רק לפני מס' שבועות עסקנו כאן במה שהגדרתי אז כהישג המרגש ביותר של הספורט הישראלי בשנים האחרונות- הישגה של נבחרת הכדורסל באליפות אירופה. הישגה של נבחרת הטניס מאמש, הניצחון על צ'ילה והעלייה לבית העליון של גביע דיוויס, מאפיל עשרות מונים על ההישג ההוא!
רק לשם הפרופורציה- העלייה לבית העליון וההתברגות בין שש עשרה הנבחרות הטובות בעולם היא הישג יותר גדול מעלייה למונדיאל בכדורגל (שם יש 32 נבחרות) או מעלייה ליורו (16 הנבחרות הטובות באירופה בלבד)! וכל זה עם נבחרת שרק חמישית מהסגל שלה (אנדיוני, שאחראים על משחק אחד מתוך חמש במפגש דיוויס) הוא ברמה עולמית סבירה. אפשר להמשיל את זה לנבחרת שעולה לשמינית גמר מונדיאל שבהרכבה רק שוער וקשר אחורי ברמה הנדרשת. אלא שההישג הזה, היוצא דופן כשלעצמו בפרמטרים אובייקטיביים כאמור, הופך להיות כמעט בלתי נתפס כשלוקחים בחשבון את הענף בו הושג.
ווידוי קטן: מאוד רציתי ללכת לפחות לאחד מימי המפגש ברמת-השרון, אלא שפשוט לא הייתי מסוגל לשבת כ"כ הרבה שעות באצטדיון בכדי לצפות באירוע ספורט. רק בתור צופה בטלוויזיה לא עמדתי בלחץ והמתח של כל נקודה ונקודה במשחקים המדהימים שהיו לנו בשלושת ימי המפגש. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה במגרש (שם אין מזגן ואי אפשר להעביר ערוץ בכדי להירגע לכמה דקות) ואני רק יכול לדמיין מה עבר על דודי, נועם ואנדיוני על המגרש…
יותר מכל ספורט אחר, טניס הוא משחק של הראש. המאמץ המנטאלי שהוא דורש הוא עצום. כמעט כל נקודה היא מכריעה, בכל משחקון שני אתה עם הגב אל הקיר. במשחק טניס אתה מתמודד עם כל המצבים המנטאליים האפשריים שספורט יכול להעמיד אותך מולם: פייבוריט (כשאתה מגיש), אנדרדוג (כשהיריב מגיש), עם הגב אל הקיר (כשליריב יש נקודת הכרעה או שבירה) ועם הצורך ל"הרוג" אותו (כשלך יש נקודת הכרעה או שבירה) שזה לפעמים אפילו עוד יותר קשה.
אם יש דבר שאני אוהב בגביע דיוויס, זה שבמשחקים במסגרת המפעל השחקנים מרשים לעצמם להתפרק ולשחרר אמוציות תוך כדי המשחק. במשחקים הרגילים בסבב אני לא מסוגל להבין היכן בבטן הם אוגרים את כל אותם תחושות תסכול או התלהבות שכרוכות בכל נקודה במשחק הזה. אם בכדורסל שחקן ממוצע יקבל פעם או פעמיים בקריירה את ההזדמנות להכריע משחק לבדו בשנייה האחרונה, בטניס זה קורה בכל משחק ולפעמים יותר מפעם אחת. בטניס אתה השחקן הוא גם לגמרי לבד, אין לידו עשרה שחקנים נוספים להתחלק או להפיל עליהם את האשמה (ד"ש ללירן שטרואבר). שחקן טניס גם לא יכול לתת למישהו אחר את הכדור (או המחבט) ולהגיש במקומו כשהוא מתעייף או אם שרועדות לו הידיים בנקודות המכריעות (ד"ש ליותם הלפרין)- בכל נקודה הוא לבד ועל כל טעות הוא משלם במזומן.
כל האתגרים המנטאליים האלו שמציב עבורך משחק הטניס מצריכים יכולת גבוהה מאוד של וויסות רגשות– היכולת להישאר מרוכזים ושקולים כמו במצב של עוררות רגשית גבוה ולא להיסחף לתחושות התלהבות או אכזבה מוגזמות.
עכשיו, תקראו שוב את המשפט האחרון ותבינו בדיוק את הנקודה שלי.
אם יש ספורט שאנחנו הישראליים, אמני המאניה-דפרסיה הנעים תכופות בין היסטריה לטרגדיה, לא אמורים להצטיין בו זה טניס! לכן ההישג של נבחרת הטניס, ובמיוחד של דודי סלע שגבר על שחקנים שהוא צריך משקפת ואף טלסקופ ע"מ להשקיף עליהם ממקומו הנמוך בדירוג העולמי, הוא כמעט בלתי נתפס! טוב שבראיונות אחרי המשחק השחקנים חזרו לעצמם והתבכיינו על העדר התמיכה מהאיגוד וחוסר המקצוענות הכללי בענף, אחרת כבר הייתי מתחיל לדאוג…
יותר מעלייה למונדיאל נבחרת ישראל חוגגת אתמול ברמה"ש
הישג אדיר.
הייתי בחו”ל אלפסי, לכן התגובה המאוחרת :)
אה, ואהבתי תמשפטים האחרונים. מה היינו עושים בלי הבכיינות..