קטגוריות
אנפילד בבל כל הרשימות נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים

דוז פואה לווטרלו(ויל)

אחת מחוויות הילדות הזכורות לי, ולא לטובה, היא שבשבת בצהריים חברים מהשכונה שהיו יודעים שבביתי שומרים שבת ולכן איני יכול להאזין ל"שירים ושערים" היו מתעתעים בי ומודיעים לי בחיוך נבזי ש"בית"ר בפיגור"! למשמע הבשורה הייתי נעשה חיוור ליבי היה יורד לתחתונים ושארית מנוחת השבת היתה נהרסת עבורי כליל. זאת עד שבמוצאי השבת עמי פזטל היה מבשר את תוצאות המחזור ופעמים רבות הייתי מגלה, לשמחתי במקרים האלו, ששוב עבדו עלי..

התחמנות הישראלית הזו היא אחד מאותם דברים שגרמו לי לקחת חופש מארצנו החביבה והלתאוורר בנוף האנגלי. כאן, חשבתי לעצמי, לפחות אפשר לסמוך אחד על השני ומילה זו מילה… אלא שכאשר המבוגר האנגלי החביב שישב לצידי ביציע איצטדיון סט. מריז המקומי בשבת האחרונה בישר לי בחגיגיות ש"האבנט אנד ווטרלוויל מובילה אחת אפס באנפילד" הייתי בטוח שמדובר באותה מתיחה ירושלמית, לא יכולתי להאמין אחרת…

___________________________________

השבת הזו עומדת בסימן מריה הקדושה. אני קם מוקדם בבוקר, (בעצם אפשר לומר באמצע הלילה) בכדי לתת עיני בסנטה מריה הקדושה וביריבתה הסרבית בבת העין אף עוד יותר. בטניס קצת קשה להתרכז לאור הנסיבות, אך נדמה לי שהרוסייה היא זו שזכתה במשחק ובטורניר ומשמתחוור לי שכאן מסתיימים שידורי הירוספורט ובמקום גמר הזוגות של אנדיוני שלנו הם מנסים למכור לי מכשיר לחיטוב הבטן אני מתהפך בכעס לצד השני ונרדם.  

כשאני מתעורר בצהריים אני שם פעמיי לסט. מריז, מגרשה של סאות'המפטון. בשנה וחצי שאני עושה כאן בגלות סאות'המפטון סט. מריז הפך למגרש הביתי שלי. בהקשר הזה אני נזכר בסיפורו של ניק הורנבי על כך שכאשר למד באוקספורד הפך בצוק העיתים לאוהד מושבע של הקבוצה מקומית המדשדשת באחת הליגת הנמוכות שהיוותה עבורו סוג של תחליף זמני לארסל מכורתו. כך גם אצלי, המרחק הרב מאנפילד, והעוד יותר רב מטדי, גורם בלות לא מעט שבתות בסט. מריז.

 

האיצטדיון מרשים, הכדורגל הרבה פחות.. סט. מריז 

בשנה שעברה ה"סיינטס" (כך הם מכונים רמז להילת המלאך שמעטרת את הסמל שלהם) היו קרובים מאוד להעפיל חזרה לפרמייר- ליג, ואני כבר דמיינתי איך אני רואה עשר דקות מהבית את ארסנל ליברפול ויונייטד, אבל הפסד כואב בפנדלים לדרבי בפליי-אוף גנז את החלום והשאיר אותי עם סקונטת'ורפ יונייטד ופלימות' ארגייל לפחות לעוד עונה…

העונה הסיינטס חלשים ומדורגים במקום ה-13 מרחק שבע נקודות ממקום שמוביל לפליי-אוף. מה שלא מנע, אגב, מהמאמן ג'ורג' ברלי להשתדרג ולקבל את משרת מאמן נבחרת סקוטלנד במה שכנראה מצביע על פיחות נוסף במעמד משרת המאמן הלאומי שהופכת למעין סידור פרישה מכובד לווטרנים. בכל מקרה, כל זה מסתכם מבחינתי בכך שהסיכוי היחיד לראות כאן כדורגל על הקרקע בעתיד הנראה לעין הוא אם הקדושים יגרילו את אחת מקבוצות הפרמייר-ליג בגביע.

לשם כך אני עוקב בדריכות אחרי התקדמותם במפעל- בסיבוב הקודם הם ניצחו את לסטר (מהליגה השנייה גם היא) והשבת מזמדנת להם קבוצה נוחה יחסית בסיבוב הרביעי: בארי מהליגה הרביעית.

הקדושים, בצעד ראוי לחיקוי, הוזילו את מחירי הכרטיסים וסטודנטים נכנסים בחמש פאונד. אי לכך האיצטדיון כמעט מלא. הפתעה גם מכיוונם של אוהדי בארי שמפגינים נוכחות ראויה לציון של יותר מאלפי איש עפ"י אומדני וממלאים את היציע המוקצה לקבוצה האורחת. יום שמש נדיר ויפה ואיצטדיון מרשים וממורק הם תפאורה מצויינת לאחה"צ נחמד של כדורגל.  

אלא שעם כל הכבוד לסאות'המפטון, הסיפור הגדול של הסיבוב הזה בגביע נערך בליברפול הרחוקה: האבנט אנד ווטרלוויל, קבוצת חובבים מהליגה השישית (המקבילה של ליגה ג') הדהימה בסיבוב האחרון את סוונסי מוליכת הליגה שלישת וכפרס זכתה בביקור באנפילד.

ואכן, בבוקר המשחק כולם מתרכזים בהבאנט ובסקיי משדרים כתבה על חלוץ הקבוצה שעובד בימות השבוע כנהג משאית זבל במערב לונדון מה שממזכיר לי את פיני שועי האלמותי מ"בית-שאן סרט מלחמה".. למרות שכאשר אני חושב על זה, אני מניח שהזבל במערב לונדון מריח קצת יותר מזה בבקעת הירדן- כנראה שגם זבלן צריך לדעת איפה להיות… כשהשידור חוזר לאולפן כולם רק מחזיקים הצבעות לחובבים ומאחלים שהחוויה הגדולה שלהם לא תסתיים במפלה צורמת. מישהו אפילו זורק שכל עוד זה לא מסתיים בתוצאה דו-ספרתית זה בסדר מבחינתם.

אלא שכל זה לא מונע מהחובבים לקחת איתם ששת אלפים אוהדים לאנפילד! ואל תקלו ראש בכך, מדובר בנסיעה של למעלה משש שעות מהחוף הדרומי למרסיסייד ולשם כך ההבאנטים יוצאים בשיירות ארוכות מוקדם מוקדם בשבת בבוקר. למעשה גם אני יכולתי להיות במשחק, מאט מהמחלקה הקוגניטיבית שגר בהאבנט סיפר שלי שיש לו כרטיס מיותר והציע לי אותו. אלא שאני מחליט שזה בכל מוגזם ליסוע כל כך רחוק עבור משחק נגד קבוצה מהליגה השישית ומעדיף את מפגש הגביע הקרוב לבית.

המשחק בסט. מריז מתעלה על עצמו ברמתו הנמוכה. מדהים לגלות את חוסר המיומנות הבסיסית של השחקן האנגלי. אף שחקן על המגרש לא יכול לעצור כדור בלי שהנ"ל יברח לו עשרים מטר קדימה ועל לעבור שחקן בדריבל אין בכלל על מה לדבר.. לפחות השמש יפה ונשות העיר שמופיעות במיטב מחלפותיהן כאילו הגיעו לאיזו הצגת תיאטרון או קונצרט מנעימות את האווירה. וממילא רמת הכדורגל לא ממש משנה לי כי גם אם שני ילדים ישחקו סטנגה מתחת לבית שלי אני ארד לראות אותם.. ובכלל, כאחד שגדל במגרשים של הפועל בית-שמש קשה להפחיד אותי עם כדורגל רע..

אלא שאז פונה אלי האנגלי החביב שלידי ומבשר לי: "הבאנט אנד ווטרלוויל מובילים…"

אני לא מעכל את שרק שמעתי ומעדיף לחשוב שהיה זה רק דמיון. אמנם ליברפול באמת בכושר גרוע אבל שהפועל בית-שמש תוביל אחת-אפס בטדי?! 

אלא שהספק מכרסם בי.. למרות זאת אני מתבייש להציק לזה שלידי ולשאול אותו אם הוא מסתלבט עלי- גם כי זה לא מנומס כאן וגם כי איך לעאזעאל אומרים "מסתלבט" באנגלית? בכל מקרה, אחה"צ השליו והשמשי שלי מתקדר פתאום בענן של חרדה…

במחצית אני עדיין לא מספר לטיטו, ידידי אוהד ארסנל שמתלווה אלי היום, את החדשות. טיטו יורד לקנות בירה במזנון אבל אני נשאר קפוא במקום ומחכה שההכרוז יכריז סופסוף כמנהגו הקבוע על התוצאות מהמגרשים האחרים.

"ונתחיל באנפילד" הוא מבשר, "ליברפול :2 (שתיקה ארוכה….) האבנט אנד ווטרולוויל: 2"! אני בשוק…

והוא ממשיך.. "האבנט אנד ווטרלויל הובילה 1:0 ו-2:1" !!

'האנגלי היה רציני', אני חושב לעצמי תוך זעזוע עמוק.

 גם הוא לא מאמין.. אוהד ווטרלוויל במחצית הראשונה באנפילד

כשטיטו חוזר אני מודיע לו חגיגית שבא לי למות! טיטו המודאג, כיאה לסטודנט צעיר לפסיכולוגה במצבים שכאלה, שואל באמפטיות מלאת דאגה כאילו היה אסי דיין בטיפול- "למה?" אני מודיע לו על התוצאה מאנפילד והוא בתגובה נרגע מיד ומתפקע מצחוק בעוד אני לא יודע איפה לקבור את עצמי מרב בושה…

בינתיים נפתחת המחתצית השנייה וטיטו כבר מפנטז על משחק חוזר בהאבנט, רבע שעה דרומית מאיתנו. "אני דווקא אשמח ללכת לראות את ליברפול שלך" הוא מתריס בי מעמדתו כאוהד מדושן עונג של התותחנים.

אלא שאני לא משועשע כלל וגם מה שקורה על המגרש כבר לא מעניין אותי, למרות שבינתיים הסיינטס מצליחם סוף-סוף לכבוש! כמובן שהיה זה שער מגעיל לתפארת (סטייל השער המצוי של פראנק למפארד- כדור שחודר לרשת אחרי איזה שבע נגיעות ושנויי כיוון) כיאה וכיאות למשחק שכזה.. אלא שאם חשבתי שזאת פסגת הכיעור באחה"צ הזה מגיע השער השני של הקדושים ומעפיל לראש המצעד היישר מהפינה לשיפוטכם: גרגורי ראז'יאק, הכוכב הפולני של הקבוצה, בועט את הפנדל שנפסק לסיינטס מן ההפקר (כנראה שגם לשופט התחיל לשעמם) למרכז השער והשוער הודף בקלות. אלא שלמזלו הגדול הכדור חוזר אליו.. רק שגם את זה הוא בועט שוב ישר לגוף של השוער! בשלב הזה, תאמינו או לא, הכדור חוזר אליו בשלישית ורק אחרי שניות ארוכות בהם הוא מביט ימין ושמאל ומוודא שהכביש פנוי (אלכסון זה אסון) הוא מועיל בטובו לעזור לכדור החביב לחצות את קו השער! 

 הכדור אי שם בעננים.. סיינטס ובארי

בדקות האחרונות אני נזכר שבצעירותי גם אני אהבתי לשחק באחר הצהריים של שבתות את המשחק הזה בו מעיפים את הכדור גבוה גבוה מצד לצד, רק שאנחנו קראנו לו משום מה בשם אחר- "חיי-שרה" נדמה לי… בעודי מהרהר בעניין מסתיים המשחק ואני עובר לכסוס ציפורניים בציפייה לשמוע מה עשתה ליברפול נגד הקבוצה מהליגה השישית ותוהה ביני לבין עצמי- 'האם אין גבול לבושה'?? 

בשעה טובה הכרוז מועיל בטובו לכריז על התוצאה: "ליברפול: 5, האבנט אנד ווטרלוויל: 2", ואני משחרר אנחת רווחה גדולה…

ביציאה המהרש אני אומר לטיטו שבטח במחצית השנייה הכניס בניטז את ג'רארד, טורס ובניון למנוע את הבושה. טיטו מתפלא שאני מזכיר את בניון בנשימה אחת עם טורס וסטיבי, אלא שאני מסביר לו שמלבד השניים הנ"ל יוסי הוא היחידי בקבוצה שלנו שיכול לעשות משהו בהתקפה. 

כשאני חוזר הבייתה אני שומע בסקיי שיוסי כבש שלושער ומתקשר מייד לבשר לו את החדשות…