גשם באלפסי מבסוט לחזור ולארח והפעם- צור אורן, יו"ר חוג אוהדי בית"ר ביוסטון, טקסס, שקפץ בתחילת השבוע למשחק המרכזי של המחזור ב- NFL בין היוסטון טקסנס לאינדיאנפוליס קולטס וחזר עמוס חוויות ותובנות.
_______________
אחרי שנה וחצי בארה"ב רצה הגורל והשכן האיראני החביב שלי מצא זוג כרטיסים במחיר עלות ליציע טוב באצטדיון הפוטבול המקומי והזמין אותי להצטרף אליו לחווית פוטבול של יום ראשון.
כחובב ספורט שמתגעגע לארוע ספורט אמיתי (ולא, משחק נ.ב.א זה לא באמת ארוע ספורט למי מכם שעדיין חושב שהליגה הטובה בעולם היא משהו מעבר למערכת כלכלית שתכליתה למכור) שמחתי לעלות על העגלה, דהרתי לוול מארט לקנות חולצה של הטקסנס המקומיים והכנתי את עצמי נפשית למה שאמריקאים מכנים "כדורגל אמיתי" בשעה שהם מגחכים על אותו משחק שבו 22 מפגרים רצים אחרי כדור עגול.
הצרות התחילו כבר בוול מארט: למרות ניסיונות נואשים לא הצלחתי למצא חולצה במידה ראויה, אולי בגלל שהלארג' שלהם זו מידה לאנשים גדולים אצלנו, ומידות קטנות, פשוט אין. אמריקה משמינה כבר אמרנו… אז בסוף ויתרתי, ופריט הלבוש היחיד שקשר אותי לטקסס היה כובע של בומונט (עיר טקסניט אמיתית) שדווקא סחט לא מעט מחמאות מעשרות טקסנים חביבים שבטח הלכו אחרי המשחק לירות בכמה צבאים, או איילים, או במשהו, העיקר לירות…
טוב, נחזור למשחק: המקומות שלנו היו באמת אחלה- קומה ראשונה, זוית ראיה מצוינת באצטדיון של 65,000 צופים שהיה מלא, ואפילו שכנינו ליציע היו נחמדים, טוב אולי חוץ משניים שישבו לידי ואהדו את הקבוצה היריבה שמסתבר שהיא אחת משתי הקבוצות הכי טובות בליגה ועדיין לא נוצחה העונה ולו פעם אחת (ומי שבאמת בעניין של פוטבול, אז פייטון מאנינג הוא הקוורטרבאק שלה), והפתיחה, חלומית..
הטקסנס "טחנו" את הקולטס ברבע הראשון והובילו 17-0, והקהל היה בטרוף. בכל פעם שהכרוז הבהיר שצריך לעודד הם צעקו: "!First Down" וכשהכדור היה בידיים של שחקני הקולטס הם אפילו שרקו בוז (או שאולי היו אלו רק אני והשכן האיראני שכיאה לאנשי מזה"ת אמיתיים רצינו להבהיר ליריב מי פה הבוס ובעצם כל שאר יושבי היציע רק עמדו ובהו בנו בשוק ?), אלא אם כן כמובן הם היו עסוקים בדברים אחרים, כמו לשתות בירה, או לאכול צמר גפן מתוק, או פופקורן, או ללכת לקנות חולצה בדיוק לפני הטאצ' דאון, או כל דבר אחר שלא ממש קשור למשחק שהרי למי בכלל אכפת מהמשחק? עשרות אלפי אוהדים באצטדיון מרהיב עם אקוסטיקה יוצאת דופן נשמעו בערך כמו 22 האוהדים שיש למכבי פ"ת במשחק העונה שלה. ועל זה נאמר- מדהים!
אבל האמת, הרבע הראשון היה כיף. רק שאח"כ הקולטס חזרו למשחק, ולאט לאט התחילו לקרוע את הטקסנס, וזה נמשך, ונמשך, ונמשך… ועכשיו משהו חשוב למי מכם שלא אוהב כדורגל. קודם כל, אף אחד לא מושלם, ודבר שני, אם חשבתם שכדורגל זה משעמם, אז תמיד תזכרו שכדורגל נמשך שעה וחצי, אבל פוטבול, נמשך שלוש שעות!!! שלוש שעות שאתה יושב מכווץ בכסא מסריח, מקשיב לשכנים האמריקאים הלבנים שיושבים לידך (נראה אתכם מוצאים שם אפרו אמריקאי אחד! – ואנחנו גזענים ???) מספרים על כך שהם שתו כבר 8 באד לייט והם עדיין לא שיכורים, ואתה, רק בגלל הנימוס הישראלי (כן! יש דבר כזה!) לא מספר להם את האמת שלפיה כל קשר בין אלכוהול לבאד לייט הוא מקרי בהחלט, וזה פשוט נמשך ונמשך. קיבינימט כל הדיבורים על כך שפוטבול זה משחק חכם מלא בטקטיקות וכו'- לא יכלו לקצר אותו בשעתיים???
ובסוף זה נגמר, בהפסד צורב של יוסטון, וכולנו יצאנו החוצה מהאצטדיון, ושם חיכתה לי הפתעה…
אני, גיבור גדול שחושב שהוא אוהד כדורגל אמיתי, התוודעתי לראשונה בחיי לאיך שאוהדים אמיתיים מתנהגים. ברחבת האצטדיון, במתחם סגור שרק כמה אלפי ברי מזל יכולים להיכנס אליו (כמובן שסחבק נכנס אליו ואל תשאלו אותי איך), יושבים להם המוני בית אמריקה מחוץ לטנדרי הפיק-אפ שלהם, לבושים בחולצות של קבוצתם האהודה, ממנגלים בשר שומני, שותים באד לייט (ואני שואל איך, איך???), צופים בשאר משחקי היום בטלוויזית פלסמה 40 אינץ' שכל אחד מהם מביא מהבית כשברקע הם משמיעים מוזיקה בווליום פסיכי עם רמקולים שלא היו מביישים את האומן 17 (ואני מדבר איתכם על מאות טנדרים שלכל אחד יש רמקולים משלו, טלוויזיה משלו, ומוזיקה משלו – נשמע טוב הא..). וכך הם נשארים שם, שעות אחרי המשחק, חווים את יום ראשון עד הסוף, ומגיעים הביתה שיכורים מבאד לייט (או יותר נכון לומר סתם מסריחים מבירה זולה).
כן כן, זהו הפוטבול האמריקאי. הרבה רעש וצלצולים, הרבה שואו, ולא יותר מדי מעבר.. מה אני אגיד לכם? לארבעים דקות זה יכול להיות אחלה בילוי. וכמו שאמר פעם איש יקר, יקותיאל שמולכיאל שמו: הגדולה היא לדעת לקום וללכת. אני פישלתי…
אז באוירה משעשעת אך כנה לחלוטין זו, אאחל לכולכם סוף-שבוע מצוין, וכמו שאומרת הפרסומת לבאד לייט- "זה הכל עניין של קיבולת"… ואני מוסיף ואומר- מעניין למה…
צור אורן
כריסטיאנו, תלמד! ג'יימס קסאי מהטקסנס צולל ברחבה של הקולטס
גשם באלפסי במחווה מיוחדת לשלמה ארצי לכבוד יום הולדתו השישים:
היינו שישה, כתוב על הקיר,
נשארתי אחד אם סופרים גם אותי,
כל החברים שהיו לי, עוברים לי בראש עכשיו:
זה שהלך אחרי כסף גדול
ארסן וונגר אמר אחרי המשחק ש"הוא לא התרשם ממה שהוא ראה". מצ'לסי, הכוונה. הוא צודק, אין שום דבר ספקטקולרי בדרך שבה צ'לסי מנצחת, אבל גם הוא יודה שזו בדיוק העוצמה שלה. צ'לסי היא פשוט קבוצה חזקה, פשוטו כמשמעו. ההגנה ומרכז השדה שלה מורכב מחבורת בריונים שלא נותנים אפילו לקבוצה עם כלים התקפיים כמו ארסנל להגיע למצב ראוי ובהתקפה יש לה כלים קטלניים כמו דרגובה ואנלקה שלא מתמסמסים עם שטויות מול השער.
מעולם לא החזקתי מאנצ'לוטי ולמרות שהיושר האינטלקטואלי דוחק בי לפרגן לו אני חושב שסה"כ שוב מדובר במקרה של להיות במקום הנכון בזמן הנכון (שזה כשלעצמו כישרון לא מבוטל), סה"כ הוא לא עושה עם צ'לסי שום דבר שאברם מפ"ת לא הצליח לעשות. האמת שמי שמגיע לו את הקרדיט הכי גדול הוא, אחד, ז'וזה מוריניו. הפורטוגלי, אבי אבות הצינקנים, בנה את צ'לסי של אברמוביץ' בצלמו ובדמותו- קבוצה צינית שיודעת בדיוק מה היא רוצה להשיג. ומשיגה אותו.
וכן, גם אני, שחולק עם וונגר את אותה פילוספיית כדורגל רומנטית, שותף לתסכול שלו.
וזה שמלך על שלושה רחובות
"!Fuck of to Kirkby- the City is all ours" (אוהדי ליברפול אתמול בדרבי).
קצת עצוב לגלות שבצמרת הכדורגל האנגלי הנוכחית כבר לא נשאר מקום לקבוצות שכונתיות. מעבר למקום החמישי שהשיגה בשנים האחרונות תחת דיוויד מויס למעשה אין לאברטון לאן להתקדם. הסיכוי אולי האחרון שלה בעתיד הנראה לעין להצטרף לליגה של הגדולים קיבל בשבוע שעבר מכה אנושה כשהתוכניות לבניית אצטדיון חדש בקירקבי שבפאתי ליברפול נדחו ע"י הרשויות.
בסיטואציה שכזו קשה למצוא מאיפה להמריץ את השחקנים כל עונה מחדש כמו שמויס עושה בדרך פלא כבר שבע שנים ולכן הנפילה העונה היתה די צפוייה. לפחות אתמול בדרבי, כשמוטיבציה לא חסר, חזינו לתשעים דקות באברטון של מויס במיטבה- קבוצה שטורפת את המשחק בתשוקה אדירה וגם מציגה לא מעט רגעים נאים של כדורגל. התוצאה בסיום היתה 0:2 לחובת הבחורים של מויס, אבל הסטטיסטיקה אף פעם לא מספרת את הסיפור בכדורגל.
אחד שם מתנדנד בנדנדות שבגנים
הניצחון הגדול של בארסה באל-קלאסיקו הושג עוד לפני שריקת הפתיחה. אל מול הפלורנטים של פרס העמידה הבלאו-גראה הרכב שכלל 7 (שבעה!) שחקנים שגדלו במועדון. ברצלונה היא ההוכחה שגם בעידן שבו הכסף מחלק תארים בכדורגל, עדיין אין תחליף לדרך. בארסה היא מועדון קוהרנטי, עם אופי ואתוס מובחן שעובר כחוט השני מהאוהד ביציע הכי גבוה בקאמפ-נואו ועד לילד בקבוצה של עד גילאי תשע. אז זה אולי נכון שעם הכסף שפלורניטנו ודומיו מביאים ריאל אולי תצליח לנצח פעם או פעמיים באל-קלאסיקו ואולי גם לקחת אליפות כשבארסה תתפוס עונה חלשה, אבל הפער בין ברצלונה לבינה הוא פער של שנות דור, לא של שער אחד.
אחד קפוא על הגדר, כי לא ידע לגדול
עם כל האהבה שלי לארסן וונגר חייבים להודות שהוא נשבה קצת בקונספציה של עצמו. לא לטעות, אני עדיין מאמין גדול בכדורגל של ארסנל וחושב שאפשר לזכות איתו בתארים, אבל תמיד חייבים לשמור על איזון מסויים. ארסנל הנוכחית היא קבוצה רכה מדי וכך לא תוכל לאיים באמת על האליפות. לארסנל הגדולה של תחילת העשור היה, בנוסף לגאונים כמו הנרי ופירס, גם בריון דמות פטריק ויירה שטיפל בכל מי שניסה להתעסק איתם. וונגר השתעשע הקיץ ברעיון להחזיר את ויירה למועדון אבל יותר משהוא צריך את ויירה המקורי הוא צריך ויירה חדש. והוא צריך גם שחקנים עם קצת יותר אופי. פברגאס, למשל, לא מצליח מאז הפציעה להגיע לרמות שניתן לצפות ממנו וחמור מזה מבחינת ארסנל, גם עם סרט הקפטן לא מדובר במנהיג אלא בשחקן שטוב כשהקבוצה טובה אבל כזה שנעלם כשלא הולך.
ארסנל מייצגת אתוס דומה לזה של ברצלונה אבל ההבדל בתוצאות נובע מהעובדה ש- א. אנייסטה וצ'אבי הם הראשונים שיחפשו את הכדור כשלא הולך, ו- ב. יש להם את הקייטות וה-יה-יה טוראים שיודעים להכניס את הסטופקס עם כל הלב כשצריך (ולא בכדור).
אחד הימר תמיד על הקלף הלא נכון
חייבים לפרגן לפלגריני על מה שהוא מנסה לעשות בריאל, אני רק לא בטוח שזו היתה כוונת המשורר. בקצרה, פלגריני מנסה להפוך את ריאל לסוג של צ'לסי- קבוצה שחונקת את היריבה וכובשת את השערים שלה בהתקפות מהירות של שניים או שלושה מתקיפים. ואכן, מבחינה הגנתית, איזה שינוי מהשישיה שהקבוצה הקודמת של ריאל חטפה אך בקלאסיקו הקודם. מצד שני, בהתקפה אין לה את השחקנים לשחק בסגנון הזה: קאקה הוא שחקן שצריך את הכדור ברגליים, הוא במיטבו כחלק מקבוצה ששולטת במשחק ומניעה את הכדור (ברזיל, מילאן). רונאלדו לעומת זאת יכול להתאים באמת לסגנון משחק של עקיצה בעשרים שניות אבל הוא עדיין לא בכושר. רוצה לומר- הסיכוי של ריאל לעשות משהו השנה יקום וייפול על מצב הרוח ומצבו הפיזי של כריסטיאנו.
איזה כיף לדעת שהשקעת מאתיים ומשהו מיליון יורו בשביל להיות תלוי בקללה של איזה מכשף, אה פלורנטינו?
אחד נעלם והשמועות רדפו אותו לכל מקום
ההיסטוריה תדע לספר שלקראת סוף השנות התשעים של המאה העשרים, כנראה עקב אילוצים כלכליים, החלו במועדון הכדורגל של ליברפול להעסיק בתפקידים שונים במועדון אנשים ללא הכשרה מקצועית רלוונטית. כך יצא שאת תפקיד המאמן איישו באותם שנים אופה באגטים צרפתי, מלצר ספרדי שמנמן ופיקולו איטלקי (טוב, הפיקולו עדיין לא הגיע, אבל תודו שזו התפתחות טבעית של העלילה, לא?!).
אין, אבל אין, שום סיבה שבעולם שליברפול תגיע למפגש מול היריבה העירונית האומללה ותיראה כאילו היא המועדון הקטן בעיר שבא לגנוב תוצאה במבצרה האימתני של האחות הגדולה והמאיימת. באנגליה לא יקראו הבוקר למשחק חוזר והפרלמנט האירופי לא ייתכנס לדיון מיוחד, אבל מבחינת הצדק הפואטי מה שליברפול עשתה לאברטון לא פחות חמור ממה שעשה הנרי לאירים. להיפך, לזכותו של הגאון הצרפתי ייאמר שהוא לפחות עשה את זה בסטייל.
שישה, כתוב על הקיר,
נשארתי אחד, אם סופרים גם אותי,
כל החברים שהיו לי, עוברים לי בראש עכשיו.
עשרים ושבעה בנובמבר שנת אלפיים ותשע
איציק-אבא מגיש, האתר הוא גשם בלה בלה
שטויות און-ליין בעברית קלה עד הערב
כל מי שיגיב יזכה באופנוע וכובע גרב
בונקריסטים, כסחנים וקשרים 50/50
שמאלנים, ימנים ופוסט-ציונים
לא הצלחתם למנוע את המהפכה המקוונת
גשם בלה בלה ברשת ואני גיבור המחתרת!
זה אני איציק-אבא, אמא, את שומעת?!
הצלחתי בגדול כל העיר עלי יודעת!
שדדתי את זכות הדיבור ועכשיו אני פירט
דומיין פרטי, חבילת אכסון ודיווח אובייקטיבי מפורט…
מרלבורו מדיום, חרא של הרגל
אבל אצלי רק ככה הטקסט מתגלגל..
אחרי שנערך בארבעת השנים האחרונות בשנגחאי נדד השנה טורניר המאסטרס של סבב ה-ATP ללונדון, שם הוא נערך ב- "O2 ארנה"- במקור ה"המילניום דום"- מתחם במפרץ גריניץ' שבדרום-מזרח לונדון שהוקם במקור כאוהל ענק בצורת כיפה לרגל חגיגות המילניום.
משהממשלה הבריטית מצאה עצמה לאחר החגיגות עם פיל לבן ללא שימוש נמכר לחברת פרטית שהפכה אותו למרכז מסחר ובילוי ענק הכולל מסעדות, בתי-קפה ועוד שבמרכזו הארנה- אולם מקורה המכיל 23 אלף מקומות ומארח מאז נפתח ב- 2007 את הופעות הרוק והפופ החמות ביותר בעיר (ההופעות המדוברות של מייקל ג'קסון היו אמורות להיערך במקום) וגם אירועי ספורט שונים (משחקי ראווה של ה-NBA, אליפות העולם בהתעמלות). ה- O2 גם אמור להיות חלק מרכזי מהתוכנית האולמיפית כשבמקום אמורים להיערך תחרויות ההתעמלות ושלבי הגמר של טורניר הכדורסל.
המארגנים, שרואים באירוע מסוג זה הרצה לקראת האולימפיאדה ב- 2012, הכינו בהתאם הפקה מושקעת עם תפאורה מרהיבה וארגון מופתי. בין השאר מוקרנים המשחקים על מסכי ענק ברחבי המתחם ומוזיקה מקפיצה של מיטב תוצרת הבריט-פופ מחייה כל רגע מת כדי שחלילה אף אחד לא ישתעמם בטעות ויתפס בעדשת המצלמה מנמנם לרגע קט. בהתאם לכך עולים השחקנים למגרש בליווי "לונדון קולינג" של הקלאש בסיטואציה שמזכירה קצת כניסה לזירה של מתאגרפים. בכלל, הבריטים מאוד אוהבים אגרוף וגם הסלוגן של הטורניר -""Let the Battle Commence, מרמז משהו על האופי שהמארגנים מנסים לשוות לטורניר.
אלא שטורניר המאסטרס הוא יותר טורניר ראווה מאשר "קרב". המאבקים האמיתיים בסבב מתרחשים בטורנירי הגראנד-סלאם והמאסטרס הוא מעין מסיבת סוף השנה של הסבב- אירוע נוצץ שבו הכוכבים באים לראות ולהיראות. הופעה בו היא סוג של סמל סטטוס ופרס על עונה מוצלחת, קצת כמו האול-סטאר בספורט האמריקאי.
משחקי אחה"צ אתמול נפתחים עם משחק הזוגות בין אנדי רם ומקס מירני לאחים בראיין. השנה ציוותו ראשי הסבב את מאסטרס הזוגות לזה של היחדים ובכך העלו משמעותית את הפרופיל שלו. למרות שהמשחק המרכזי של היום בכיכובו של רפאל נדאל אמור להתחיל "לא לפני 14:30" כפי שמציינת התוכנייה, ב- 12:30, מועד פתיחת משחק הזוגות, ה- O2 כבר שלושת-רבעי מלא. מה שמעלה את השאלה- מתי בדיוק עובדים כאן?
האחים בראיין הם הפדרר של הזוגות, זה כמה שנים שהם שולטים בסבב וגם במשחק הזה הם פייבוריטים ברורים. כשכבר במשחקון השני הם שוברים את את ההגשות של מירני ועולים ל- 2:0 זה מריח כמו טיול אחה"צ קליל. אלא שמכאן והלאה העניינים מתפתחים באופן בלתי צפוי. רמירני מצליחים לשבור מייד חזרה ולוהסיף שבירה עוקבת בדרך לניצחון 6:4 במערכה. באותה תוצאה בדיוק הם מנצחים גם את המערכה השנייה בדרך לניצחון מפתיע ויוקרתי.
הכוכב הגדול של המשחק היה אנדי רם, ללא הספק השחקן הטוב במגרש מבין הארבע. יצא לי לראות השנה את רמירני בטורניר ווימבלדון שם התקשו והודחו כבר בשמינית גמר ואתמול אלו היו רמירני אחרים כשהשוני העיקרי היה אנדי רם. אם במשחק בווימבלדון ההגשות של אנדי היו החולייה החלשה במשחק של הצמד. אתמול הפגין רם משחק הגשה משובח ושמר על כל משחקוני ההגשה שלו במשחק. כשמוסיפים לזה מספר חבטות ההעברה שסחטו קריאות התפעלות אפילו מהקהל האנגלי המנומנם ואת משחק הרשת היעיל המוכר שלו- אנדי רם הסביר אתמול אחה"צ למה בשיאו הוא כנראה אחד משחקני הזוגות הטובים בעולם.
מהצד בלטה במיוחד התחושה שאנדי מרגיש מאוד בנח בסיטואציה עם מירני. זה היה אנדי הרבה פחות מוחצן והרבה יותר רגוע ומפוקס. ייתכן, וזו השערה בלבד, שעם יוני ארליך אנדי מרגיש צורך גדול יותר להיות בשליטה ועם מירני הוא מרשה לעצמו יותר להתרכז במשחק שלו. בכלל, רמירני מדברים הרבה פחות אחד עם השני מאשר אנדיויני ונדמה שיש בין השניים שיתוף פעולה פחות אישי ויותר מקצועי. אתמול לפחות זה עבד מצויין.
לקראת משחק היחידים בין רפאל נדאל לרובין סודרלינג הרבע של ה- O2 שהיה עדיין פנוי מתמלא בעיקר בנערות ספרדיות צווחניות שבאו לראות את אלילם. עדיין לא יודעות שהן עתידות להתאכזב משהו- נדאל רק חוזר עכשיו מפציעה ממושכת וכבר מהפתיחה ניתן היה לראות שהוא רחוק משיאו.
ככל שהתקדם המשחק אפשר היה גם להבין למה: נדאל, כאחד שגדל על מגרשי חימר- הוא קאונטר פאנצ'ר קלאסי- את הנקודות שלו הוא עושה בעיקר בזכות העובדה שהוא מסוגל להחזיר כל כדור ולהישאר אחרון על הרגליים בנקודות ארוכות ומתישות. הוא צובר מעט מאוד נקודות קלות בעזרת ווינרים או הגשות ללא מענה (כמו למשל ספמפראס או פדרר) ועובד קשה על כל נקודה כבר מהמשחקון הראשון. מאמץ מהסוג הזה סביר שייתן את אותותיו על הגוף, לכן גם הפציעה הממושכת ממנה סבל ולכן כשהוא לא בכושר פיזי של מאה אחוז נדאל הרבה פחות מסוכן.
מי שמנצל את זה לניצחון חלק בשני מערכות הוא רובין סודרלינג, השבדי שנכנס לטורניר רק בזכות הפרישה ברגע האחרון של אנדי רודיק (פציעה). ניכר מסודרלינג שהוא נהנה מהרגע ואחרי המשחק הוא נשאר דקות ארוכות על המגרש בכדי לסחוט את תשואות הקהל. מי יודע? אולי כמו דנמרק ביורו 92' שוב יהיה לנו מקרה סינדרלה סקנדינבי של זוכה שלכתחילה בכלל לא הוזמן לנשף.
השיטה שבה נערך הטוניר- שני בתים מוקדמים ושלבי נוק-אאוט רק החל מחצי-הגמר- יוצרת סיטואציה לא מוכרת עבור שחקני טניס שפתאום יכולים להרשות לעצמם להפסיד משחק ועדיין לא לעוף מהטורניר. לפחות אתמול זה עבד לטובת האנדרדוגים שכנראה משום כך הרגישו פחות לחץ בעוד הפייבוריטים מנצלים את האפשרות הייחודית הזו להרשות לעצמם כניסה איטית לטורניר.
