ומי הבא בתור? רפא בניטז! (הלוואי…)

שלא תטעו, ז'וזה מוריניו פוטר מצ'לסי סתם בגלל אגו גדול של אנשים קטנים. אינטריגות בין אישיות שגרתיות ללא שום אצטלה מקצועית או ניהולית גבוה. אלא שמכיוון שאחת הסברות טוענת שמוריניו פוטר בגלל שצ'לסי שיחקה כדורגל טקטי, הגנתי ובקיצור משעמם אני מתפרץ כאן לדת פתוחה ומרוקן בטן מלאה שיש לי כבר מיום שלישי בערב.

לא יודע אם שמתם לב אבל בחודשים האחרונים אנחנו עדים לתופעה מבורכת מאוד בכדורגל העולמי.

קבוצות פאר כמו ריאל מדריד נפרדות משירותיהם של מאמנים מצליחים בעלי שם כמו פאביו קאפלו ללא כשר להישגיהם המקצועיים המרשימים פשוט בגלל שהכדורגל שלהם מגעיל. ואם חשבנו שבריאל סתם פסיכים, אז הלילה הגיע הדרמה הגדולה מסטמפורד-ברידג' וחיזקה את ההשערה, הכדורגל בעידן המודרני הוא שואו ומאמנים שלא מיישרים קו ייראו את הדרך החוצה, גדולים ומצליחים ככל שיהיו.

לא להאמין אבל הכסף הגדול והבעלות הפרטית על הכדורגל הצליחו מתוך שלא לשמה (שיקולים מסחריים) לבא לשמה ולהביא עמם לפחות בשורה רומנטית חיובית אחת לכדורגל.מה ששבר את אברומביץ' היה מראה היציעים הריקים בסטמפורד-ברידג' במשחק נגד רוזנבורג ביום שלישי האחרון. משחק פתיחת העונה בליגת האלופות, והאוהדים של צ'לסי נשארים בבית. הייתה בזה אמירה חזקה. יום אח"כ מעבר לכביש היה אצטדיון האמירויות מלא בלמעלה משישים אלף צופים, (אמנם היריבה הייתה אטרקטיבית יותר אבל לא זו הסיבה). הסיבה הייתה האיש על הקווים. בהייבורי, ועכשיו באמירויות, יודעים בעשר השנים האחרונות שלא משנה מי נמצא על הדשא הוא יהיה מחויב לכדורגל יפה ושמח. מוריניו הפך את צ'לסי למכונה, קבוצה שפותחת עם ארבעה קשרים אחוריים בהרכב ומחפשת כל הקיץ להיפטר מאחד הכישרונות הטכניים המרגשים באירופה (אריאן רובן). תרבות הניצחון בכל מחיר הייתה בסוף בעוכרו של מוריניו.

חבר טוב הזכיר לי היום שהפיטורים האלה של קאפלו ועכשיו מוריניו מזכירים לו את הפיטורים של יוסי מזרחי מבית"ר ירושלים בסוף העונה שעברה. כולם מאמנים שהביאו הישגים מקצועיים עליהם אין עוררין ופוטרו בבושת פנים משום שהמאיסו את הכדורגל שלהם על הקהל והפכו את הקבוצה לפרוטוטיפ של משחק טקטי מבוקר ומשעמם. קבוצה ללא חיים שמעוררת אנטגוניזם בקרב כל אוהדי הכדורגל באשר הם, בדיוק כמו האישיות של אותם מאמנים.

וזה, רבותיי, חדשות נפלאות לנו אוהדי הכדורגל! משום שבראש ובראשונה אנחנו באים לראות הצגה, כדורגל שמח. אני לא מצפה שכל בלם יהיה דריבליסט בריזלאי אבל אני כן רוצה לראות חדוות משחק, כיף ותשוקה. בעידן בו תארים נקנים בכסף האלמנט הזה הפך ללא פחות חשוב, אם לא יותר, מאשר הניצחון במשחק. את המסר הזה מעבירים אנשים שהם מופת ודוגמא לכלום ושום דבר כמו רמון קאלדרון, רומן אברמוביץ' וארקדי גאידמאק. אלא שכאמור, כמו שהדרך לגיהינום יכולה להיות רצופה לפעמים בכוונות טובות מסתבר שהדרך לגן עדן יכולה גם היא להיות רצופה בכוונות רעות…

כל זה מוביל אותי למי שאני מתפלל יהיה הבא בתור ברשימה המכובדת הזו- רפא בניטז. את הכדורגל המכוער של הספרדי לא צריך לייחצן, מי ששרד את המזעזעון נגד פורטו ביום שלישי שייקום. ורפא דווקא עלה עם הרכב התקפי יחסית (רק קשר אחורי מובהק אחד- מסצ'ראנו וגם הוא לא זר לכדור כמו סיסוקו ודומיו)! אלא שביום שלישי התחוור לי סופית עד כמה עמוק השבר באנפילד. זה לא השחקנים- גם אם רואנלדיניו ומסי היו חותמים הקיץ בליברפול סביר מאוד להניח שזה סוג הכדורגל שהיינו רואים. לא מדובר בטקטיקה כזו אחרת, אלא בגישה שלמה למשחק שרואה אותו כסוג של עבודה במפעל היי-טק.  רונן דורפן כתב מתישהו בעונה שעברה שלפי דעתו רפא בניטז ממש לא נהנה לראות סתם ככה משחק כדורגל, והוא בעצם בכלל לא אוהב את המשחק הזה. אני לא יכול להסכים יותר.

לפעמים אני מרגיש שרפא בניטז חש עצמו מדען טילים. החל מהשנייה הראשונה למשחק הוא כבר רושם הערות בקדחתנות במחברת שלו- על מה בדיוק? כך יוצא שגם שחקנים נפלאים כראיין באבל (שהצבתו באגף השמאלי היא עילה לדיון בביה"ד הבינלאומי בהאג בעוון פשעים נגד האנושות) ופרננדו טורס שבאמת יש להם ים של כדורגל ברגליים תקועים בעמדות שלהם ומפחדים לסור ימין ושמאל פן יעוררו את חמתו של הספרדי.

הדיכאון הסמוי הזה משתלט על כל מערכי הקבוצה בליברפול והופך אותה לקבוצה חסרת חיוניות, משעממת ועצובה. גם אם רפא יעלה לעוד שלושה גמרים רצופים של ליגת האלופות ואפילו אם יזכה העונה סופסוף באליפות המיוחלת אני לא אוכל להמתין לרגע בו אראה אותו עוזב באישון לילה את אנפילד. ולו רק משום שהוא בז וחוטא בצורה נפשעת למסורת מלאת החיים של ליברפול, קבוצה שבמהלך דורות על דורות שיקפה את רוח העיר בה היא משחקת: חמה, רגשנית, אנושית ואוהבת.