אחרי החג המתיש ובמצב של עילפון כמעט מוחלט אחרי שש ארוחות ומס' דומה של תפילות ארוכות כאורך הגלות, הגיע הפינאלה של סוף השבוע הבלתי אפשרי הזה בדמותו המוכרת והאהובה של מחזור כדורגל מרתק.
את היום התחלנו עם משחקה של ליברפול בפורטסמות'.
פראטון פארק מגרשה של פורטסמות' הוא כיום מה שווסרמיל הבאר-שבעי היה פעם עבור הקבוצות הישראליות. המקום שצריך לנצח בו כדי לקחת אליפות. מסוג המגרשים הקשים והמכוערים בהם הקבוצה הביתית נדחפת ע"י קהל לוקאל-פטריוטי שבואה של הקבוצה הגדולה הוא יום חג והזדמנות בלתי חוזרת להכניס קצת צבע בחיי השגרה המשעממים של העיירה.
הקלישאה שאליפות לוקחים במגרשים כמו פראטון-פארק הי א נכונה בעיקר משום שזה בדיוק סוג המקומות שקבוצה עם מנטאליות של אלפוה תיקח בהם שלוש נקודות מאיזה גול מגעיל באופסייד. ואילו קבוצה שסתם עושה קולות של צמרת שלא מרשימים אף אחד תוציא איזה תיקו משעמם או אולי אפילו תפסיד ותארגן פסטיבל מקומי.
התיקו של ליברפול בפראטון-פארק הוא סימן אזהרה לשאיפות האליפות הבלתי נמנעות שלנו. אלא שצריך לקחת את האכזבה מהמשחק הזה בפרספקטיבה משני הסיבת העיקריות הבאות:
א. הליגה האנגלית השנה חזקה מאי פעם וארבעת הגדולות יאבדו הרבה יותר מבשנים עברו נקודות במגרשים כמו פראטון-פארק, איווד-פארק, גודיסון-פארק ופארק השעשועים כאן ליד הבית של ההורים שלי (טוב, אולי לא בכושר הנוכחי שלנו, אבל בימים הטובים אף קבוצה לא הייתה מוציאה נקודות במגרש הדשא הבוצי אצלנו בשכונה!).
ב. רפא החליט, בחכמה, שבשלב הזה של העונה הוא מסתער על ליגת האלופות בתקווה להבטיח את ההעפלה מהבית בשלב מקודם ככל האפשר ולהתפנות לזירה החשובה של ליברפול העונה- הליגה. אם באזור המחזור הרביעי של ליגת האלופות נבטיח את ההעפלה רפא ירוויח משהו כמו חודש שבו השחקנים שסוחבים את הקבוצה לא יצטרכו להתעייף בליגת האלופות ואולי אפילו יקבלו פתור מהמסע השנתי לחמאם באיסטנבול.
ריינה עוצר פנדל שלא היה ולא נברא אתמול נגד פומפי
החצי השני של המשוואה הגיע מייד עם צאת השבת בטדי. כשאני ואחותי הגענו בדקה השביעית למגרש (אילוצי שבת- לא ברורה העקשנות של גזלני צ'רלטון למנוע את הזזת המשחק ברבע שעה מסכנה לטובת אלפי האוהדים שומרי השבת וחג). חשכו ענינו לראות על הלוח תוצאות יתרון של 1:0 לקבוצה האורחת. לפני שהספקתי להגיד אריאל שיימן כבר היה 2:0.
לא פשוט להתחיל משחק מפיגור כזה אבל היתרון האיכותי של בית"ר היה חייב לבוא לידי ביטוי. למעשה צריך לומר בהגינות שלמרות הדעה הכללית בית"ר גם לא שיחקה כזה איום ונורא במחצית הראשונה אלא שהרצליה בשני מצבים עלתה ליתרון הבלתי נתפס הזה. אלא שבית"ר מודל 2007/08 היא קבוצה גאה ובראש ובראשונה בטוחה בעצמה. אל תתפתו להאמין שרק בגלל ההרחקה של הבלם ההרצליאני בית"ר חזרה למשחק. מכיוון שהרצלייה בעצם התגוננה הרחקתו של השחקן הייתה כמעט חסרת משמעות מכיוון שחיסרון מספרי מתבטא בעיקר בחוסר כלים ביציאה להתקפה. וחוץ מזה השופט איזן את ההרחקה לחלוטין כשפסל לבית"ר שער חוקי ולא שרק לשני פנדלים ברורים.
בכל מקרה, בית"ר חזרה למשחק עוד במחצית הראשונה ואלמלא הפסילה התמוהה של שערו של אלברז היא כבר הייתה משוווה עוד לפני המחצית. אלא שהקונצרט הגדול התחיל במחצית השנייה בניצוחו של הנער ממילא מודל 2007- אבירם ברוכיאן.
הדבר שהכי אהבתי לראות אצל אבירם אתמול היה שמהרגע הראשון הוא בא לכדור, ביקש אותו בכל התקפה וניהל את המשחק. הוא השתדל לגעת בכדור בכל התקפה ולו רק כדי לנהל חילוף מסירות קצר עם המגן ליד קו האמצע. אבירם הגיע כדי לקחת אחריות ולקחת את המושכות. הוא הפנים שאף אחד לא ייתן לו אותם והוא צריך פשוט לבוא ולקחת, בכוח.
המהלך של המשחק מבחינתי היה כשהוא עמד לקבל כדור באגף הימני אלא שממש מאחוריו פרץ אלברז. אין סיכוי שאבירם שהיה עם הגב אליו ראה אותו ובכל זאת הוא פתח רגליים ואפשר לכדור לעבור אותו ולהגיע לאלברז. בלי לגעת בכדור הוא הצליח לבצע את המהלך של המשחק. אבירם הוא בהחלט מאלה שמראים שכדורגל משחקים עם הראש (ואין הכוונה לנגיחות) ולא רק עם הרגליים, אפרופו אלה שטועים שהשכל של השחקנים הישראלים נמצא ברגליים.
המהלך המעצבן/מטריד של המשחק היה ההחמצה של ברק יצחקי, כשהוא מנסה לעבור מגן ועוד מגן אחרי שכבר עבר את השוער וניצב מול שער ריק. אף אחד לא ממש זוכר את זה עכשיו אחרי הניצחון, אבל ההחמצה זו הייתה במצב של 2:2 ואם בית"ר הייתה מאבדת שתי נקודות בגלל השטות הזו זה לא היה מצחיק. אלא שברק הוא באמת ילד טוב וניכר שהוא הבין שהוא טעה ובהמשך כיפר במהלכים מצוינים. רק תשים לב שאתה לא לוקח יותר מדי ברצינות את מה שאומרים עליך ילד!
חוץ מזה מהדקה ה-40 ואילך היה תענוג. ובכלל, למה לנצח אחד או שתיים אפס בנאלי כשאפשר להפוך משחק קל על הנייר לדרמה ותצוגת כדורגל. הרבה יותר כיף ומעניין ככה!
עזוב שומי, לא צריך להסביר לו, הוא יודע לבד מה לעשות
במחצית אמרתי לך שלדעתי בית”ר תבקיע עוד שלושה שערים במחצית השניה, אבל זה לא ישנה את ההרגשה הרעה שהמחצית הראשונה נתנה.
צדקתי וטעיתי.
צדקתי, כי בית”ר אכן הבקיעה עוד שלושה שערים (והיתה יכולה להבקיע עוד ארבעה), אבל טעיתי 0 כי הרגשתי מצויין אחרי המשחק ואני מרגיש מצויין עכשיו. תן לי לספוג תמיד שני שערים מול קבוצה דרג ז’ ולהבקיע בין שלושה לחמישה שערים מול כל קבוצה שהיא. זאת בית”ר שאנחנו רוצים, זאת בית”ר שתמיד רצינו.
במגרשים כמו דוחא אני אסתפק ב-1:0 קטן, בטדי אני רוצה תמיד כאלה הצגות.
בדיעבד, בהחלט הרבה יותר כיף כככה :)
לגבי דוחא, אני דווקא רוצה להנחיל להם שם תבוסה מהדהדת.
שכחת את ה- 2.10.2004? היום שייזכר לדראון עולם בתולדות המנורה?
שבת דפוקה
יום ראשון מזוויע.
רוני לוי צא לי כבר מהחיים
ועידן טל בוגד, הלוואי שברוכיאן ישחק כמו ששיחק בשבת כל העונה וטל ישב על הספסל.
אה, ופוסט נחמד איציק
:*)
אור,
את מי בדיוק אתם רוצים במקום רוני לוי?
ובכלל, נדמה לי שלא אהבתם אתו אף פעם גם כשהביא לכם אליפויות- למה?
וחוצמזה, ברוכיאן משחק ככה בכל שבת שנותנים לו לשחק ואני לא חושב שהוא צריך להתחרות בכלל עם עידן טל על ההרכב.
א. בגלל שהוא גדל בבית וגן וטל, סימפטי ככל שיהיה, הוא עוד שכיר חרב שבא לעשות כסף על הגב של ארקדי (וכך בינתיים גם הוא משחק).
ב. בגלל שממילא שומי חייב לקצץ דרסטית ובדחיפות בכמות הקשרים האחוריים בהרכב.
יום שני נפלא, מכבי ת”א רק ומבזה את הסמל שלה!
חבל שאין תחרות היה הופך את עסק ליותר מתוק!