לקח לי זמן להתחבר לסלטיקס הזו. אני אמנם אוהד בוסטון כבר למעלה מעשרים שנה, בירד מקהייל ופאריש היו גיבורי הילדות שלי ואני אפילו עדיין זוכר את האליפות האחרונה מ-86', אבל הייתי חשדני כלפי פרוייקט הסלטיקוס שהרימו הקיץ בבוסטון. מאז שנכנס לחיי אחד, ארקדי גאידמאק (הפרחים לדני קליין), הגירה מאסיבית של שכירי חרב לקבוצה שאני אוהד לא באה לי בטוב.
גם אחרי המאזן המרשים בעונה הרגילה נשארתי סקפטי. את הכסף, יודע כל זאטוט, סופרים בפליי-אוף. ובהתחלה זה אכן היה נראה כאילו את אשר יגורתי בא לי. בשני הסיבובים הראשונים, נגד אטלנטה וקליבלנד, הסלטיקס נראו כמו אסופה אקלקטית הרבה יותר מאשר יחידה אורגנית. ערב סדרת גמר המזרח נגד דטרויט חשבתי שהפיסטונס פייבוריטים ברורים. יחד עם סן-אנטוניו הם הקבוצה היחידה ב-NBA שבאמת ראוייה להיקרא כך. להפתעתי, דווקא אז עלתה בוסטון מדרגה והפכה לשלם השווה יותר מסכום חלקיו. וכך את הסדרה מול דטרויט עברנו בקלות יחסית וחלום האליפות הפך, לראשונה מבחינתי, מציאותי.
סדרת הגמר כבר הבליטה את כל מה שיפה בקבוצה הזו. למרות החששות המוקדמים לא מדובר בקבוצת גלאקטיקוס של שכירי חרב שבאו לעשות קופה לקראת סוף הקריירה. להיפך. גארנט, פירס ואלן ידעו לשים את האגו שלהם בצד. לא התהילה האישית עניינה אותם אלא דבר אחד: לזכות באליפות. הסלטיקס שיחקו בסדרה הזו עם תחושת שליחות מהרגע הראשון. כמו יחידה שלמה ומגובשת הם ידעו לצאת ממשברים (הפציעה של פירס, הפיגור במשחק הרביעי) כשהם חזקים יותר, נחושים יותר ומאוחדים יותר. החומר האנושי בקבוצה הזו הוא נפלא- גברים אחד אחד ששמו תחת אחד בשביל השני ובשביל הקבוצה ומכיוון שכך אין ראויים מהם להחזיר את התואר הביתה לגארדן.
וזה בולט כ"כ על רקע הקבוצה שממול. הסיפור הגדול של הלייקרס בסדרה, ובכלל, היה קובי בראיינט. מבחינתו, למרות ההשפלה אמש, אפשר כנראה לסכם את העונה בהצלחה. כולם התעסקו רק בו ואין דבר שעושה לו את זה יותר (אולי חוץ מחדרניות במלון…). מבחינת כדורסל מה שאפיין את הלייקרס היתה תופעה אחת מרכזית: הם היו שתי קבוצות- קובי וכל השאר. בשום שלב בסדרה לא היתה סיטואיציה שבה גם קובי וגם השאר היו טובים ביחד באותה נקודת זמן. או הוא או הם. משחק סכום אפס. והמספר זה הוא גם הציון שהייתי נותן לו על ההופעה שלו בסדרה.
בתחילת שנות ה-90', בפעם הקודמת שסגנית האלופה הנוכחית איבדה את התואר, שיחק בשורותיה אחד, דייויד אנקראם. הבחור היה מפציץ שלושים וארבעים נקדות לערב על בסיס קבוע אבל מכבי ת"א היתה אז קבוצה עלובה, אף אחד לא סבל את אנקראם. זכור לי מקרה שבמשחק חוץ ביוון אנקראם התקבל כמלך ע"י האוהדים המקומיים ושחקנים במכבי צוטטו כאומרים שהלוואי ויישאר איתם שם ולא יעלה אחרי המשחק על הטיסה חזרה לת"א… לא הבנתי אז איך יכול להיות ששחקן שקולע שלושים נקודות יכול להפוך את הקבוצה שלו לחלשה יותר. עד שבא קובי והסביר לי בדיוק איך.
צריך לתת בראש גם לפיל ג'קסון שהיה יהיר, אדיש ולא בעניינים לגמרי לאורך כל הסדרה. הוא שם את הכל בידיים של אנקראם זה ומי שהול לישון עם אחד כמוהו קם בבוקר עם "כתם שצריך שמיכה גדולה בשביל לכסות אותו" כפי שהוא עצמו היטיב לתאר זאת. כאן גם המקום להתנצל ולאכול את הכובע בפני דוק ריברס. ערב הסדרה כולם, כולל אני , זילזלו בו וראו את היתרון העיקרי של הלייקרס בעמדת המאמן. אלא שריברס לא רק שעשה ביה"ס לג'קסון בניהול המשחקים עצמם אלא שהוא התעלה על ג'קסון במה שנחשב ליתרון המרכזי שלו- פסיכולגיה. העבודה המנטלית של ריברס היתה מדהימה. מספיק לראות איך השחקנים חיבקו אותו בדמעות בסיום בכדי להבין שהוא מצא את הדרך להיכנס להם ללב ולגרום להם לשחק בשבילו. אין, ולא יהיה תחליף, ללב גדול. לדוק ריברס יש לב ענק, בדיוק כמו לשחקנים שלו!
עשרים ושניים שנים של מעקב אחרי התוצאות של בסוטון במדורי הספורט הניבו סופסוף אליפות ראשונה! כשהתחלתי לאהוד את הסלטיקס לא דמיינתי בסיוטים הכי פרועים שאצטרך לחמתין כ"כ הרבה שנים. מזכיר במשהו קבוצת כדרוגל מסויימת שאני אוהד… מי יודע? אולי זה ששנות ה-80' חוזרות בענק הם סימן לבאות גם במרסיסייד- אופנות מאמריקה תמיד הגיעו בסוף גם לצד הזה של האטלנטי.
האליפות הזו של בוסטון מעלה בי תחושת נוסטלגיה נעימה. בדמיוני אני שוב בשנות ה-80', ילד תמים ונטול דאגות… לובש את החולצה הירוקה עם עלה התלתן שאמא קנתה לי ברחוב יפו, קולע לבלטה שעל קיר הבלוק ששימשה לנו כסל וקורא בקולי קולות:
"לארי בירד עשה את זה! הסלטיקס אלופים!"
נו – איך לומר בכאב – אתה צודק בכל מילה…
3 דברים נוספים:
1. אתה צריך לאכול גם את הכובע שני שלך על "זבל בעטיפה מרשרשת" זאת היתה סדרה מהנה עם קרב מוחות (שלצערי פעל רק בצד הירוק במלוא הדרו), עם הרבה נשמה, עם תהפוכות ומהפכים, ובקיצור טוב שיש NBA…
2. ליקרס נכשלו במישור המנטלי כשלון חרוץ – הם הפסידו את המשחק הזה עוד כשהם היו בשיוויון, כי המשחק הרביעי ישב להם בראש כמו אבן. כל זריקה היתה in and out , והידיים רעדו בלי הפסקה. ב 8 הפרש הם כבר נכנעו סופית (אחרי השלשה של האוס).
3. העומק הקבוצתי של בוסטון הוא המפתח לנצחון המוחץ שלהם. בכל רגע נתון היה איזה קאסל או פוזי או האוס שידע לעשות מה שצריך, לליקרס לא היה אף אחד כזה חוץ מוויצ'יץ' במשחק השני. אי אפשר לנתח סדרה ככה.
וזהו – נפגש עוד שנה אחרי שהלייקרס יביאו עוד שחקן ותיק עם ביצים, וביינום יחזור, (אולי גם פיל יחזור, ומי יודע אולי אפילו קובי יגיע…)
התיזה שלי הייתה שב-NBA יעדיפו באופן כללי את הכדרוסל האינדבדאולי על פני הכדורסל הקבוצתי והמורכב יותר ולא ראינו בסדרה הזו (לדעתי) שום דבר שהפריך אותה. אכן, היה פה ושם כדורסל טוב, אבל עדיין כזה שמבוסס בעיקר על מהלכים אינדבדואלים.
לגבי עונה הבאה, בפעם האחרונה שבדקתי קבוצה ששמה את מבטחה במישהו שקוראים לו "ביינום" לא הגיעה רחוק :)
זה היה המשחק הראשון מזה הרבה הרבה מאוד מאוד מאוד זמן שהתרגשתי ממשחק NBA. אלוהים ישמור! יש ב- NBA
F*N קהל!!! נכון, זה עדיין לא כמו קהל אירופאי או מזרח-תיכוני במיטבו, אבל עדיין – עדיין קיימת באמריקה פינות חי של אנושיות אמיתית, למרות שהקפיטליזם שלהם ממהר להרוס את חלקות האנושיות הללו.
פול פירס הראה איך שחקן מנצח משחק בערב גרוע! מחלק אסיסטים ועושה את מה שצריך.
זו היתה סוג של השתלטות על משחק כדורסל, השתלטות של קבוצה שכמעט ולא רואים שם. ניצחון בכל הפרמטרים.
לא רוצה לזקוף משהו לזכותי – סתאאאם! בטח שאני רוצה לזקוף משהו לזכותי – אמרתי בפוסט הקודם כמה רג'ון רונדו חשוב – שחקן מיוחד מאוד ומוזר.
כמה דברים מבולבלים על כדורסל.
אני לא מת על המשחק הזה. הוא לא מי יודע מה מתוחכם, כמו שעושים ממנו (לדעתי), ובמיוחד אין בו את הריגושים שיש בכדורגל.
אבל – הקבוצה היחידה מאז שאני ילד ועד בכלל אליה הצלחתי להתחבר בכדורסל היא בוסטון סלטיקס של בירד מקהייל פאריש איינג' וכל היתר (שמפאת סניליות מתקדמת שכחתי שמות שפעם זכרתי כמו את כוכבי בית"ר).
כמו שאיציק תיאר על עצמו, גם לי זה קרה כשהייתי די צעיר בירושלים של שנות ה-80, כשעוד חשבתי שהמאבקים בין סלטיקס ללייקרס הם כמו הדרבי בין ברצלונה לריאל מדריד. העלה ירוק על החולצה הלבנה היה בשבילי כמעט כמו מנורה שחורה על חולצה צהובה.
מאז אני מסתפק בקריאת הכותרות בעיתון על הנ.ב.א. לא יותר. יש לי מושג כללי ביותר ואם תשאל אותי מי הייתה האלופה בשנה שעברה שם – לא אדע (יוסטון? אינדיאנה? באמת שאין לי מושג…)
עד השנה. פתאום הרגשתי שחזרתי 20 שנה אחורה. אומנם אני לא במצב שמאפשר לי לקום למשחקים בארבע בבוקר (עבודה…), אבל פתאום זה נהיה מעניין. פתאום אני מכיר שמות. פירס, אלן, גארנט. שחורים, אבל סלטיקס…
לרמת ההתרגשות של איציק מכדורסל כנראה כבר לא אגיע, אבל נחמד לי לדעת שלא הייתי הילד היחיד בירושלים שאהד, ועדיין אוהד את הסלטיקס האפורים (של אז) ולא את הלייקרס הנוצצים של קארים, מג'יק והיתר.
אז מזל טוב איציק והיתר. אני איתכם למרות שאני כבר די רחוק. אם יש משהו בנ.ב.א שיכול לעשות לי את זה שוב זו רק הסלטיקס… בינתיים אסתפק בבית"ר ועוד אהבות ישנות ולא ראציונאליות בכדורגל.
איש יקר
יופי של כתבה.
מי כמוני יכול להזדהות ולהתרגש יחד עם החוויה שעברת.
זה לקח יותר מידי שנים בשביל אימפריה כמו הסלטיקס-מה שנכון גם לגבי ליברפול- אבל זה הגיע-וכמה שזה מתוק.
עכשיו נותר לחכות לחברים ממרסי סייד שיחזירו עטרה ליושנה.
ואם זה יקרה בקרב ראש בראש מול חולי האיידס ממנצ'סטר-עוד יותר טוב
גו סלטיקס
משהו קטן ששמתי לב אליו.
בטקס הענקת הגביע דיוויד סטרן מעניק אותו לבעלי הקבוצה ולא לשחקנים.
אותו מולטי מיליונר נעמד על השולחן שם ומניף את הגביע משל היה ילד בן 4 שקיבל צעצוע חדש.
כל כך אמריקאי, כל כך דוחה.
Rs, הגארדן הוא כנראה המקום האחרון באמריקה ששמה הקהל הם "אוהדים" ולא "צופים".. רונדו אכן היה ה-X פקטור שלנו בסדרה.
שבי,
תודה על תגובה יפה ומרגשת!
אהבתי את ההשוואה לאל-קלאסיקו.. גם אני הרגשתי כך אז.
מהי נוסטלגיה אם לא געגועים לתמימות..
bostonpool,
א. אהבתי את הכינוי :)
ב. לו יהי
יואב,
הפעם הראשונה ששמתי לב לעניין הזה היתה בסופרבול השנה. אין ספק שזה מייצג את התרבות האמריקאית בצורה מושלמת. מה שעצוב זה שהגועל נפש הזה מתחיל לחלחל גם לאירופה, למשל פיטר קניון מוביל את שחקני צ'לסי לקבל את המודליות בגמר האלופות. לפחות שיעשו טובה ויפסיקו להשתמש במילה "פרנצ'ייז"..