הסיפור הגדול כאן בממלכה השבוע היה הופעתו של אנדי מארי בווימבלדון. אחרי העלבון הגדול שחשו הבריטים מכך שאף אחת מנבחרות האי (ויש חמש כאלו אם כוללים גם את אירלנד החופשית) לא השתתפה בחגיגה הגדולה של הקיץ באוסטריה ושוויץ הצלילים שעשה מארי הסקוטי כאילו יוכל להתמודד על התואר ב- All England Club גרמו כאן להיסטריה כללית.
כצפוי, המסע של מארי ב SW19- הסתיים בקול ענות חלושה ברגע שפגש ביריב הרציני הראשון, רפאל נאדאל, שטיטא אותו מהדשא במגרש המרכזי אחרי פחות משעתיים של תצוגת תכלית.
רחמים על הבריטים שבאירוע הספורט הכי מסורתי שלהם חובים שנה אחרי שנה אכזבות והשפלות ונאלצים לחזות בעיניים כלות איך מדינות הרבה פחות עשירות ומפותחות מייצרות אלופים בסרט נע בעוד הפעם האחרונה בה זכו לראות שחקן בריטי זוכה בטורניר היחידם היתה לפני לא פחות מ- 72 (שבעים ושניים!) שנה.
הכישלון התורן בווימבלדון מצטרף למסכת ארוכה של כישלונות ספורטיביים שהם בבחינת בלתי נתפס עבור מעצמה עולמית ואימפריה קולניאלית לשעבר כמו בריטניה. רק בשנה האחרונה היו לנו את נבחרות הכדורגל, הקריסה של לואיס המילטון על סף קו הסיום של עונת הפורמולה אחת, הנוקאאוט המשפיל שחטף ריקי האטון מפלויד מייוואטר לעיני שלושים אלף אנגלים שיכורים בלאס-יגאס, ההשפלות החוזרות ונישנות בקריקט מהקולניות לשעבר, והתבוסות לדרא"פ בגביע העולם בראגבי.
ונשאלת השאלה איפה הם נופלים? איך מדינה שמשקיעה משאבים אדירים בספורט, בעלת תשתיות שהינם מושא לקנאה בכל מקום אחר ותרבות שיש בה לספורט מקום נעלה של כבוד לא מצליחה לייצר הצלחות שיעמדו אפילו בסטנדרטים של מדינה בינונית?
אחרי שנתיים של התערות עם נתיני המלכה גיבשתי רשימה של הסיבות המרכזיות שלעניות דעתי אחראיות לכשילון המתמשך של הספורט הבריטי:
א. טיפשות.
לא נעים להגיד אבל האנגלים הם טיפשים. אינני רומז חלילה שמדובר בפגם גנטי- אני משוכנע שההתפלגות הנורמלית של מדד ה- IQ בבריטניה דומה לזו העולמית. אלא שמה שעומד להם לרועץ בנקודה הזו הוא תהליך החברות: הבריטי מחונך מגיל אפס לקונפורמיות, לעשות ולא לחשוב. והמח הוא כמו שריר- אם לא מפעילים אותו הוא פשוט מתנוון.
ב. חוסר יצירתיות.
המשך ישיר של הנקודה דלעיל. קונפרמיות מובילה לחוסר יצירתיות:
האנגלי לא מסוגל לחשוב מחוץ לקופסה מהסיבה הפשוטה שהוא רגיל, ןמצפה לכך, שהמערכת תחשןב במקומו.
ג. העדר יכולת אלתור.
מעניין לעניין באוצתו עניין. קונפרמיות, חוסר יצירתיות, הישענות על מסגרות מגבילות וקבועות גורמת לכך שברגע האנגלי נקלע למצב בלתי צפוי הוא קורס. אין לו תוכנית ב'. למעשה הוא אפילו לא חושב להכין אחת שכזו מכיוון שבלתי מתקבל על דעתו שמשהו במערכת עלול להשתבש.
ד. חולשה מנטלית.
האנגלים מדחיקים רגשות. מגיל צעיר הם לומדים להתאפק לא להחצין ולא להתעסק ברגשותיהם. התוצאה של זה היא אנשים בוגרים אך ילדים בנפשם. כדי להתפתח מבחינה רגשית אדם צריך להתמודד עם הרגשות שלו, לעבור משברים ולצמוח מהם. המוסכמות החברתיות הבריטיות לא מאפשרות זאת. כך הם מייצרים אנשים חלשים מנטלית שלא יודעים להתמודד עם מצבי לחץ. כל מי שראה שחקן אנגלי ניגש לבעוט בדו-קרב פנדלים מבין היטב על מה אני מדבר.
ה. שחצנות.
האנגלי לא לומד מאחרים. הוא משוכנע שהוא יודע הכי טוב וכשלונותיו הם תוצאה של סדרת תעתועי גורל נדירים. הוא מזלזל בילידים וסבור שמכיוון שהמציא את הכדורגל/קריקט/ראגבי מן הסתם אין לו מה ללמוד להם. "מכל תלמידי השכלתי" לא תקף עבורם.
ו. חוסר מוטיבציה.
האנגלים חיים טוב, יותר מדי טוב. יש להם הרבה יותר כסף וזמן פנוי ממה שיש לעשות איתו. ספורטאי אנגלי "מצליח" זוכה מייד לשורת תפנוקים כמו כסף, חתיכה צמודה ותהילה. הכל בא להם בקלות מדי ומהר מדי.
ז. עצלנות.
שוב, לא נעים לאמר אבל האנגלים הם עם עצלן. השבוע כאן מתחיל ביום שני וביום חמישי בערב אנשים כבר אומרים לך סופ"ש נעים. אין להם מושג עבודת כפיים מהי. כל זה לא מפריע להם לרטון כל הזמן שהם "נורא עסוקים". אלא כמו שאמר לי חבר טוב ממוצא אסייתי כשהגעתי לכאן לראשונה- אל תתרשם מזה הם בסה"כ "עסוקים בלהיראות עסוקים".
סוף דבר:
הספורט, כמו מרבית תחומי החיים, דורש יכולות אנושיות מגוונות שחורגות מהיכולות המקצעיות פרופר. ספורטאי מצליח צריך את הכוחות הנפשיים להתמודד עם מצבי לחץ, כשלונות ואף הצלחות. הוא צריך להיות איטנלגנט, יצירתי, לצפות לבלתי צפוי ולדעת לאלתר כאשר הוא מתרחש.
הבריטי, ככלל, לוקה מאוד בכל התחומים האלו. ועל כן, למרות הכסף, המסורת והרעש הגדול ההישגים הדלים שלו הם ממש לא תוצאה של "סדרת תעתועי גורל" אלא של מנטליות שגוייה עמוקה ומושרשת.
ובכל זאת, כמו שאמר ר' נחמן "דע שצריך לחפש בכל אחד ולמצוא בו טוב, ואפילו מעט", ולכן נסיים בלימוד זכות:
אם יש משהו שלאנגלים אין בו מתחרים זו רוח הקרב שלהם- אין דבר שהאנגלים מעריצים יותר מאשר החובט האחרון בקריקט שנשאר לעמוד כנגד כל הסיכויים או קאמבאק הירואי של קבוצת חובבים בגביע. בפראפרזה על דברי צ'רציל על האיטלקים "שמפסידים מלחמות כאילו היה מדובר במשחק כדורגל" ניתן לומר שהאנגלים "מפסידים משחקי כדורגל כאילו היו מלחמות".
טים הנמן היה הבריטי הכי טוב בטניס לדעתי
טים הנמן היה הטינסאי הכי טוב של הבריטים בעשורים האחרונים אבל גם הוא לא הצליח אפילו להגיע לגמר בווימבלדון.
איציק,
אני לא מתכוון להגיב על טניס כי אני עוד תקוע בדמדומי ביורן בורג, ג'ון מקנרו וג'ימי קונורס, השיא של בוריס בקר ומרטינה נברטילובה ואולי נשאר מקום בקופסא לשלמה גליקשטיין ועמוס מנסדורף… אז אם אמרת מה שאמרת על הבריטי ההוא נגד הספרדי, שיהיה. אתה כנראה גם צודק.
אבל אהבתי את הניתוח של האופי הבריטי המכשיל. הקשבת ולמדת בחוג לפסיכולוגיה… (או שפשוט הצצת לשכנים באנגליה…)
חוץ מזה, חלק מהדברים אפשר להגיד גם עלינו, לא?
שבי
אתה צודק לחלוטין לגבי הדימיון ביננו לבינם- זה מדהים אותי כל פעם מחדש!
מי אמר שישראל זה לא אירופה? :)
נ.ב.
כל מה שאתה צריך לדעת על הטניס של היום זה שני שמות: פדרר ונדאל.
וקצת דיוקוביץ' לא ? לא חושב שצריך להתעלם ממנו, הוא בהחלט יכול לתת פייט או להיות היורש העתידי של פדרר.
אם יורשה לי להגיד הפעם נפלת חזק איציק, ממש חזק.
מאמר יומרני ואפילו מתנשא משהו שלא מתאים לך. מצטער אבל מאד לא אהבתי, קצת מזכיר את יציע העיתונות (מקווה שתבינו את ההקשר) ניסיון להעמיק ולהתיחס ברצינות ובעצם לעשות על רגל אחת…
לגבי מארי אני מבקש להגיד מספר דברים:
1. הוא עבר את גאסקה! גאסקה יריב רציני!
2. אני שונא אותו, למה כי הוא לא הנמן ומנסה להיות איזה יורש מעאפן.. למה? כי מעצבן אותי שהאנגלים לא מצליחים להצמיח עוד טניסאי איכותי אז הם טולים תקוות באיזה סקוטי, יאללה לא מתאים!!!
rd17
אני מקבל את הביקורת שלך באהבה, אבל קח בחשבון את הדברים הבאים:
א. בשורה התחתונה הבלוג הזה לא מתהדר באצטלה אקדמאית, הרבה פעמים אני כותב את מה שאני מרגיש.
ב. דווקא את המאמר הזה לא כתבתי על רגל אחת, מדובר בסיכום של דברים שעקבתי וניתחתי אותם לאורך תקופה ארוכה. הכישלון של הספורט הבריטי מעסיק אותי לא מהיום.
1. ישראלים הרבה יותר קונפורמיים מהבריטים. תראה לי ג'ון לנון אחד ישראלי.
2. הסיבה לנפילה הבריטית היא מרגרט ת'אצ'ר שהרסה את החברה הבריטית והחזירה אותה לימיה הפיאודליים.
RS
אתה מפתיע עותי?
אנחנו קונפורמים?? אצלנו לא עוברים את הרמזור אלא אם הוא מתחלף לאדום…
ג'ון לנון לא היה ג'ון לנון אם היה נולד בשדרות ולא בליברפול.
מאגי תאצ'ר הסבה הרבה נזק לחברה הבריטית ובעיקר שחקה את מעמד הפועלים. אבל איך זה קשור למנטליות האנגלית השמרנית? להיפך- דווקא בתקופתה תחושות הזעם והמתסכול הוציאו את הבריטים מאדישותם ותרמו לאחד העשורים הפוריים בתרבות הבריטית. סמלה של אותה תקופה הוא יצירת המופת פורצת הדרך של פינק-פלויד "החומה" שיצא בתזמון מושלם במקביל לכניסתה של תאצ'ר לדאונינג 10 והפך בשנים שלאחר מכן להמנון של אותו דור בגלל שעסק בדיוק בניכור והכוחניות שתאצ'ר זו השליטה בחברה.
"אנחנו קונפורמים?? אצלנו לא עוברים את הרמזור אלא אם הוא מתחלף לאדום"
אוי האירוניה. ממש חוכמה גדולה לעבור באדום. זה מעשה של אנשים קטנים ופחדנים. נון-קונפורמיות זה מה שעושים אנרכיסטים נגד הגדר וחוטפים כדורים בעיניים.
רק ישראלים יכולים לפרש נימוס כצייתנות.
ישראלים חושבים שאם הם לא מצייתים לחוקי התנועה אז הם נורא עצמאיים ובעלי נטייה לפורענות אבל תגיד להם את המילה "מלחמה" ופתאום תראה תמיכה של 92% (במלחמה האחרונה) – יותר מכל דמוקרטיה מערבית בהיסטוריה המודרנית. אם לאמריקאים היתה תנועת ההיפים שהייתה תנועה פוליטית ששנתה את החברה, בישראל יש לנו את "מציצים" האסקפיסטית.
אני רוצה לראות בישראל סאטירה שמתקרבת לסאטירה הבריטית. היה ניסיון אחד – החמישייה הקאמרית, וזהו זה. בבריטניה הערוץ הממלכתי כל הזמן שוחט פרות קדושות.
כל זירת הפאנק צמחה בבריטניה, זירה הרבה יותר נון-קונפורמיסטית מדור הטראנס הישראלי הסטלן.
RS בגדול אני מסכים איתך אבל על תשכח את הגשש החיוור
RS,
התכוונתי לקונפורמיות עם מוסכמות החברה לא עם הממסד.
בפרספקטיבה של שלושים שנה- איזה בשורה תרבותית/חברתית/ערכית הביא לנו "דור הפרחים"?
שי,
בהחלט.. איזו דוגמא יפה.
חברים, ברכות על דיון מאוד מעניין. גם אני קצת מסתייג מהכללות של עמים, נראה שהגלובליזציה תמחק את זה תוך כמה זמן, אם לא מחקה כבר. ועדיין, מאוד מעניין החיבור בין התפיסה החברתית הבריטית לכשלונות בספורט (ואני מניח שלא רק). הייתי שמח לשמוע יותר על הקשר שבין שלטון תאצ'ר לפריחה תרבותית. על הקשר בינה לרמיסת המעמד הבינוני וכו' כבר שמעתי, אבל דווקא לקחת מכאן את החיובי – אשמח לשמוע עוד. מישהו מכיר מקורות?
ואני שוב לא מאמין בהכללות של עמים לפי מדינות או משהו כזה, אבל אם הייתי חייב להביע עמדה, אני חושב שהישראלים בועטים במוסכמות כשזה בתוך טווח מוגדר וברור לכולם, שאסור לחתור מעבר לו. מלחמות וענייני ביטחון הם עדיין עניין מכונן בחברה (ולצערי יישארו, לכן לא יהיה שלום), אבל כל מה שמתחת לזה, עשוי לייצר נון-קונפורמיזם. ועדיין, מבחינתי לעשות מנגל בפארק אסור זה לא ממש נקרא שבירת מוסכמות, אלא סתם גסות רוח וזלזול. מישהו יכול לתת הגדרה שתבחין בין השניים?
ובעודי כותב, הנה החדשות הטובות מהממלכה: יש מנצחת בווימבלדון לנערות!
https://www.independent.co.uk/sport/tennis/laura-princess-of-wimbledon-860856.html
האם היא תחזור על מקרי הנערים הישראלים? או שאולי תהיה האור בקצה המנהרה?
יש איזו תפיסה שאמנים מוצלחים או ספוראים מגיעים מלמטה, מתוך איזושהי מצוקה, מתוך איזהשהו רצון. זה מיתוס כמו מיתוס ואן גוך על האומן העני המרוד שנאבק על חייו ועל אמנותו.
מחקרים מראים שהרוב המוחץ של האמנים מגיע משכבת הביניים ושיש להם מעטפת מסויימת. מה שת'אצר עשתה זה לשבור את שני המעמדות החשובים ביותר לדמוקרטיה – מעמד הביניים ומעמד הפועלים (שבהרבה מקרים הם חופפים), אולם אלו גם המעמדות שמצריכים את גיבורי המודרניות, ויהיו אלו מדענים, אמנים וספורטאים מחוננים.
לא סתם התקופה הפורייה ביותר הייתה בין שנות ה-40 לשנות ה-70: התקופה שבה מדינת הרווחה הייתה בשיאה וכך גם המעמדות שהזכרתי.
מאפיין נוסף למה שציינתי זה ריבוי קהילתי – דבר שהולך ונכחד בתקופה הגלובלית הנוכחית. יש האחדה בין תרבויות דבר שהורס את הגיוון האנושי שמאפשר גם את התפתחות המחשבה החברתי שמצמיחה את המחשבה האישית.
"כל מה שאומר הפילוסוף על האדם אינו יותר מאשר עדות על אודותיו בתקופת זמן מוגבלת מאוד"
ניטשה.
ל- אריגיא:
"מישהו יכול לתת הגדרה שתבחין בין השניים?"
הנה הבחנה רגעית דמיקולו:
1. לשבור מוסכמות "יעני" – ללכת נגד אולמרט.
2. לשבור מוסכמות – ללכת נגד השיטה שמצמיחה כאלה, ולא – לא מדובר בלהגיד שכל הפוליטיקאים מושחתים (כי גם זה מוסכמות "יעניי"), אלא להגיד שעם ישראל מושחת. לצאת נגד מלחמה בזמן אמת (כש-92% תומכים בה) ולא אחר-כך רק בגלל שהביצוע היה כושל. לצאת נגד הצבא שהוא דבר קדוש לכאורה. לצאת נגד הפרטיקולריזם היהודי-עברי שמבזה ומזניח את מזרח ירושלים (כי הם ערבים) מול המערב (כי הם יהודים) עד שצומחים שם גורמים טרוריסטים. בקיצור זהו מקצתי הדברים ויש עוד רבים.
למרות שנראה ככה הרשימה הנ"ל אינה פוליטית. זה סתם דברים שהם מחוץ להגמוניה. יכולים להיות גם אחרים בכיוון השני.
חברים, מס' דברים:
א. ההבדל בין נון-קונפורמיסט לאנרכיסט הוא שלראשון יש חשיבה ביקורתית שמאפשרת לו להטיל ספק במוסכמות החברה והשני סתם לא מציית לחוקים בשם האנרכיזם.
החברה הישראלית היא גם זה וגם זה:
מצד אחד לישראלי יש דעה על כל דבר (גם אם אין לו מושג בנושא)- המודעות הפוליטית והחברתית בישראל היא מהגבוהות בעולם.
מצד שני הישראלי הוא גם אזרח מאוד לא ממושמע, אנרכיסט בהרבה מובנים, שלא מציית לחוקים רק מתוקף העובדה ש"אף אחד לא יגיד לו מה לעשות".
אגב, זוהי תוצאה של החיים בגלות כמיעוט מפוזר ונרדף- מצב שבו הממסד הוא גוף שצריך לעקוף ול"תחמן" בשביל לשרוד.
ב. אני לא יודע עד כמה זה מדוייק שמדינת הרווחה תורמת לפריחה תרבותית ומחשבתית. אני אישית מחזיק בכל זאת בדעה שמצוקה אישית וחברתית הן קרקע פורייה ליצירה בעלת אמירה נוקבת.
מדינות כמו דנמרק ושבדיה הם דוגמא למדינות רווחה מוצלחות מאוד אבל אחוז ההתאבדויות שם הוא הגדול בעולם- אולי כשיותר מדי טוב אז "משעמם"?
(שלא לומר שמאז קירקגור לא יצא שום דבר מעניין מדנמרק, ומאז "אבבא"- בשבדיה :))
ג. יש קיפוח בירושלים וזאת עובדה מצערת.
השאלה היא מה תושבי מזרח-העיר עושים עם העובדה הזו חוץ מלהתלונן? למה הם לא מנסים לשפר את המצב עם מה שבכל זאת יש? וחוצמזה ששום דבר הוא לא תירוץ לטרור.
ד. לגבי מלחמת לבנון השנייה:
אני מסכים. היציאה למלחמה היתה בחופזה וללא תוכנית מוקדמת ומישהו היה צריך לעצור ולחשוב.
מצד שני, יש עת וחפץ לכל דבר וחייל שמסכן את החיים שלו זכאי לפחות לידיעה שהעם שלו מאוחד מאחוריו.
ה. גלובליזציה אכן הורסת את הגיוון והייחוד התרבותי- כתבתי על זה כאן:
https://www.sportenter.co.il/heb/magazine/a/03/default.asp?ContentID=2307
(נראה לי שאני אפרסם גם כאן בקרוב לאור הדיון הנוכחי).
ו. אהבתי מאוד את הציטוט של ניטשה!