אלכס פרגוסון,
משחק נפלא היה לנו אתמול באמירויות (אלה שבלונדון, לא במזה"ת..). לא כ"כ התקפי כמו שאפשר היה לצפות ממפגש בין שני קבוצות מלהיבות כארסנל ומנצ'סטר יונייטד, אבלכ שהמנועים התחממו היה לנו קצב מטורף כמו שרק הפרמייר-ליג יכולה לספק, הרבה אקשן ודרמה גדולה בסיום. ההר הוליד גבעה מכובדת ביותר!
אלא שאת הטעם הטוב מחגיגת הכדורגל הזו הצליח להרוס מהר מאוד הסקוטי הזעוף. במסגרת השתלחות כללית ואופיינית בשופט, הווארד ווב, הוא האשים אותו (שימו לב!) "בהטיית המשחק לטובת ארסנל", והפטיר באזכור כל מיני שריקות גבוליות שרק הוא זוכר אותם שנייה אחרי שהמשחק נגמר.
האמת נמאס כבר! הבכיינות הזו פתאטית לחלוטין כשהיא מגיעה ממאמן של קבוצה שנהנתה אינספור פעמים בעבר מטעויות של שופטים. את האליפות בעונה שעברה הם לקחו הרבה, אם לא בעיקר, בזכות פנדלים מפוקפקים שגנב עבורם רונאלדו כששום דבר אחר לא הלך.
חוץ מזה שלצאת בהאשמה כ"כ בוטה וחמורה נגד שופט בלי שום הוכחות זו התנהגות שמתאימה יותר לעמוס לוזון מאשר למנג'ר אלופת אנגליה. קצת קלאסה וכבוד לעמיתיו למקצוע (כן, גם השופטים הם חלק מהמשחק!) לא תזיק למי שמתהדר בתואר המחייב "סר".
גיא לוזון,
ואם כבר לוזון, אז במעבר חד לאורווה..
פ.צ. יפו משדרת אותות מצוקה קריטיים. הניסיון (המעניין כשלעצמו) לשדך בין הפסאבדו עארס הלוזוני לבין קבוצת הבית של באי וויסקי א-גו-גו נחל כישלון חרוץ. הרומן הזה עלה על שרטון וכרגע כל אחד מהצדדים היה שמח להתחלק ברכוש ולחזור לגור אצל ההורים.
אלא שעניינים לא כ"כ פשוטים. כפי שכתב לא מכבר יובל רובוביץ בבלוג האח, יפו תקועה עם גיא לוזון שכל נגיעה בו עשוייה לעורר את חמתה של הפאמיליה השלטת בכדורגל הישראלי כיום. שמועה עקשנית גם טוענת שלמוני הראל יש שאיפות פולטיות כאלה או אחרות בהתאחדות והשתבצות ברשימה השחורה של היו"ר המכהן לא הולכות איתן יד ביד מן הסתם..
לגופו של עניין, גיא לוזון הוא על פניו מאמן כדורגל טוב- יסודי, חרוץ, מדבר מילים גבוהות על טקטיקה ועובר מסך יפה. בקיצור, כל מה שצריך מאמן כדורגל במאה העשרים ואחת. אלא שאת ההצלחות שלו הוא קצר בסביבה הכי נוחה שיש- בחצר האחרוית של הבית, בעסק המשפחתי. שם הוא זכה לגיבוי אוטומטי בלי כל קשר לתוצאות (זוכרים את העונה הכושלת בליגה בשנה שהלוזונים העפילו לשלב הבתים באופ"א?) ועבד בקבוצה שלא מעניינת באמת אף אחד. רוצה לומר: סביבת עבודה מושלמת למאמן כדורגל. המעבר לקבוצה ""גדולה"" (המרכאות הכפולות המכופלות במקור) היה אמור רלהיות המבחן הגדול שלו. האם הילד "המחונן" יכול להצליח מחוץ לבית, רחוק מהסינור של אמא? בינתיים התוצאות קשות.
מבחינה מקצועית אפשר לאבחן, לפחות במבט חטוף (תסלחו שאני לא מתעמק במשחקיה של פ.צ. יפו..), שלוזון לקה בתסמונת האובר-טקטיקזציה של מאמנים שלקחו יותר מדי ברצינות את מה שכתבו עליהם בעיתונים. יפו משחקת עם בין שלושה לארבעה קשרים הגנתיים, נעדרת יצירתיות ותחכום, ובצר לה מסתמכת על וואליד באדיר (זה שלעומתו הטכניקה של פיטר קראוץ' שוות ערך לזו של רונאלדיניו..) כאיום המרכזי שלה על שער היריב. בהעדר כשירות בגזרת דגו וברגים בראש של עובד, גם העתיד הנראה לעין לא טומן בחובו בשורות עבור האדומים מההתנחלות הדרומית להרצליה.
מצד שני, מי שאשכרה קשר את גורלו בהבטחות של ראובן עובד ש "העונה הוא ידבר רק על המגרש" סופו לאבד את העשתונות כמו אחרון הבאסטיונרים בשוק כשהו מנסה לתרץ את מעליליו של הלקוח המועדף על רוברטו בן-שושן.
חואנדה ראמוס,
למי שלא ראה, את ההצגה הכי גדולה באירופה נתנה השבת סיבליה. הקבוצה הנפלאה הזו מאנדלוסיה טיאטאה את הקבוצה הלא ברורה של ברנד שוסטר ושטפה את המגרש בדרך ל 2:0 קליל שהיה יכול וצריך להיות בקלות גם ארבע או חמש!
להצגות של סיבליה בעונות האחרונות כבר התרגלנו (מה שלא מונע מאיתנו לדרוש עוד ועוד "הלעיטני נא מהאדום האדום הזה"..). אלא שהקונצרט אתמול ראוי לציון מיוחד משום שהוא נערך פחות משבוע אחרי הנטישה העלובה של המאמן חואנדה ראמוס את המועדון. ראמוס זה לא כיבד את המעסיקים שלו, השחקנים שלו ואוהדי הקבוצה וערק באישון לילה לצפון לונדון יחד עם כל הצוות המקצועי שלו.
אז דבר ראשון, ההתנגות הלא מכודת ונעדרת כל אתיקה הזו ראוייה לגינוי בכל מקרה, גם אם חואן לפאורטה היה על הקו. אלא שחוץ מזה לא ברור בכלל מה היה דחוף כ"כ לסניור ראמוס להחליף את הקבוצה המלהיבה ביותר ביותר באירופה בעונה וחצי האחרונות, המועדון המסודר, הקהל המדהים ומנות הטאפאס המשובחות של אנדלוסיה במועדון העגום חסר השאיפות מלונדון האפורה?
התקדמות מקצועית ממש אין בכך:
סביליה זכתה בחמש תארים בשני העונות האחרונות (התואר האחרון של טוטנהאם היה כך נדמה לי כשלבעלת הבית בדאונינג 10 קראו מאגי תאצ'ר, או שמה היה זה בעצם האדון החביב ההוא.. נו.. צ'רצ'יל שמו..). היא משחקת בליגת האלופות עם סיכוי יותר מסביר להעפיל לשלב הבא (בוויט הארט ליין עדיין משוכנעים שהכדור הזה עם הכוכבים הוא סמל האיחוד האירופי הממשמש ובא..). ובנוסף, לא יהיה זה ניחוש פרוע מדי לומר שגם העונה תהווה סיבליה פאקטור משמעותי במאבק האליפות בליגה שלה (טוב.. בשביל הפעם האחרונה שזה קרה אצל התרנגולים אני באמת צריך לקפוץ למחלקה להיסטוריה, וזה בקצה השני של הקאמפוס אז תסלו לי כרגע..).
רק אל תגידו לי שגם הוא קנה את האגדות על "מולדת הכדורגל" ו "הליגה הטובה העולם".. אם זה המצב, וגם אם לא, אני מאחל לראמוס היקר להירקב במרכז הטבלה ובמשחקים חוזרים בדונקאסטר בסיבוב השלישי של הקארלינג קאפ. שם, בלילות אמצע שבוע קפואים, יהיה לו הרבה זמן להרהר בשמש המלטפת של דרום ספרד ובימים הנפלאים ההם בסאנצ'ז פיחואן…