אבי מלר באחת מהיציאות היותר מוצלחות שלו אמר פעם ש"סטטיסטיקה זהו המדע בו אדם טובע בבריכה שגובהה הממוצע הוא ארבעים ס"מ" ובכך סיכם בצורה מדוייקת את הרלוונטיות של הענף המדעי הזה, בטח בכל הקשור לכדורגל.
נזכרתי במימרה הזו השבוע עת עיינתי בהספדים השונים שנכתבו על הכדורגל הישראלי בעקבות עוד אחד מאותם מחקרים המחביאים תובנות דלוחות תחת מעטה עב של נתונים לא רלוונטיים. בפיסת החוכמה התורנית הזו השתמשו במתודה שלעיל בכדי לקבוע בדעתנות שהליגה הישראלית מדורגת במקום ה-43 בעולם, גרועה יותר אפילו מהליגות המפוארות של ירדן, סינגפור ואיראן… המחקר הזה, שנערך ע"י המכון הבינ"ל להיסטוריה וסטטיסטיקה, התבסס על פרמטרים שונים שבעיקרם הצלחת הקבוצות במפעלים היבשתיים בהם הן משתתפות. מן הסתם מדד שרחוק מלעמוד בקריטריונים מדעיים משום שהוא אינו לוקח בחשבון את איכות המפעלים בהם משתתפות הקבוצות (יש להניח שבליגת האלופות של אסיה בית"ר הייתה מגיעה לשלבים הגבוהים) וגם לא את עומק הליגות (רק מס' מצומצם של קבוצות משתתף במפעלים האלו ואיכותם של מרבית קבוצות הליגה לא נלקח בחשבון).
אלא שלא השטות התורנית הזו הזעיקה אותי כי אם העובדה שהיא היוותה כצפוי טריגר למבול ההספדים הנדוש על הכדורגל הישראלי. במיוחד הטרידו את מנוחתי הטענות המוכרות לפיהן הכדורגל הישראלי לא באמת מעניין מישהו, ולראייה היציעים הריקים במרבית המגרשים.
האמת היא שאני קצת מתבייש שאני נדרש לסנגר על הפופולאריות של המשחק היפה בארץ הקודש. כל מי שאי פעם הוציא את אפו מהסושי-באר הקבוע שלו לא יכל שלא לקלוט באוויר איזה דיבור או שניים על כדורגל. לכל זב-חוטם בארצנו הנהדרת יש דעה מלומדת מי ומה צריך להיות הבעלים של מכבי, המאמן של בית"ר או ההרכב של הנבחרת. ובכל זאת, הכמות הנמוכה יחסית של הקהל במגרשים היא נתון בעייתי שיש לנסות ולמצוא לו פשר.
בהקשר הזה אני רוצה להציע הסבר חברתי/תרבותי:
בד"כ כשבאים להלין על היציעים הריקים בארץ מביאים כדוגמא את היציעים המלאים בכל משחק גביע קרלינג/ליגת קוקה-קולה/מגן הקפוצ'ינו באנגליה. אלא שההשוואה הזו אינה במקומה. בכדי להבין מדוע משחק כדורגל הכי זניח באנגליה מושך אליו עשרות אלפי צופים בעוד המשחק המרכזי בליגה הבכירה בישראל לא מצליח למלא איצטדיון צריך להרחיק גם אל מעבר להבדלים הברורים בכמות האוכלוסייה:
בתרבות האנגלית האופצייה היחידה לבילוי היא אירוע מאורגן כמו הצגה, סרט או משחק כדורגל. אין בתרבות הזו מושגים כמו לפגוש את החבר'ה, לבקר חברים, או סתם לקפוץ לשכן. במצב שכזה הליכה לאיצטדיון הופכת לאחת האופציות הבודדות לשבירת השגרה ומפגש עם העולם החיצון. כשאנגלי רוצה לצאת מהבית הוא הולך לתיאטרון או לאיצטדיון.
לעומת זאת, ישראלי לא צריך סיבה מיוחדת לצאת מהבית- בלי הודעה מוקדמת הוא יכול לקפוץ לחברים, למשפחה או סתם לעלות לשכן- מה שבתרבות האנגלית נחשב מעשה חצוף וחסר טאקט מאין כמותו, על גבול הבלתי מוסרי. אתם יודעים מה? הישראלי יכול אפילו סתם לרדת למטה לפצח גרעינים על הברזלים ולשרוק לבחורות (האנגלי גם יעשה את זה אבל רק כשהוא שתוי, ובלי הגרעינים), גם זה סוג שלי גיוון ובילוי עבורו. הליכה לקולנוע או תיאטרון הם אירוע מכונן עבור הישראלי והוא יטריח את עצמו לכך לעתים רחוקות ורק לצורך אירוע מיוחד באמת. את הבידור שלו והאינטראקציה החברתית הוא מקבל בסלון של החבר'ה או על השולחן של אמא ביום שישי.
תרבות דומה אפשר גם למצוא בארצות ים/מזרח-תיכון כמו איטליה, ספרד, טורקיה ויוון. נכון ששם עדיין ממוצע הצופים גבוה בהרבה מזה בליגה הישראלית. אבל עדיין בהשוואה לליגה האנגלית או הגרמנית מס' הקרחות ביציעים גבוה הרבה יותר. לראייה, העניין הדל שמעוררים (במיוחד השלבים המוקדמים) מפעלי הגביע המקומיים והיבשתיים. גם שם הליכה לאיצטדיון היא לא בילוי אלא אירוע מיוחד. לאו דווקא חגיגי, חשוב לציין, אלא הרבה יותר בעל אופי של הפגנת נוכחות חובה בטקס שייכות שבטי.
האווירה, אגב, בהתאם.
חולים על כדורגל! יציע עברי מלא דווקא