ערב המשחק בין ישראל לאנגליה בוומבלי אני רוצה לעסוק כאן באחת הסוגיות המסקרנות ביותר מבחינתי בכדורגל העולמי. למעשה מדובר כאן בשני חידות שונת, אלא שהן שזורות אחת בשנייה ויש מקום סביר להניח שהפיתרון לשניהם הוא ביסודו דומה.
החידה הראשונה נוגעת לסגנון המשחק האנגלי- כיצד יכול להיות שמדינת כדורגל מפוארת כמו אנגליה (ועזבו לרגע את זה שהיא המציאה את המשחק בגרסתו המודרנית, זה לא רלוונטי) לא צומחים שחקנים טכניים אפילו ברמה המתקרבת לסבירה? למעשה השחקנים האנגלים, גם המשובחים שבהם, סובלים מלקויות טכניות בסיסיות שמעמידות בספק את כשירותם להוות גורם תחרותי בכל ליגה אחרת בעולם.
החידה השנייה היא הנבחרת האנגלית- כיצד יכול להיות שנבחרת שמתפארת בכוכבים “הטובים בעולם” ומייצגת מדינה עם אחת הליגות הטובות בעולם נכשלת כל פעם מחדש בטורנירים הגדולים ועוד מוסיפה חטא על פשע ומציגה כדורגל עלוב, לעתים כמעט מפגר.
תיאוריה סמי מבוססת שלי טוענת שישנו קשר ישיר בין סגנון המשחק לאופי הלאומי.: התרבות השמחה והמשוחררת של ברזיל מתבטאת בסמבה, בקרנבל ובז’וגו בוניטו. היעילות והטכנוקרטיות הגרמנית משתקפת בדמותה האפורה של נבחרת גרמניה. המאצ’ואיזם האיטלקי מתבטא בקרבות אדם בקולוסיאום ובסגנון הקטאנציו המפורסם של הנבחרות והקבוצות האיטלקית,. בספרד, אגב, סתם אוהבים סייסטה רק חבל שיוצא בד”כ באזור שמינית הגמר של הטורנירים….
התרבות האנגלית היא מורכבת. היא תוצר של מאות שנות היסטוריה מרובת תהפוכות, של גיאוגרפיה ואקלים. שתי תכונות מרכזיות מאפיינות את האנגלים: א. אימפריאליזם. ב. בדלנות.
נדמה לי שכאן מצוי הרמז הראשון שלנו לפיתרון התעלומה. תחושת העליונות המלווה בתחושת הבדלנות מונעת מהאנגלים פתיחות להשפעות תרבותיות מבחוץ. הבדידות הגיאוגרפית של האי הבריטי עם תרבות האימפריאליזם יוצרת טיפוס לאומי שחצן ומתנשא שכל השפעה מבחוץ מאיימת על הדימוי הלאומי השברירי שלו. ולמה שברירי? כי אנגליה היא מזמן כבר לא מעצמה גדולה כל כך. למעשה כיום היא בסה”כ עוד מדינה מערבית מתועשת כאשר גרמניה, למשל, היא מעצמה הרבה יותר חשובה ומשפיעה ממנה באירופה. המחשבה הזו אינה מתקבלת על הדעת עבור האנגלים והם מעדיפים לטמון את ראשם בחול. היינו להתעלם ממה שקורה סביבם ולהמשיך להחזיק בדעה שהם מעצמה כמו ביבמי פלסטינה העליזים. מבחינה תרבותית מדובר בגישה הרת אסון. ומכיוון שכדורגל הוא תרבות, התוצאות ניכרות גם בתחום הזה.
הכדורגל האנגלי, למרות השיטפון הגדול של כדורגלנים זרים נשאר שבלוני ובנוי על כוח ומהירות בדיוק כמו לפני עשרים, שלושים ומאה שנה. שחקנים שמגיעים לפרמייר-ליג מתבקשים להסתגל לכוח ומהירות של המשחק האנגלי ולא להיפך וכך נוצר מצב שלמרות שמרבית הקבוצות בפרמייר-ליג משופעות בכוכבים זרים עם טכניקה נפלאה הסגנון האנגלי נשמר ומי שלא מתאים נפלט גם אם כישוריו מעולים.
לזכותם של האנגלים יאמר שזוהי גישה מצוינת לשמור על השפעתה התרבותית של בריטניה ותכונה מצוינת למעצמה שרוצה לשלוט בחצי עולם, אלא שבקץ עידן הקולוניאליזם זה פחות רלוונטי. האנגלים לא ממש מסכימים ולכן אזרח זר המהגר לבריטניה יידרש לסגל לעצמו את התכונות האנגליות ע”מ לשרוד. כל התנהגות אחרת תתקבל בבוז ובחוסר נורמטיביות. .
המשך פתרון התעלומה נעוץ בתכונה אחרת של האנגלים, יעילות וחוסר יצירתיות. כן, בד”כ אנו מייחסים תכונות אלו לגרמנים, אבל צריך לומר שמדובר בתכונות אנגליות במקורם. מדובר בתוצר של מאות שנות אימפריאליזם וחינוך ויקטוריאני ספרטני. האנגלים מעודדים הסתגלות חברתית יותר מכל דבר אחר ומכאן מנהגי הנימוס המפורסמים שלהם. הכול בשביל שהכול יראה מושלם על פני השטח. מי שפורץ את המסגרות חייב להיות שיכור או משוגע ובד”כ שניהם. בכלל תרבות השתייה האנגלית נובעת מהצורך שלהם בתירוץ כלשהו להתנהג בשחרור וחופשיות. בנוסף, כאמור, האנגלים מאוד יעילים ויסודיים, הבירוקרטיה אצלם היא חזות הכול, כל דבר רשום ומתוייק.
כל זה מוביל מן הסתם לתמונה שבה שחקן יצירתי חופשי ומשוחרר לא יכול להתפתח. כבר מגיל צעיר השחקן האנגלי מחונך לבצע אך ורק פעולות יעילות כמו בעיטת חזקות, תיקולים והגבהות לרחבה. פעולות כמו דריבלים, סומבררוס ופדאלאדות למינם שלא מקדמים את המשחק באופן המיידי והברור לעבר שער היריב מתקבלות בעין לא סימפטית בלשון המעטה ע”י המאמנים והחברים לקבוצה. בסביבה שכזו שום כריסטיאנו רונאלדו, רונאלידניו או אפילו סתם יוסי בניון לא יכולים להתפתח. האנגלים, ככלל, רואים ביצירתיות איום על המוסכמות והסדר החברתי ומפחדים ממנו מאד. ומהו כדורגל אם לא מפגן יצירתיות?
וכך כדי שיגדל שחקן יצירתי באנגליה הוא צריך להיות מטורף כמו גאזה או בסט או וולשי כמו ראיין גיגס… עליהם מן הסתם אי אפשר לבנות הצלחה מסודרת של נבחרת. אלא שחוסר ההצלחה הזו לא גורם לאנגלים לשנות מדרכם וגם לא ההשפעות החיוביות ממקומות מחוץ לאי. וכך, האנגלים ממשיכים להשלות, בעיקר את עצמם, שהם עדיין אחת הנבחרות הטובות בעולם ולא ממש נותנים לתוצאות לבלבל אותם.
תוצר של מאות שנים נבחרת אנגליה חונכת את וומבלי המחודש
תובנות מעניינות..
יהיה טוב ביום שבת, בע”ה..
פוסט מרתק נוסף, איציק. נהנתי לקרוא.
אגב, מעניין שלא ציינת את אלילך ג’רארד. אולי לא מדובר ברונאלדיניו או מסי מבחינת היצירתיות, אבל מדובר בגאון שיודע ליצור התקפות, מסירות ובעיטות בכלום זמן של מחשבה.
יובל, ג’רארד של ליברפול זה לא ג’רארד של אנגליה ובצדק!
ג’רארד של אנגליה משחק עם לאמפרד על אותה משבצת כשכולם יודעים מי עדיף, ג’רארד של אנגליה לא קיבל את סרט הקפטן שכל כך מגיע מגיע לו, תמיד איכשהו יש תחושה שג’רארד של הנבחרת פחות טוב מג’רארד של ליברפול, אבל בשבילי הוא השחקן הטוב בעולם!