את יוסי בניון ראיתי בפעם הראשונה בחיי בערב סתווי אחד באיצטדיון טדי אי שם בספטמבר 97′. היה זה משחק ליגה דחוי שנערך באמצע השבוע ומול בית"ר שהייתה באותם ימים מכונת כדורגל מושלמת בניצוחם של האישטוואנים הזכורים לטוב התייצבה הפועל באר-שבע המתרסקת. האימפריה הדועכת מהנגב הגיעה לטדי אחרי העשירייה המופרסמת ברודה ונשטפה ע"י בית"ר שהציגה אז את הכדורגל היפה ביותר שכנראה נצפה אי פעם בטדי. התוצאה בסיום, 7:2, עשתה חסד עם הבאר-שבעים. אלא שבאופן משונה משהו, מאותו ערב בטדי אני זוכר בעיקר דווקא שחקן מהקבוצה שהפסידה.. היה זה ילד בן 17 שכל המדינה דיברה עליו, יוסי בן-עיון עוד קראו לו אז, ופעם הראשונה הבנתי סופסוף על מה כל הרעש.. בן-עיון זה פירפר פעם אחר פעם את הגנת בית"ר בראשותו של אולי הבלם הכי טוב שדרך אי פעם בארץ- סרגיי טרטיאק. מאז אותו ערב פיללתי ליום בו הקוסם הקטן מהעיירה הדרומית ישחק עבור הקבוצה שלי- שלשום באנפילד, בערב שכבר נכנס לקלאסיקות של הקלאסיקות, סגרתי מעגל..
אור ליום שלישי לקחנו, אני אוחותי היקרה, פסק זמן קצר מהברדק התורן סביב הקבוצה שלנו בארץ והתרחקנו מהגועל נפש הזה הכי רחוק שאפשר. סופסוף ניתנה לי ההזדמנות לקיים את ההבטחה הישנה שלי לאחותי ולקחת אותה למשחק בליגת האלופות. ומן הסתם אין מקום מתאים יותר מאשר אנפילד! אלא שבחלומות הוורודים ביותר שלנו לא שיערנו איזה היסטוריה אנחנו הולכים לתפוס..
הגענו לליים-סטריט בצהריים ואת הזמן עד המשחק ניצלנו בכדי לשאוף קצת מהאווירה המיוחדת של העיר הקסומה הזו. סיור שליו בסמטאות הצרות של העיר או ברציפים הישנים בנמל מאפשרים לחוש בעוצמה החזקה ביותר את הרומנטיקה שהעיר הזו משדרת מכל פינה ממש. נדמה לי שהשיר הקלאסי של סוזן ווגה הנפלאה מתרגם זאת בצורה הטובה ביותר. תוסיפו לזה את מזג האוויר הצונן- וליברפול בהחלט מזכירה במשהו את ירושלים הרחוקה שלנו..
אלא ששיאו של היום היה כמובן הביקור במוניומנט החשוב ביותר בעיר- אנפילד! תודות לידידה יפנית מקסימה שריינתי לנו כרטיסים לקופ, וכך יכולנו לראות ולחוות את ההצגה הכי טובה ביותר מהעמדה המושלמת!
את השמינייה הזו של ליברפול אפשר בהחלט לכנות בלא שום נדושות כ- "שמינייה הסודית". שום דבר דבר מהיכולת של ליברפול בשבועות האחרונים לא בישר על השיטפון הגדול.. אלא שכמו בצורת ארוכה שנשברת במונסון היסטרי המטירה ליברפול על הטורקים ברד של שערים. ראיתם את המשחק מן הסתם, הם עוד יצאו בזול..
אלא שכמו בהזמנה מיוחדת עבורנו, על הקונצרט הזה ניצח יוסל'ה מדימונה בהצגת כדורגל שגם אנפילד שראה כבר כמה הצגות כדורגל גדולות בלמעלה ממאה שנותיו לא זוכר רבות כמותיה.. יוסי הציג את כל הרפטואר, כדרורים, מסירות בין שנייים (ואף שלושה וארבעה..), הגבהות, חילוצי כדור ולקינוח- שלושה שערים של חלוץ מלידה! כל מה שהוא נגע בו הפך לזהב! הקהל בקופ אהב כל שנייה.. יוסי זכה לכבוד שרק הגדולים ביותר זוכים לו- שיר מיוחד חובר לכבודו: יו-סי, יוסי-יוסי, יוסי ב-נ-יון ( עפ"י הלחן של הבה נגילה)! האנקדוטה הבא ממחישה לאיזה מעמד העפיל יוסי בקרב הקופייטס: בשלב מסויים במשחק אורליו ניסה לעשות באגף איזה תעתוע שלא צלח- הסקאוזר בשורה מעליי, במבטא בלתי אפשרי ובעודו מדיף אד חריף של אלכוהול, סינן: "מה הוא חושב שהוא? בניון??"…
הביקורת על יוסי ידועה, הוא לא עקבי והרבה פעמים נוטה להיעלם למשחקים שלמים. אלא שכבר נגעתי בנקודה זו בעבר, שחקנים מסוגו של יוסי הם אומנים שמתפקדים כששורה עליהם הרוח. לא תמיד זה קורה אבל כשזה קורה זוהי שירה צרופה!
כשהגיע לליברפול אמר יוסי שהוא מוכן לימים שבהם ישב על הספסל וימתין בסבלנות להזדמנות שלו. כל שחקן אומר את זה.. אלא שיוסי באמת התכוון לכך. הבגרות והצניעות שלו הן יוצאות דופן. אני מודה שלא ציפיתי לזה כשהילד עזב את אייאקס וחזר הבייתה משום שהתגעגע לאוכל של אמא. אבל יוסי הוכיח לי שטעיתי. היום אני מבין, גם מהחוייה האישית שלי, על מה יוסי דיבר. יוסי הבין בזמנו שכל דבר בזמנו ו- "בעיתה אחישנה". ההתבשלות שלו בחיקה החם של האם ושל החברה (ולימים האישה) מירית רק הועילו לו. אימו המרוקאית תוכל בוודאי לספר לו שהתבישילים הטובים ביותר יוצאים כשנותנים להם את הזמן לרתוח שעה ארוכה על הגז.. יוסי לא רצה להיות עוד ילד פלא שגומר את הקריירה בגיל 21 וכך יוצא שכיום, בגיל 27, יוסי מגיע לשיאו בדיוק בזמן הנכון מבחינה מקצועית ואישית.
אלא שכאן אני נוגע בעוד נקודה אצל יוסי. ישנם שני סוגים של אנשים שהגיעו מלמטה והצליחו בגדול: כאלה ששוכחים מאיפה הגיעו, נטמעים בטבעיות בחברה הגבוה ושוכחים מאיפה הגיעו ולאן עוד יצטרכו לחזור… לעומתם ישנם כאלה שדווקא זוכרים היטב היטב מי הלך איתם בארץ זרועת קוצים, ולמי הם חבים תודה שהביאם עד הלום. הנאמנות של יוסי לערכים כמו בית, משפחה, חברות ואהבה היו אלה שהחזירו אותו לארץ מהולנד הקפואה. ובניגוד למה שחשבתי בתחילה, כאמור, זה השתלם עבור יוסי: הערכים האלה בדיוק הם אלו שמספקים עבורו כיום סביבה חמה, תומכת ובטוחה שנותנת לו את השקט להצליח כ"כ באנגליה הקפואה עוד הרבה יותר.
התחלתי בסיפור ואסיים באחד:
בערב חורפי אחד בווינה לפני כמעט שש שנים הייתה לי הזכות לפגוש את יוסי פנים אל פנים. היה זה בלובי של מלון ווינאי מפואר ערב משחק של נבחרת ישראל בעיר במסגרת מודקמות גבי העולם של 2002. הייתי אז חייל משוחרר בטין כדורגל של אחרי צבא, והפגישה עם יוסי הותירה עלי רושם רב שנים ארוכות אחר כך. יוסי, שכבר אז היה כוכב גדול, הקדיש לי מזמנו בשמחה, התעניין מאיפה באתי ואיך אני מסתדר.. יותר מכל אני זוכר איך לפני שנפרדנו ביקשתי ממנו להצטלם יחד למזכרת. יוסי כמובן נעתר בשמחה, אלא שלהפתעתי שנייה לפני שלקחנו את התמונה הוא קרא ליניב קטן ואריק בנאדו מהקצה השני של הלובי.. באותו רגע לא לגמרי הבנתי מדוע הוא עשה זאת, אלא שאחרי שנפרדנו פתאום זה התחוור לי- יוסי פשוט לא לכך בחשבון שהוא דמות נערצת כ"כ עבורי שארצה להצטלם איתו בלבד והוא הזמין את אלו שחשב לעצמו מן הסתם באתי לפגוש באמת.. זה האיש ואלו אורחותיו- מחמם את הלב.
החיוך של המכוערצ’יק היה הדבר הכי יפה שראיתי כבר הרבה זמן.
תנו לי עוד ועוד מהאדום האדום הזה!
וואו איזה מזל יש לך.
היה משחק אדיר
אח שלו! אמרתי לך כבר שיש לך מזל מאלוהים? כל המשחקים הגדולים של ליברפול וכמובן הנה השילוב עכשיו עם בניון והית שם! איזה קטלני!!!!!
התמונות מדהימות אחי! המשחק היה מדהים אכן היה הצגה של יוסי ביחוד ושל ליברפול שניגנה לפי המאסטרו שלהם יוסי שלנו!
אני מאושר שאתה נהנה! אהבתי מה שרשמת אחי! הותרת בי רושם רציני על יוסי שלפניה כל הוא בן אדם…וזה הגדולה שלו!
אוהב אותך אחי סחטיקה על הכתבות!
המשך שבוע טוב
ליאור הדר