“תופעת שאנדור”

בסוף שנות התשעים, כשהאימפריה האחרונה שבנה לנו משה דדש (המפית והאגדה) הלכה וירדה מנכסיה הגיע לבית"ר שחקן הונגרי בשם טמאש שאנדור. שאנדור זה היה חולייה נוספת בשרשרת של כוכבים מארץ הגולאש שפיארו את הרכב המנורה בשנות התשעים העליזות. עוד זכורים לטוב מאותה רשימה, שלישית האישטבאנים, שאלוי, האמר וכמובן פישונט שאותו למעשה החליף שאנדור לאחר שזה עזב לפרנקפורט במהלך שמזכיר את עזיבתו התמוהה של קולאוטי למנשנגלדבאך ועורר עליו את חמתו של יקירנו דדש. שאנדור הגיע לאחר עונה בינונית בטורינו האיטלקית מהליגה השנייה שבעקבותה תויג בתווית המורכבת כ"כ של "פוטנציאל לא ממומש".

הרבה פעמים קל לכעוס על פוטנציאל לא ממומש, מדובר באנשים שהתברכו בכישרונות יוצאי דופן ומשום מה בחרו לזרוק אותם לפך. הם לא התאמצו מספיק, לא היו רציניים ולא מיצו את הפוטנציאל הגלום בהם. אבל נדמה לי שיש פה איזושהי מידה של פטרוניות. היכן כתוב בתנ"ך שכל אחד שהתברך בכישורים מיוחדים חייב לממש אותם לטובת האנושות?! בהחלט יתכן שאנשים כמו דוד רביבו מעדיפים לקום בשתיים עשרה בצהריים, לרדת על סטייק במסעדה של חיים ולשחק פינג פונג במשחקונים של עד אחד-עשרה על מאה שקל עם עידן שריקי. מי אנחנו שנשפוט אותם? רצונו של אדם כבודו!

העניין עם שאנדור היה אחר. לא מדובר היה ב "כשרון לא ממומש" קלאסי. הבחור לא היה עצלן אלא מקצוען אמיתי שבא תמיד לעבודה. אלא שלשאנדור הייתה תופעה מוזרה. הבחור היה נוטה להיעלם דקות ארוכות על המגרש, לפעמים אף משחקים שלמים. אם לא האוכל המזעזע במזנונים בטדי היית בקלות יכול לחשוב שהוא קפץ להרביץ איזה נקניקיה וקולה במזנון (עם המשכורת שלו ככדורגלן, אפילו בעידן המפיות הטרום גאידמקי, לפחות הוא יכל להרשות לעצמו את התענוג). אלא שאז הוא היה מגיח משום מקום ובחמש דקות היה רושם הספק של עונה שלמה עבור שחקנים אחרים. כדרורים מופלאים, מסירות אומן בין שלושה וארבעה מגנים ודברים שרק הוא יכול לראות על המגרש. אי אפשר שלא היה להתאהב בהונגרי החביב הזה ובמשחקו שווה העין. אמירה מפורסמת באותם ימים ביציעי טדי הייתה- "רק שאנדור"! היה בא כדי לבטא את העובדה שמול הקבוצה הדועכת שאנחנו רואים היחידי שיכול שחק כדורגל כמו שבאמת התכוונו אליו הוא שאנדור. הוא גם היחיד ששווה בגללו לחוות את החוויה המפוקפקת של רכישת כרטיס במשרדי בן-נאים.

אלא שברקע תמיד ריחפה שאלה אחת- למה כ"כ מעט? למה היו אלה הבלחות נדירות? ולאן לעזאזל הוא נעלם בכל שאר חלקי המשחק??

את התעלומה הזו לא הצלחתי לפענח עד היום. אלא שאני נדרש לעניינו של שאנדור משום שבמים אלה ממש סיימתי את התיזה שלי במסגרת לימודי התואר השני בפסיכולוגיה. לא שאני משווה את עצמי ולו במעט מגאונותו של שאנדור בתחומו, אלא ששמתי לב שיש לנו משהוא משותף. גם אני מצליח לכתוב רק לעיתים נדירות, בשאר הזמן אני נעלם ומוחי יוצא להפסקות סיגריה ארוכות במיוחד (תרתי משמע). זה גרם לי לכעוס על עצמי ולהרגיש שאני לא ממצה את הפוטנציאל שבי. אלא שמכיוון שבי אין לא פוטנציאל ובטח לא מה לממש אין מה לכעוס.

אלא שאין מה לכעוס גם על שאנדור. כי שאנדור היה שאנדור בגלל שהוא כזה. הוא יכל לפעול רק ברגעים בודדים בהם שרתה עליו ההשארה. אנחנו מכירים את זה בעיקר מתחומים האמנות שם הגאונים הגדולים לא בהכרח הו הפוריים ביותר אלא הביעו פרצי גאונות שהותירו את חותמם לנצח. ייתכן שכדי לייצר ברק כ"כ מרשים אתה צריך שעות ארוכות של טעינה. שחקן דומה, אגב, הוא לואיס גארסיה מליברפול אלא שרפא הדוגמטי לא ידוע בסבלנותו לגאונות מסוג שכזה.

אבל עובדה היא שהשחקנים האלו הם אלו שזוכרים לאורך שנים גם הרבה אחרי שעזבו למקום אחר. תזכיר לכל יושב ביציעי טדי את שמו של שאנדור והוא מייד יחייך בהנאה רק מהזיכרונות.. כך גם בפרידה המרגשת מלואיס גארסיה שאין לי ספק שלא יישכח שנים רבות באנפילד, הרבה אחרי שכל מיני נגרים כמו מומו סיסוקו (שכבודם במקומם מונח) ישכחו מהתודעה. נראה, אם כך, שבאמת אין מה לכעוס על שאנדור ודומיו. גדולתם תמונת בחסרונם לכאורה. איזה יופי, אפילו המצאתי מינוח מקצועי חדש לטובת העניין- "תופעת שאנדור"! זה באמת המעט שאני יכול לעשות כדי לשמר בתודעה את גדולתו של השחקן הנפלא הזה.