כולנו עבדים (חג החירות)

אחת התופעות המרתקות במין האנושי זה הדיסוננס בין השאיפה לחופש לבין הדחף להשתעבדות. למעשה, נדמה כאילו ככל שהאדם זוכה ליותר חופש כך הוא מוצא דרכים מקוריות יותר לשעבד את עצמו.

בדורנו, למשל, בו (לפחות בעולם המערבי) נהנה הפרט מחופש בחירה כמעט מוחלט בכל תחום של חייו אנו עדים לתופעה הולכת ומתרחבת של התמכרות לסמים ואלכוהול מגילאים צעירים כשבנוסף ישנן גם התמכרויות אחרות שאולי אינן מוגדרות כקליניות אך דומות באופיים: התמכרות לאהבה (או למין), לקניות, לריגושים, לדמויות נערצות וכמובן.. לספורט – ומה הן כל אותם התמכרויות אם לא השתעבדות?

פרויד עסק רבות בשאלת המניעים הפסיכולוגיים לעליית הפאשיזם באירופה בחצי הראשון של המאה ה- 20. המסקנה המרכזית אליה הגיע לאחר שנים ארוכות של מחקר היא שלאדם, למרות הנטייה הטבעית לשאוף לחופש, יש גם נטייה חזקה לא פחות להיכנע לסמכות.

גם בני-ישראל כשיצאו ממצרים החליפו בעצם שיעבוד אחד- לפרעה, בשעבוד אחר- לאלוהים. אלא שההבדל בין שתי ההשתעבדויות האלה היה, שבעוד אצל פרעה היה זה שיעבוד בכפייה, השעבוד למלכו של עולם- היהדות- היא דת שמקדשת את הבחירה החופשית.

היינו, אלוהים מבין את הצורך של בן האנוש להתמסר לרעיון או לדמות חזקים וכבירים ממנו אבל הוא באותה מידה גם 'מתעקש' על כך שהאדם יעשה בעצמו וכמיטב הבנתו את הבחירה לאיזה רעיון או דמות/אל הוא מתמסר.

ה'חופש' שהחברה המערבית מתיימרת להציע לנו, הניתוק מכל המסגרות שלכאורה 'כבלו' את האדם במהלך ההיסטוריה האנושית (דת, משפחה, לאום, שבט), איננו אפשרי ולמעשה מנוגד לחוקי הטבע. אדם לא יכול לשרוד בהיותו תלוש. לא פיזית, כמובן, אבל גם לא מנטלית- "חופשי זה לגמרי לבד".

לעומת זאת, החירות, החופש שאותו אנו חוגגים בפסח הינו רעיון מעשי וישים. הוא מבטא את החופש האנושי האמיתי: היכולת לבחור במה ובמי להאמין, את מה ואת מי לאהוב, למה ולמי להתמסר.

אסיים בשירו של ברי סחרוף- 'עבדים', שמבטא בצורה נפלאה את תחושת החופש המדומה והשעבוד הסמוי של האדם בחברה של ימינו.

חג שמח!

_________

על נהר אספירין ישבנו
במקומות המוכרים
לא שומעים לא רואים
כאילו אנחנו אוויר
עוד מעט יגמר הסרט
בקרוב המציאות
התמונה מטושטשת
והצליל לא ברור

כי כולנו עבדים אפילו
שיש לנו כזה כאילו
פותחים פה גדול
ומחכים לעונג הבא
כולנו מכורים של מישהו
שמבקש עכשיו תרגישו
פותחים פה גדול
ומחכים למנה הבאה

חלונות ראווה יפים פה
זה הכל למכירה
גם אנחנו תלויים
עם פתקי החלפה
אז מה נעשה עם הכעס הזה
מה יהיה עם הקנאה
כולם רוצים להיות חופשיים
אבל ממה אלוהים, ממה?

פורסם בקטגוריה בבל, כל הרשימות, נשמת כל חי | 6 תגובות

תיקון חצות

בסיבוב האחרון של כביש בגין נגלה אלי המראה המפעים של אצטדיון טדי מאיר מתוך העמק באור נגוהות כמו כדור בדולח ענק. אני בבית.

את הדרך אבא ואני מעבירים בשירי בית"ר וסיפורי מורשת. אבא במצב רוח מצוין מפזם את 'ירושלים של בית"ר' ("מלמיליאן ודני נוימן הביאו לנו התהילה") של אהובה עוזרי מהגביע של 76' ומספר לי על בנות השירות בביה"ס בו הוא מלמד שהתפלאו לשמוע על הרקע הביתר"י שלו.

'בית"ר זה לא מה שאתם מכירים כיום', הוא מסביר להם, 'בית"ר זה הדר ותגר'.
'מה זה תגר?' הן שואלות.
'תגר זה למות או לכבוש את ההר!'
'הנה, אלימות!'
'לא אלימות, דבקות במטרה. אז המטרה הייתה להקים מדינה ובשביל זה היינו צריכים כוח צבאי, היום צריך להפנות את הנחישות הזו לתיקון חברתי והקמת חברת מופת'.

בשלב הזה הן כבר ביררו אם נשארו עוד כרטיסים למשחק הערב.

בחנייה שלמרגלות היציע המזרחי קבוצות קבוצות של צעירים לוגמות נוזל שקוף בכוסות פלסטיק. אני מרים אחד מהם להריח ומתמסטל מריח חריף של וודקה. מסודרים החבר'ה, הביאו גם קרחונים והמהדרין הוסיפו פחיות רד-בול. הכול מול עינם של השוטרים. הנושא של שתייה במגרשים חמור ביותר, לא ייתכן שאוהדים צעירים יכנסו שיכורים למגרש ואין מה להתפלא שאח"כ יש אלימות.

בשורה הקבועה ביציע המזרחי קיבוץ גלויות כשגם צור, יו"ר חוג האוהדים הביתר"י בטקסס, וגם עבדכם, יו"ר החוג בסאות'המפטון, דופקים נוכחות. החבר'ה הקבועים בטח מרגישים עכשיו כמו האוהדים המקומיים באנגליה כשהמקומות הקבועים שלהם נתפסים ע"י נורבגים ויפנים.

טדי לאור זרקורים זה אחד המחזות היפים שיש. אירופה בלבנט. עם הערפל הסמיך שרק מוסיף לאווירה אני מרגיש שאני עדיין בחו"ל ונזכר היכן אני נמצא רק כשהתקווה מנוגנת בלי התראה מוקדמת ותופסת את השחקנים לא מוכנים אחרי שהם כבר לחצו ידיים והתפזרו כל אחד לחצי שלו.

בית"ר פותחת בהתלהבות אבל כשזו שוכחת אחרי עשר דקות מכבי משתלטת על המשחק. אחד הדברים שסיקרנו אותי לדעת מחו"ל זה מה יכולותיו של אבי נמני כמאמן ואני מוכרח להודות שהתרשמתי לטובה- מכבי נראית בהחלט כמו קבוצה מאומנת: מאורגנת ומסודרת על המגרש. השער של מאיוקה בדקה ה- 30' לא מקפח את בית"ר.

בית"ר במחצית הראשונה משחקת למעשה בלי קישור ולא מצליחה לייצר מצב. ארבעת שחקני ההתקפה (ברוכיאן, יצחקי, בן-שושן וטוטו) תקועים למעלה ואין מי שיספק להם כדורים. ההתקפה של בית"ר נראית כמו משולש הפוך- הקודקוד (טל ומויאל) נמצא רחוק מהשער ואילו הבסיס (הרביעייה דלעיל) נמצאת קרוב כך שהאנרגיה ההתקפית מתפזרת לרוחב ולא לעומק.

במחצית דוד ('דוד מירושלים') עושה לי תנועה של 'פותח את ידך' כשאני שואל אותו 'מה זה?'. כששחקני ביתר עולים בחזרה המזרחי קורא להם 'לבא לפה' ומטריף אותם בקריאות 'מ ל ח מ ה!' – טדי זה כנראה המקום היחידי בעולם שבו שיחת המוטיבציה בהפסקה ניתנת מהקהל.

שוב אני חושב שאולי אני בכל זאת באנפילד שאמסלם עושה חילוף שנראה הזוי כאילו נלקח מבית מדרשו של רפא בניטז: טיבי במקום מויאל שדווקא היה אחד הפחות גרועים בבית"ר בחצי הראשון.

אלא שדוד, מסתבר בהמשך, עשה כאן מהלך טקטי מבריק ובחילוף הזה הוא סוף סוף יצר קישור לבית"ר: טיבי נכנס מגן ימני ודה-לה-באעסה ששיחק בתפקיד הזה במחצית הראשונה עובר לקישור. כתוצאה מכך עידן טל זז קדימה יותר בקישור, ברוכיאן תופס אמצע-ימין, יצחקי אמצע-שמאל ובחוד בן-שושן וטוטו. המשולש ההתקפי מתהפך: ה- 4:2:4 הלא יעיל של המחצית הראשונה הופך ל 4:4:2 הרבה יותר אפקטיבי במחצית השנייה.

שער השוויון הוא תוצר ישיר של המהלך הזה גם אם לא היו מעורבים בו לא טיבי ולא דה-לה-חסה: טל שהלך קדימה נתן כדור נפלא שמאלה ליצחקי שהגביה לברוכיאן שהגיע מימין וטדי בשמיים.

בית"ר לא מצליחה לתרגם את ההתלהבות של הגול להשלים מהפך ומכבי מתעשתת וחוזרת לאיים. עד לסיום הזמן החוקי היא מסכנת את השער במספר הזדמנויות אבל בשער של בית"ר עומד שוער גדול שבצדק עוד יהפוך בהמשך לגיבור הערב.

בהפסקה שלפני ההארכה אני חושב על כל אלה שהגיעו ממחוץ לעיר ויגיעו חזרה הביתה מתישהו לפנות בוקר. עם כל הכבוד לטלוויזיה לעשת משחק גביע שיכול להיגרר להארכה ופנדלים, כמו שאכן קרה, בשעה תשע בערב זה שערורייה. אנשים לא צריכים לחפש טרמפים באמצע הלילה אחרי משחק כדורגל.

בהארכה לא קורה שום דבר מיוחד. אבא מודאג שבוזגלו ייכנס. אבל הוא לא. במגרש לא הבנו למה, אח"כ בחדשות הספורט ראינו שהוא לא רוצה להיכנס. שלא יאשים את אבא שלו. התפוח בהחלט לא נופל רחוק מהעץ.

לקראת סיום ההארכה אני נזכר ברן ('רן') ו'בלילה של בעיטות עונשין מאחד-עשר מטרים' משידור הרדיו המפורסם של גמר 76'. אז מלמיליאן נתן בננה לחיבור שבע דקות לסיום ההארכה. אבל אורי מזמן לא כאן וגם האחיין כבר פצוע על הספסל, אז אנחנו הולכים לפנדלים.

החבר'ה ביציע מנסים להיזכר מתי בפעם האחרונה היה פנדלים בטדי. יובל ('אופסייד סטורי') נזכר בהפסד למכבי פתח-תקווה בשמינית גמר 1994/95- הוא היה ילד בכיתה ג' ביציע, אני ישבתי בבית והאזנתי לדיווח ביומן הערב של רשת ב' בווקמן שקנו לי לבר-מצווה.

הפעם האחרונה שראיתי פנדלים הייתה בגמר ליגת האליפות ההיסטורי בין ליברפול למילאן ב- 2005 באיסטנבול. אז שרנו 'You'll never walk alone' ועכשיו 'אנחנו מאמינים בני מאמינים'.

כל האצטדיון קורא בשמו של אריאל הרוש שנראה נרגש מאוד.

ואסקז מחטיא וצור מתבקש לקחת אותו איתו בחזרה ליבשת אמריקה.

הרוש לוקח את הפנדל העוקב כמו גדול ומחזיר אותנו לחיים.

מכאן והלאה כל פנדל זה פחות שנה מאותם חיים. יובל מנסה לשדר אופטימיות ושואל: 'איפה הולכים לשתות בכדי לחגוג את הניצחון?', דוד ('מירושלים') קצת פחות אופטימי ומזהיר: 'רק שבסוף לא נשתה כדי לשכוח את ההפסד' ואני מודיע שאני לא שותה. בינתיים, משה, מראן דאתרא, כבר בסיבוב שלישי של תהילים ואוטוטו כבר אפשר לומר גם תיקון חצות.

בפנדל העשירי השחקנים מעיגול האמצע צועקים להרוש שייקח. אז הוא לוקח. בענק. הפנדל הכי טוב של הערב.

כששטראובר מעיף את הכדור למשקוף טדי מתפוצץ וגם אני שרץ לחבק את אבא חזק חזק.

המשחק האחרון שראינו ביחד היה ההפסד של ליברפול לליון באנפילד בדקה ה- 90' כשבבוקר למחרת התבשרנו על פטירתו של דוד שמעון. כל הסיפור היה עבורי טראומה לא קטנה ובמהלך יום המשחק חשבתי הרבה על סגירת המעגל הזו. החיבוק שנתתי לו עכשיו שיחרר באעסה של חצי-שנה שקיננה בתוכי ונבלעה בין זרועותיו העוטפות בחום ברגע המאושר הזה שמהווה כעת סוג של חוויה מתקנת.

ביציאה מטדי פסטיבל הזמר המזרחי. אחד הדברים שמפריעים לי ביציאה ממשחקי כדורגל באנגליה זה שגם אחרי ניצחונות גדולים כולם מתפזרים הביתה בדממה כמו אחרי הלוויה. כאן זו חגיגה גדולה כמו שצריך. מישהו מעיף נוזל שקוף ואני מריח אם זה וודקה.

עכשיו שישתו בכיף- ברוכיאן ואריאל הרוש הביאו לנו התהילה!

פורסם בקטגוריה ימק"א, כל הרשימות, נשמת כל חי, עשרים ושניים משוגעים | 5 תגובות

שחורדינית (סטיבן כהן כמשל)

 

המעבר מכדורגל אנגלי למקבילו הישראלי אף לא פעם לא פשוט אבל הפעם הוא היה לשמחתי מעט קל יותר. כשצפיתי עם חברים במשחק בין רעננה לבית"ר אמש לא יכולתי להתאפק מלצחוק בכל פעם שהוזכר בשידור שמו של שחקן רעננה סטיבן כהן. אני מבין שסטיבן כהן הוא שחקן רכש יהודי שהגיע מצרפת. אבל עדיין זה נשמע לי כמו שם של שחקן אנגלי ולרגע דמיינתי שאני עדיין צופה בסטוק נגד האל מהפרמייר-ליג ולא רעננה נגד בית"ר מהלוזון-ליג.

זה יפה השם הזה 'סטיבן כהן'. סוג של מטאפורה על הכדורגל שלנו. שכונה עם פוזה של סטייל. שחורדינית.

תופעת השחורדיניות היא אחת המרתקות והמעצבנות בישראל. הרי הנשים המזרחיות כל כך יפות וחושניות שלא ברור למה לעזאזל הן מתעקשות להידמות לאלו האירופאיות (היפהפיות כשלעצמן) על-ידי שימוש בעזרים מלאכותיים שרק מעקרים את החן והיופי הטבעי שלהן ומגחכות אותן בפני כל רואה.

אותה דבר הליגה הישראלית. אין שום מצב שמישהו יחשוד בה שהיא "בלונדינית טבעית"- אז לא פשוט עדיף להיות מי שאת?

שלא כמו הנשים, הכדורגל הישראלי אמנם אכן סובל מנחיתות מובנית מול הכדורגל האירופאי. וזה לגיטימי לחלוטין שמשווים את כמות המשאבים ואת רצינות היחס לענף בין שני המקומות. ועדיין, הכדורגל הישראלי יכול להיות יפה בדרך שלו. אתם מכירים- יש יפות ממנה, אין יפות כמוה.

לשם כך צריך להחזיר לו את היתרון היחידי שיש לו על-פני ליגה בכל מקום אחר בעולם- הזהות. זה שהוא שלנו.

דבר ראשון שהייתי עושה זה להוריד את השם הזה "ליגת העל"- אין שום דבר "עליון" בליגה הזו והיא גם לא יכולה ולא צריכה להתיימר לכך. "ליגה לאומית" זה סבבה לגמרי. עממי. שלנו. על אותו משקל כמובן גם הייתי מבטל את הטקס "עאלק" ליגת האלופות לפני המשחקים שהכניסו השנה- הניסיון לדמות את הליגה שלנו לליגת האלופות באמצעים מלאכותיים רק מבליט את הכיעור והנחיתות שלה.

הייתי כמובן מצמצם בחזרה את הליגה ל- 12 קבוצות. למדינה קטנה כמו ישראל זה מספיק ואלי אפילו גם טיפה יותר מדי. צריך גם להחזיר את המשחקים לשעה אחידה ולשדר רק משחק אחד מרכזי במוצ"ש בטלוויזיה. זה דבר אחד לשמוע את מוט חביב משדר מהאורווה בישירים ושערים ולדמיין שהוא במרקאנה, ודבר אחר לראות את זה בעיניים ולהיווכח כמה זה מביש.

בהקשר הזה יש לי גם רעיון שמתגלגל בראש זמן מה- להעביר את המשחקים ליום שישי בצהריים. כך גם שומרי השבת יוכלו לבוא למגרשים וגם תיחסך המבוכה שבזפזופ בין האמירויות ללויטה בשבת אחה"צ.

מטפאורה יפה. סטיבן כהן

______________

!Allez Luis

כולי תקווה שבמהלך היום יסוכמו הפרטים הסופיים ולואיס פרננדז יוכרז רשמית כמאמן הבא של נבחרת ישראל. כמו שטענתי לאורך כל הדרך- אם כבר מאמן זר אז רק כזה בעל מנטליות ים-תיכונית דומה לזו שלנו.

מעבר לעובדה שלפחות מהתקופה הקצרה שבה אימן בבית"ר אפשר היה להתרשם מהיכולות המקצועיות של לואיס והידע הנרחב שלו בכדורגל, אני שמח שהוא מגיע לנבחרת גם בגלל האישיות שלו.

לואיס הוא איש חם ומלא תשוקה. למרות שאופיו הטמפרמנטי הוביל אותו לא פעם לעימותים בינאישיים, גם אויביו יודו שיש בו משהו כובש. אני מעריץ גדול של לואיס עוד מהימים שאימן בפ.ס.ז' ואתלטיקו בילבאו- התמוגגתי לראות אותו משתולל על הקווים בהתלהבות של אחרון האוהדים ביציע וחי כל רגע במשחק. זה יהיה שינוי כל-כך מרענן אחרי שנות היובש הארוכות של טיפוסים מסוגם של גרנט וקשטן.

עיצבן אותי מאוד שאנשים שלא מבינים ראו בתכונות האלו של לואיס חיסרון ומכשול בפני מינויו לתפקיד. הפוך, גוטה, הפוך. זה היתרון הכי גדול שלו!

נכון שאם בהתאחדות יעשו לו פרצוף אחרי איזה תוצאה מאכזבת או בתקשורת ירדו לו לחיים האישיים זה עלול להיגמר בפיצוץ כמו שנגמר בבית"ר. אבל אם יתנו לאיש לעבוד ויתנו לו את הכבוד שמגיע למי שהיה אחד מרביעיית הקישור הבלתי נשכחת של נבחרת הטריקולור בשנות השמונים (עם פלאטיני, ז'ירס וטיגנה שהובילה את צרפת לאליפות אירופה ב- 84' ומקום שלישי במונדיאל ב- 86') וששחקנים כמו רונאלדיניו למדו ממנו כדורגל, לואיס אולי לא יעלה אותנו ליורו אבל הוא ישיג משהו חשוב הרבה יותר- הוא יחזיר לנו את האהבה לנבחרת.

יחזיר לנו את הכיף. לואיס מנצח את ברזיל ברבע-גמר מקסיקו 86'

פורסם בקטגוריה בבל, כל הרשימות, נשמת כל חי, עשרים ושניים משוגעים | 9 תגובות

ציטוטים על הביבים

יעקב זיו על "משורר הביבים", סוקולובסקי:
"אין שום הבדל בין גל סוקולובסקי לאוהדי בית"ר ירושלים. אני מבין שאוהד הפועל תל-אביב ממוצע נחשב אדם אינטליגנטי, רהוט, כותב שירים ויפה נפש, אבל האם מישהו פעם האזין למילים שהוא כותב? מדובר בהסתה לרצח, השמדה וגזענות לא פחות מהקומץ של בית"ר". הטור המלא ב- NRG מעריב כאן

ולמי שפספס, הנה טעימה מצירותיו של 'מחיה השירה העברית' סוקולובסקי:

"שימו את ירושלים בירדן
תחלקו אותה לשניים
שימו את ירושלים בירדן
תנו אותה לפלסטינים

שימו את ירושלים בירדן
תנו אותה לפלסטינים
שימו את ירושלים בירדן
בגבולות 67'

כי לא צריך את טדי וגם לא את בית"ר
לא ת'כותל, לא ת'כנסת
כי כל דבר בעיר הזאת הוא מיותר
גם כשמתחתנים פה הרצפה קורסת

שימו את מכבי בתאים
הם קיבלו תאים מפרצלינה בלי מכרז
שימו את מכבי בתאים
תמלאו אותם בגז

ואז ימות שמעון מזרחי, מוני פנאן
יעשו בתא מקלחת
ואז ימות גם פיני גרשון ופדרמן
ואנחנו אלופים תהיה צלחת

שימו את ירושלים בירדן
אבי נמני בן זונה וקלינגר אין לו עין
שימו את ירושלים בירדן
כל מכבי אללה הוא אכבר"

______________

אלברט ריירה על מאמן הביבים, בניטז:
"בשנתיים שאני כאן מעולם לא ראיתי אותו פותר בעיה עם שחקן בשיחה. הוא חושב שהוא הבוס וכל השאר חירשים. אין כל דיאלוג בינו לבין השחקנים". הדברים המלאים כאן

לקוראים הקבועים של גשם באלפסי בדברים האלה אין כל חידוש כמובן. הנה דברים שנכתבו כאן כבר לפני שנתיים וחצי, באוקטובר 2007:
"בניטז מנסה כבר יותר משלוש שנים לעקור מליברפול את הלב ולהפוך אותה למכונה נטולת חיים, כל מי שראה את ליברפול משחקת בתקופה הזו יכל לחוש באנמיות, חוסר החיות והעדר החיוניות ששורים בקבוצה". הרשימה המלאה כאן

פורסם בקטגוריה אנפילד, בבל, ימק"א, כל הרשימות, נשמת כל חי, עשרים ושניים משוגעים | 17 תגובות

סוף המשחק

בסוף השבוע האחרון התוודעתי לחדשות שהעציבו אותי מאוד: 'שם-המשחק', מגזין הספורט היחיד בארץ נסגר באופן סופי אחרי ארבע-עשרה שנות פעילות.

מאז שלמדתי אל"ף בי"ת (ואולי אפילו לפני) הייתי צרכן אובססיבי של עיתונות ספורט. כשאמא שלי רצתה פעם אחת להעניש אותי על זה שאני מזלזל בלימודים היא לא קנתה עיתון במשך שבוע. העונש היה כל-כל אפקטיבי שלימים הפכתי לסטונדנט לתואר שלישי באוניברסיטה.

בגליון הראשון של 'שם-המשחק' נתקלתי כשהוא חולק בחינם במשחק הראשון של הפועל ירושלים במלחה בעונת 1995/96. מאז תרבות צריכת עיתונות הספורט שלי השתנתה לתמיד. הפכתי למנוי קבוע של המגזין ולא פספסתי גליון אחד. במהלך השירות הצבאי ההורים היו שולחים בחבילה לבסיס את הגליון החדש, ואפילו כשעברתי להתגורר בחו"ל המשכתי (למרות אופרציה מסובכת למדי) להיות מנוי על העיתון. כשהיה מגיע, לרוב באיחור של כמעט חודש, הייתי פותח את עטיפת הנליון בהתרגשות ובולע בשקיקה כל מילה.

בגלל שהציע זוויות הסתכלות שונות ומיוחדות על ספורט 'שם-המשחק' היה עבורי מקור ידע בלתי נדלה לא רק לספורט, אלא גם לתחומים כמו חברה, תרבות ופוליטיקה. בכל גליון התפאלתי מחדש ושאבתי הנאה צרופה מהכתבות המרתקות, הכתיבה האינטלגנטית והשנונה והעושר והגיוון בתכנים. הצורה שבה אני כותב היום על ספורט הושפעה באופן ישיר מ'שם-המשחק' וקוראיי הקבועים שמכירים את המגזין יכולים אולי לזהות בטקסטים שלי את ההשפעות של כותבים נהדרים שכתבו שם במהלך השנים כמו אורי שרצקי (עורך המגזין), רונן דורפן, דוד פרנקל, חמי אוזן, שאול אדר, אודי הירש ועוד רבים וטובים. שלא לדבר על כותבים בעלי שם מחו"ל כמו סיימון קופר, פיל בול ואולריך הסה-ליכטנברג.

אם לגלות כאן סוד קטן, תמיד היה לי חלום לכתוב יום אחד ב'שם-המשחק'. ראיתי בזה את פסגת שאיפותיי המקצועיות בתחום כתיבת הספורט.

למעשה, כתבתי פעם אחת ב'שם-המשחק'. קוראי המגזין הקבועים וודאי זוכרים שבעבר נהוג היה לפרסם שם מכתבים למערכת ותקופה מסויימת אפילו חולק פרס ל'מכתב החודש' – אני זוכר היטב את היום שבו אחותי רצה אלי בהתרגשות עם הגליון החדש וסיפרה לי ששמי מופיע כ'מכתב החודש' (כתבתי משהו על כדורגל ישראלי, אני אנסה למצוא אותו ולהעלות כאן בהזדמנות קרובה) מייד חטפתי מידיה את הגליון וכשראיתי את שמי שחור על גבי לבן התמלאתי בגאווה עצומה.

כדי לקבל את הפרס הוזמנתי למערכת העיתון בבית מעריב, שם פגשתי את העורך אורי שרצקי, שהיה חביב ואדיב למרות שאנחנו אוהדים את הקבוצות משני עברי הכביש בירושלים. הוא נתן לי את הפרס- ערכת טיפוח לגבר של אדידס- שעד היום אני שומר את הבושם מתוכה ומקפיד להשתמש בו רק באירועים מיוחדים . אורי עשה לי סיבוב במערכת ואני התרגשתי כמו ילד קטן לראות היכן מפיקים את פיסת הנייר שעושה לי כיף גדול כל חודש מחדש.

הוידאו הרג את הרדיו והאינטרנט הרג את העיתון. הרשת נגישה, יעילה ומתעדכנת כל דקה אבל אין תחליף לחוויה של דפדוף בדפי הכרומו הצבעוניים. אני אישית מעדיף עשרות מונים את הקריאה בעיתון מנייר על פני קריאה על מסך המחשב- הקריאה בעיתון נעשית הרבה יותר בנחת וביישוב דעת ואילו קריאה באינטרנט היא משהו, שלי אישית לפחות, קשה מאוד באמת להתרכז בו ולהנות ממנו.

וזה, כמובן, מתווסף לתכנים מסוג ואיכות שכבר נתקשה מאוד למצוא, אפילו בעידן האינטרנט. אני מבין שניתן למצוא חלק מהכתבות של עיתנואים מחו"ל שהתפרסמו ב'שם-המשחק' באתרים של מגזינים בינלאומיים, אבל באנגלית זה לא אותו דבר. שלא לדבר על איפה נמצא מעכשיו כתיבה איכותית על ספורט ישראלי- ראיונות עומק מרתקים עם מאור מליקסון, מומי זעפרן ואפי בירנבוים?

למרות שידעתי שהיום הזה יגיע במוקדם או במאוחר, במיוחד שראיתי את כמות העמודים יורדת מחודש לחודש, אני עדיין עצוב מאוד לשמוע על סגירתו הסופית של העיתון שלא יכל להתחרות יותר כנראה בתכני החינם המוצעים באינטרנט ושואבים את תקציבי הפרסום.

יש לא מעט כותבים מוכשרים מאוד על ספורט בארץ ויש קהל לכתיבה כזו, לא גדול, אבל יש. אני אישית מוכן לשלם מחיר כפול על מנוי למגזין מסוגו של 'שם-המשחק' בכדי שלא יהיה תלוי בחסדי המפרסם. מבמה צנועה זו אני קורא למי שהדבר בידו להרים את הכפפה.

מי יודע, אולי אפילו יתנו לי לכתוב שם יום אחד…

נתגעגע. 'שם-המשחק' (וגם את הקונספט הזה של תיוג תמונות למדתי משם..)

פורסם בקטגוריה יהדות השרירים, כל הרשימות | 5 תגובות