בכל זאת:
מה שמדהים בג'רארד זה שכשמנתחים אותו לעומק יש בו לא מעט חסרונות ככדורגלן: טכניקה ביננונית, שליטה בעייתית בקצב המשחק ונטייה להיעלם ללא הודעה מוקדמת לתקופות זמן בלתי ידועות. ועדיין, לא היה בעשור האחרון שחקן שהשפיע על הקבוצה שלו יותר מאשר סטיבן ג'רארד על ליברפול.
צורת המשחק של סטיבן ג'רארד היא ייחודית, כאחד שגדל במשחקים חסרי רחמים ברחובות של אחת השכונות היותר בעייתיות בליברפול הוא אף פעם לא משתהה שנייה אחת יותר מדי עם הכדור. בגלל זה הוא גם תמיד יודע מה לעשות איתו הרבה לפני שהוא מקבל אותו. תעצרו את המשחק בכל רגע נתון ותכסו לו את העיניים וסטיבי ג'י יספר לכם בדיוק איפה נמצא כל אחד מהשחקנים על מגרש- מלפניו, מאחוריו ומצדדיו. ועוד לא אמרנו מילה על טכניקת הבעיטה הנקייה והמושלמת ביותר בעולם הכדורגל.
אלא שכל אלה מחווירים לעומת הנכס הגדול ביותר של סטיבן ג'רארד- הרוח. כי סטיבי ג'י הוא כמו לוחם אמיץ שאף פעם לא אומר נואש, שממשיך גם כשהכל נראה אבוד, שמסוגל לסחוב על הגב לבד את החברים שלו מהוודיות העמוקות ביותר.
הרגע שלי מאחד אלוהינו הוא דווקא לא רגע שבו הוא עשה משהו עם הכדור:
מחצית באותו לילה באיסטנבול, אני עמוק עם הראש בין הידיים כשמבין האמצבעות אני רואה את הנער מהויטון עולה בריצה חזרה למגרש, נעמד על הכדור בעיגול האמצע ומסמן לשאר השחקנים עם הידיים: "קדימה קדימה להתעורר!". באותו רגע חשבתי שהוא קצת איבד את זה, מה שקורים בשפה הפסיכולגית "לוקה בבוחן המציאות", לא קולט איפה הוא נמצא ומה קורה כאן- שאנחנו רק רוצים שארבעים וחמש הדקות הבאות יעברו כמה שיותר מהר ובכמה שפחות נזק, נעוף מפה ונשכח שהיינו במקום הזה ושהערב הזה בכלל התרחש. רבע שעה אח"כ היחיד שלקה ב"בוחן המציאות" (או בכל בוחן פיזי או מנטלי אחר) היה אני.
לא הצלחתי למצוא קטע וידאו שהנציח את הרגע הזה- אז תצטרכו להאמין לי (או שמי מכם שהיה שם יכול לאשר את דברי)- אבל מצאתי קטע דומה: השער שלו שיצמק ל- 3:1 והתגובה אח"כ שמזכירה מאוד את אותה תגובה שאני מדבר עליה (אבל זה לא אותו דבר כי כאן זה כבר "רק"3:1 למילאן והגביע פחות או יותר כבר בכיס שלנו..).
4. לאו מסי
עשרים שנה שמשווים כל שחקן ארגנטינאי שעשה איזה דריבל מוצלח למראדונה וגומרים לו את הקריירה עוד לפני שהתחילה. עד שהגיע לאו מסי. הילד הצנום הזה הוא הראשון שבאמת מזכיר את הגדול מכולם, שבמקרה שלו השוואה לא לגמרי מוגזמת. לאו מסי הוא שחקן הכדורגל המושלם. מאלה שכשעושים בחירות בשכונה אתה תמיד תיקח ראשון כי כל מה שצריך זה לתת לו את הכדור, לעמוד ולהסתכל. היתה לו הזכות לשחק תחת גווארדיולה גם כנער וגם בקבוצה הבוגרת והמתנה הכי גדולה שקיבל ממנו היתה היכולת לשלב את הכישרון הזה עם הכדור במארג הקבוצתי ולהפוך אותו ליעיל, לא רק יפה.
רגע העשור של מסי שבחרתי הוא כמובן החיקוי של השער מפורסם של דייגו מראדונה: לא, אני לא מדבר על הסלאלום מחצי-גמר הגביע נגד חטאפה ב- 2007, שהיווה תעתיק מדוייק להפליא של הסלאלום של מראדונה נגד אנגליה ב- 86', אלא על החיקוי של "יד האלוהים" במשחק נגד אספניול במחזור הלפני האחרון של אותה עונה. שער שמבחינתי הפך את ההשוואות למראדונה למוצדקות באמת והראה, שכמו לגדול מכולם, גם בו טמונה היכולת הגאונית לעשות את הדבר הכי לא צפוי ברגע הכי לא מתקבל על הדעת.
3. רונאלדיניו
הדרך שבה פרץ רונאלדיניו לחיינו, הטיל בהם סערה ואז פתאום נעלם הזכירה רומן קיץ סוער שלעולם לא נשכח. כי באותם רגעים מופלאים של קיץ רונאלדניו עשה על הבמה המרכזית של העולם מה שכל ילד חולם לעשת מהרגע הראשון שבו הוא מקבל כדור. במשחקים הכי חשובים, כשמליונים מונחים על הכף, רונאלדניו שיחק כדורגל כאילו הוא על החוף בברזיל עם החברים. כולל החיוך.
הרגע שלי מרונאלידניו האו כמובן השער נגד צ'לסי ברבע-גמר ליגת האלופות 2005- מהמקום, בעמידה, כאילו הוא זורק שלשה. שוב, גאונות: הדבר הכי לא צפוי ברגע הכי לא סביר.
2. תיירי הנרי
עסקנו לא מזמן בתיירי הנרי הגאון אז הפעם נעסוק בתיירי הנרי האמן: ההגדרה שלי לאמן היא מישהו שמבטא רגש באמצעות יצירה- נותן לרוח ביטוי חומרית. תיירי הנרי נגע בכדור כמו שמוצארט נגע בפסנתר או קלוד מונה משך במכחול. מכשיר היצירה שלו היה כדור ולרגשות שלו הוא נתן ביטוי באמצעות בעיטה מסובבת או כדרור. תייר הנרי נוגע בך במוקמות הכי רגישים. הוא משאיר אותך נפעם, מנסה להבין מה בדיוק ראית, גורם לך להרגיש בעוצמות אבל לא להבין בדיוק למה ואיך הוא הצליח לעשות את זה.
הרגע שאני אזכור מתיירי הנרי הוא דווקא רגע שהכאיב לי מאוד- משחק גביע של ארסנל באפילד בינואר 2007- אני בחופשה בארץ ורואה את המשחק עם חברים מהליברפולייה הישראלית בפאב תל-אביבי. דקה 82', ליברפול בפיגור 2:1 כשתיירי הנרי כובש את השער שכבר תיארתי כאן. באותו רגע רציתי לעמוד ולמחוא לו כפיים, אם כבר להפסיד אז לשחקן כזה. לידי בשולחן ישב עמית, אחד האוהדים כי קנאים של ליברפול שאני מכיר ומישהו שדברים מהסוג הזה לא ממש עושים לו את זה-
"זה החלוץ הכי גדול שאני זוכר מאז מארקו ואן באסטן" אני אומר לו
"זה בדיוק מה שעמדתי להגיד" הוא משיב.
1. כריסטיאנו רונאלדו
רגע לפני שנשללת ממני לצמיתות הכניסה לאנפילד ואני מתבקש להחזיר את כרטיס החבר בליברפולייה הישראלית אני אנסה להסביר: הסיבה שהפורטגלי ניצב בראש הרשימה הזו היא פשוטה: כל תשעת השחקנים האחרים הם כאלה שיכולנו לראות גם בעשורים אחרים- כריסטיאנו רונאלדו הוא שחקן מהסוג שראינו לראשונה רק בעשור הנוכחי. כדרוגלן הדור השלישי. לראשונה הופיע שחקן שיש בו השילוב המושלם בין טכניקה- איכות כדורגלנית, לאתלטיות- איכות ספורטאית. רונאלדו הוא שחקן ברזילאי עם מהירות וכח של שחקן אנגלי- ראינו שחקנים מהירים מרונאלדו, גם בעשור הנוכחי, אבל לאף אחד מהם לא היתה טכניקה שהתקרבה לזו שלו. ראינו גם שחקנים טכניים מרונאלדו (מעט), אבל אף אחד מהם לא היה מהיר ובעל נוכחות פיזית כמו שלו.
ועוד משהו, אולי בעצם העובדה שהוא שנוי במחלוקת ואני צריך כמעט להתנצל על הבחירה מצדיקה אותה יותר מכל- כי אם כולם אוהבים אותך כנראה שאתה עושה משהו לא נכון.
רגע העשור שלי מכריסטיאנו הוא גם אחת הסיבות המרכזיות לבחירתו לשחקן העשור- החדשנות שבו:
את הבעיטה המסובבת כבר הכרנו אבל כריסטיאנו רונאלדו המציא לנו בעשור הנוכחי זן חדש של בעיטה חופשית- "הפצצה החכמה" שמשנה את כיוונה באוויר כאילו יש בכדור (ואולי יש באמת) חיישן אלקטורני שבעזרתו יכול רונאלדו לשלוט בו במעופו גם לאחר שיצא מהרגל.
השער הזה נגד פורסטומות' הוא אב הטיפוס של ההמצאה החדשה הזו של רונאלדו: הכדור יוצא מהרגל בעוצמה ונראה כאילו עושה דרכו לשורה האחרונה ביציע כשלפתע הוא משנה כיוון ונוחת יש לתוך השער בניגוד לכל חוקי הפיזיקה המוכרים עד אז למדע.
