בסיבוב האחרון של כביש בגין נגלה אלי המראה המפעים של אצטדיון טדי מאיר מתוך העמק באור נגוהות כמו כדור בדולח ענק. אני בבית.
את הדרך אבא ואני מעבירים בשירי בית"ר וסיפורי מורשת. אבא במצב רוח מצוין מפזם את 'ירושלים של בית"ר' ("מלמיליאן ודני נוימן הביאו לנו התהילה") של אהובה עוזרי מהגביע של 76' ומספר לי על בנות השירות בביה"ס בו הוא מלמד שהתפלאו לשמוע על הרקע הביתר"י שלו.
'בית"ר זה לא מה שאתם מכירים כיום', הוא מסביר להם, 'בית"ר זה הדר ותגר'.
'מה זה תגר?' הן שואלות.
'תגר זה למות או לכבוש את ההר!'
'הנה, אלימות!'
'לא אלימות, דבקות במטרה. אז המטרה הייתה להקים מדינה ובשביל זה היינו צריכים כוח צבאי, היום צריך להפנות את הנחישות הזו לתיקון חברתי והקמת חברת מופת'.
בשלב הזה הן כבר ביררו אם נשארו עוד כרטיסים למשחק הערב.
בחנייה שלמרגלות היציע המזרחי קבוצות קבוצות של צעירים לוגמות נוזל שקוף בכוסות פלסטיק. אני מרים אחד מהם להריח ומתמסטל מריח חריף של וודקה. מסודרים החבר'ה, הביאו גם קרחונים והמהדרין הוסיפו פחיות רד-בול. הכול מול עינם של השוטרים. הנושא של שתייה במגרשים חמור ביותר, לא ייתכן שאוהדים צעירים יכנסו שיכורים למגרש ואין מה להתפלא שאח"כ יש אלימות.
בשורה הקבועה ביציע המזרחי קיבוץ גלויות כשגם צור, יו"ר חוג האוהדים הביתר"י בטקסס, וגם עבדכם, יו"ר החוג בסאות'המפטון, דופקים נוכחות. החבר'ה הקבועים בטח מרגישים עכשיו כמו האוהדים המקומיים באנגליה כשהמקומות הקבועים שלהם נתפסים ע"י נורבגים ויפנים.
טדי לאור זרקורים זה אחד המחזות היפים שיש. אירופה בלבנט. עם הערפל הסמיך שרק מוסיף לאווירה אני מרגיש שאני עדיין בחו"ל ונזכר היכן אני נמצא רק כשהתקווה מנוגנת בלי התראה מוקדמת ותופסת את השחקנים לא מוכנים אחרי שהם כבר לחצו ידיים והתפזרו כל אחד לחצי שלו.
בית"ר פותחת בהתלהבות אבל כשזו שוכחת אחרי עשר דקות מכבי משתלטת על המשחק. אחד הדברים שסיקרנו אותי לדעת מחו"ל זה מה יכולותיו של אבי נמני כמאמן ואני מוכרח להודות שהתרשמתי לטובה- מכבי נראית בהחלט כמו קבוצה מאומנת: מאורגנת ומסודרת על המגרש. השער של מאיוקה בדקה ה- 30' לא מקפח את בית"ר.
בית"ר במחצית הראשונה משחקת למעשה בלי קישור ולא מצליחה לייצר מצב. ארבעת שחקני ההתקפה (ברוכיאן, יצחקי, בן-שושן וטוטו) תקועים למעלה ואין מי שיספק להם כדורים. ההתקפה של בית"ר נראית כמו משולש הפוך- הקודקוד (טל ומויאל) נמצא רחוק מהשער ואילו הבסיס (הרביעייה דלעיל) נמצאת קרוב כך שהאנרגיה ההתקפית מתפזרת לרוחב ולא לעומק.
במחצית דוד ('דוד מירושלים') עושה לי תנועה של 'פותח את ידך' כשאני שואל אותו 'מה זה?'. כששחקני ביתר עולים בחזרה המזרחי קורא להם 'לבא לפה' ומטריף אותם בקריאות 'מ ל ח מ ה!' – טדי זה כנראה המקום היחידי בעולם שבו שיחת המוטיבציה בהפסקה ניתנת מהקהל.
שוב אני חושב שאולי אני בכל זאת באנפילד שאמסלם עושה חילוף שנראה הזוי כאילו נלקח מבית מדרשו של רפא בניטז: טיבי במקום מויאל שדווקא היה אחד הפחות גרועים בבית"ר בחצי הראשון.
אלא שדוד, מסתבר בהמשך, עשה כאן מהלך טקטי מבריק ובחילוף הזה הוא סוף סוף יצר קישור לבית"ר: טיבי נכנס מגן ימני ודה-לה-באעסה ששיחק בתפקיד הזה במחצית הראשונה עובר לקישור. כתוצאה מכך עידן טל זז קדימה יותר בקישור, ברוכיאן תופס אמצע-ימין, יצחקי אמצע-שמאל ובחוד בן-שושן וטוטו. המשולש ההתקפי מתהפך: ה- 4:2:4 הלא יעיל של המחצית הראשונה הופך ל 4:4:2 הרבה יותר אפקטיבי במחצית השנייה.
שער השוויון הוא תוצר ישיר של המהלך הזה גם אם לא היו מעורבים בו לא טיבי ולא דה-לה-חסה: טל שהלך קדימה נתן כדור נפלא שמאלה ליצחקי שהגביה לברוכיאן שהגיע מימין וטדי בשמיים.
בית"ר לא מצליחה לתרגם את ההתלהבות של הגול להשלים מהפך ומכבי מתעשתת וחוזרת לאיים. עד לסיום הזמן החוקי היא מסכנת את השער במספר הזדמנויות אבל בשער של בית"ר עומד שוער גדול שבצדק עוד יהפוך בהמשך לגיבור הערב.
בהפסקה שלפני ההארכה אני חושב על כל אלה שהגיעו ממחוץ לעיר ויגיעו חזרה הביתה מתישהו לפנות בוקר. עם כל הכבוד לטלוויזיה לעשת משחק גביע שיכול להיגרר להארכה ופנדלים, כמו שאכן קרה, בשעה תשע בערב זה שערורייה. אנשים לא צריכים לחפש טרמפים באמצע הלילה אחרי משחק כדורגל.
בהארכה לא קורה שום דבר מיוחד. אבא מודאג שבוזגלו ייכנס. אבל הוא לא. במגרש לא הבנו למה, אח"כ בחדשות הספורט ראינו שהוא לא רוצה להיכנס. שלא יאשים את אבא שלו. התפוח בהחלט לא נופל רחוק מהעץ.
לקראת סיום ההארכה אני נזכר ברן ('רן') ו'בלילה של בעיטות עונשין מאחד-עשר מטרים' משידור הרדיו המפורסם של גמר 76'. אז מלמיליאן נתן בננה לחיבור שבע דקות לסיום ההארכה. אבל אורי מזמן לא כאן וגם האחיין כבר פצוע על הספסל, אז אנחנו הולכים לפנדלים.
החבר'ה ביציע מנסים להיזכר מתי בפעם האחרונה היה פנדלים בטדי. יובל ('אופסייד סטורי') נזכר בהפסד למכבי פתח-תקווה בשמינית גמר 1994/95- הוא היה ילד בכיתה ג' ביציע, אני ישבתי בבית והאזנתי לדיווח ביומן הערב של רשת ב' בווקמן שקנו לי לבר-מצווה.
הפעם האחרונה שראיתי פנדלים הייתה בגמר ליגת האליפות ההיסטורי בין ליברפול למילאן ב- 2005 באיסטנבול. אז שרנו 'You'll never walk alone' ועכשיו 'אנחנו מאמינים בני מאמינים'.
כל האצטדיון קורא בשמו של אריאל הרוש שנראה נרגש מאוד.
ואסקז מחטיא וצור מתבקש לקחת אותו איתו בחזרה ליבשת אמריקה.
הרוש לוקח את הפנדל העוקב כמו גדול ומחזיר אותנו לחיים.
מכאן והלאה כל פנדל זה פחות שנה מאותם חיים. יובל מנסה לשדר אופטימיות ושואל: 'איפה הולכים לשתות בכדי לחגוג את הניצחון?', דוד ('מירושלים') קצת פחות אופטימי ומזהיר: 'רק שבסוף לא נשתה כדי לשכוח את ההפסד' ואני מודיע שאני לא שותה. בינתיים, משה, מראן דאתרא, כבר בסיבוב שלישי של תהילים ואוטוטו כבר אפשר לומר גם תיקון חצות.
בפנדל העשירי השחקנים מעיגול האמצע צועקים להרוש שייקח. אז הוא לוקח. בענק. הפנדל הכי טוב של הערב.
כששטראובר מעיף את הכדור למשקוף טדי מתפוצץ וגם אני שרץ לחבק את אבא חזק חזק.
המשחק האחרון שראינו ביחד היה ההפסד של ליברפול לליון באנפילד בדקה ה- 90' כשבבוקר למחרת התבשרנו על פטירתו של דוד שמעון. כל הסיפור היה עבורי טראומה לא קטנה ובמהלך יום המשחק חשבתי הרבה על סגירת המעגל הזו. החיבוק שנתתי לו עכשיו שיחרר באעסה של חצי-שנה שקיננה בתוכי ונבלעה בין זרועותיו העוטפות בחום ברגע המאושר הזה שמהווה כעת סוג של חוויה מתקנת.
ביציאה מטדי פסטיבל הזמר המזרחי. אחד הדברים שמפריעים לי ביציאה ממשחקי כדורגל באנגליה זה שגם אחרי ניצחונות גדולים כולם מתפזרים הביתה בדממה כמו אחרי הלוויה. כאן זו חגיגה גדולה כמו שצריך. מישהו מעיף נוזל שקוף ואני מריח אם זה וודקה.
עכשיו שישתו בכיף- ברוכיאן ואריאל הרוש הביאו לנו התהילה!
