קולוניאליזם מוסרי

"עוד זה מדבר וזה בא"…

עוד לא נרגענו מאירועי קרית-אליעזר והמהומה הגדולה שנקרתה עלינו בעקבותם וכבר התרגשה לפתחנו צרה חדשה בדמות "הפיגוע" אתמול במלחה: חזיז שהושלך לפרקט במהלך המשחק בין הפועל ירושלים להפועל חולון פצע את המאבטח המוכר היטב לכל באי מלחה יואב ליצשטיין, וזו באמת ההזדמנות לאחל ליואב החלמה מהירה.

לעניות דעתי ההתייחסות למה שקרה אתמול במלחה צריכה להיות נקודתית. אין מקום לפזר את הליגה או לסגור את האולמות, מדובר בצעדים פופוליסטיים שאינם מספקים מענה לבעייה הרלוונטית. במקום זאת, הפרחח שחשב שזה מגניב לפוצץ חזיז או רימון באולם כדורסל מלא מפה לפה חייב להיענש בחומרה. כמה חודשים טובים בכלא פלוס פיצוי אסטרונומי למאבטח (שבאופן אירוני יחייב את אותו פושטק לעבוד באבטחה במשמרות סביב השעון עד אחרון ימיו) יהוו הרתעה הולמת עבור כל מי שחשקה נפשו להפוך את מגרשי הספורט שלנו לבסיס אימוני לש"ב צהל"י.

אלא שלדברים יש כמובן גם הקשר רחב יותר: אלימות מהסוג שנחשפנו אליה אתמול במלחה היא שורש נגוע בחברה שלנו ואין לאוהדי הספורט מונופול עליה. בטווח המיידי, כאמור, נדרשת ענישה חמורה ומרתיעה של העבריין שתהווה טיפול מונע ראשוני הכרחי. אולם בפרספקטיבה רחבה יותר נדרשים כאן  צעדים יסודיים ברמה החינוכית ע"מ לעקור מהשורש את תרבות האלימות שרכשה לה לגטימציה בחברה שלנו. אלא שכאן כבר מדובר במשימה לאומית שמימושה הוא חזון אחרית הימים ממש.. כמה אנחנו רחוקים מכך אפשר ללמוד מהעובדה שמי שאמורים להיות אמונים על החינוך במדינת הישראל, המורים, יושבים כבר כמעט חודש בבית וממש לא עושה רושם שמישהו יותר מדי מוטרד מכך..

כל זה מחזיר אותי לשבוע שעבר, ו- ‘הא בהא תליא': מדהים לראות את ההשתוממות של אנשי הכדורסל בארץ לנוכח ‘הפיגוע' אתמול במלחה. המציאות כאילו "היכתה" בפניהם- לפתע מתברר שהאלימות היא לא רק נחלתם של אוהדי הכדורגל בכלל ואוהדי בית"ר בפרט, אלא גם באולמות הכדורסל המאוכלסים ב "בני טובים", מי שאמורים לכאורה להיות שכבות האליטה של החברה הישראלית, יכולים להתרחש מעשים נוראים מסוג זה. התפקחות קשה ומכאיבה עבור אלה שבאופן היסטורי ציירו את ענף הכדורסל כמשכנם הספורטיבי של "הנאורים והאינטלגנטים" לעומת "החיות" שפוקדות את מגרשי הכדורגל..

אלא שפיקחון עיניים למציאות שמסביבם הייתה מונעת מהם את אותו שברון לב שבאובדן התמימות. למעשה, כמה ממקרי האלימות המזעזעים ביותר בחברה הישראלית, כמו רצח נהג המונית דרק רוט, התרחשו ע"י אלו המכונים בטעות "בני טובים". אוהדי הפועל ת"א למשל, אותם באי היכל התרבות וימי העיון בסינמטק, אחראים לאירועים מזעזעים כמו נסיונות הרצח של האוהד אדהאם שביטה (בדרבי הת"א לפני מס' עונות) ושל שמעון גרשון (במשחק מול בית"ר בבלומפילד אך בעונה שעברה). שלא לדבר על עיצובו מחדש של זיכרון השואה ע"י הנכדים של ניצולי אוושוויץ ובירקנאו.

אני מזדעק לעניין הזה משום שהתגובה התקשורתית/ציבורית לאירועי קרית-אליעזר בשבוע שעבר לא רק שהוציאו אותי מדעתי אלא פשוט ייאשו אותי. בעודי עושה ימים כלילות בנסיונות למצוא דרכים  לעקור את שורש הרע מקרבנו אני נחשף לאותם אלה המכנים אותי ואת חבריי "בבונים", "שאריות ד.נ.א. שהשיל האדם המפותח", ואף שואלים באופן ישיר ופשוט: "בן-גוריון- למה הבאת אותם?".

מול מתקפה שכזו איזה פרצוף בדיוק יש לי כשאני בא לנסות "ולחנך" את אוהדי בית"ר? מה  בדיוק אני יכול לומר להם? שבשמה של "מורשת רבין" מעצבים את דמותם על רקע אתני כתתי-אדם בלתי מפתוחים? האמת היא (ומבלי לחזור לרגע מהדעה שהבעתי כאן על התנהגות האוהדים בחיפה) שאם זו "מורשת רבין" אז גם אני מצטרף לשריקות הבוז!

אני שורק בוז לכל אותם אלה שבשם ההומאניות מכפישים ציבורים שלמים ועתירי זכויות בחברה הישראלית. אני שורק בוז לכל אלה שאולי מטיפים מוסר לכל העולם אבל ביתם שלהם מלא ניכור ושנאת אדם. אני בז בכל מאודי לאלה שביזוי זכרו של רוה"מ המנוח נוצל על ידם שוב ע"מ להבנות עצמם כצד "הנאור, המתפתח והמוסרי" בחברה הישראלית אל מול הצד "הפרימטיבי, עדרי וחייתי". בכך לא רק שהם מגלים את פרצופם האמיתי כאנשים קטנים וצבועים שאין בינם לבין הערכים הגדולים שהם נושאים בפיהם דבר וחצי דבר, אלא הם גם קוברים סופית כל סיכוי שהוא למיגור התופעות המדאיגות והמסוכנות מהסוג שאנו עדים לו כיום בחברה הישראלית בכלל ובמגרשי הספורט בפרט.

חבלי לי שהם אינם מבינים (או לא רוצים להבין) שהמלחמה באלימות היא מלחמה של כולנו, לא רק של צד אחד בחברה. נכון, כל אחד צריך לעשות את חשבון הנפש שלו בביתו, אבל גישת  ה- "אצלנו אין דברים כאלה" רק מעמיקה לא רק את שורש האלימות בחברה הישראלית אלא גם את הקרע הכואב בקרב עמנו.

כל זה מתחבר לתהליך שמתרחש בשנים האחרונות בחברה המערבית ואותו אני מכנה "קולוניאליזם מוסרי". בקצרה: אחרי תום עידן הקולוניאלזם המעשי של המעצמות המערביות במדינות המתפתחות, מנסים אותם חברות ובראשם מדינות צפון אירופה וצפון אמריקה להבנות את עצמם כבעלי מונופול עליונות מוסרי והומאני על פני אותם "ילידים". כחלק מאותו תהליך אנו נחשפים לכל אותם מגה-קמפיינים צדקניים למען איכות הסביבה, הרעבים באפריקה וכו'. אלא שהצביעות הגלומה באותו תהליך זועקת לשמיים: אותם אלה שדואגים כ"כ לילדים במדינות העולם השלישי מעסיקים ילדים בווייטנאם, הודו וטיוואן במשכורות רעב של דולר אחד לחודש! זה מזכיר לי את אותה סצינה קלאסית מסלאח-שבאתי בו מסביר סלאח לשכנה מלמעלה "שעם כל הכבוד למנוחת הצהריים שלה הוא מגדל בביתו תשעה ילדים בעוד היא מגדלת שלושה חתולים"…

לסיום נימה אישית:

בשבוע האחרון שוחחתי רבות עם חברים יקרים וטובים מכל העולם, אוהדי בית"ר אמיתיים שנאמנים (בלי כל קשר לדעתם הפוליטית או למוצאם) למורשת ההדר הביתר"י. הם הביעו באוזניי דאגה כנה מהמצב אליו הגענו בתוך ביתנו שלנו ושיתפו אותי בחיבוטי נפש כנים ומרגשים באשר ליכולתם להישאר אוהדי בית"ר לאור המצב הנוכחי. לכם חברים יקרים אני רוצה לומר: לא רק שאותם פרחחים ביציע ומנגד אותם פרחחים בתקשורת לא ירפו את ידינו- להיפך! "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". שומה עלינו להפיץ כיום יותר מתמיד את המורשת הביתרי"ת האמיתית! כל זאת כאמור, תוך גינוי תקיף וברור של כל גילוי אלימות וגזענות בקרבנו. או אם תרצו, בפראפראזה על דבריו של רוה"מ רבין המנוח: נאבק ביפי הנפש כאילו אין קומץ, ונאבק בקומץ כאילו אין יפי נפש!

תל-חי.

פורסם בקטגוריה בבל, ימק"א, כל הרשימות, מלחה, עשרים ושניים משוגעים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.