ניצחון מוסרי

התמונה החזקה הזאת היא מה שייחרט בזיכרון, לפחות שלי, מהסופר-קלאסיקו של אתמול.

שריקת הסיום, שחקני ברצלונה החוגגים מחובקים בדבוקה אחת במרכז המגרש בעוד שכירי החרב של ריאל מדריד נמלטים לחדרי ההלבשה מבוישים כשהשחקן היחיד שמגיע לברך את שחקני ברצלונה, במפגן שובה לב של אצילות וספורטיביות, הוא השחקן שסביר מאוד להניח ההפסד הזה כאב לו יותר מכל אחד אחר- ראול.

הניצחון של ברצלונה אתמול הוא לא רק ניצחון במשחק כדורגל, הוא הרבה יותר מזה, הוא ניצחון מוסרי. כי לקנות שחקן כדורגל בכמעט חצי מיליארד שקלים זה מעשה לא מוסרי. זה לעג לכל אותם אלה בכל העולם שעובדים קשה מבוקר עד ערב בעבודות כפיים כדי להניח על השולחן אוכל לילדיהם בסוף היום.

לא שברצלונה היא קבוצה ענייה, ממש לא כמובן. אבל ברצלונה מייצגת אתוס מוסרי שכל אחד יכול להזדהות איתו: אתוס שאומר שעבודה קשה, דרך, סבלנות, נאמנות לאנשים ולערכים הם אלו שבסופו של דבר מביאים את התוצאות. והאתוס הזה עובר בברצלונה מרמת הנשיא, דרך המאמן, השחקנים, שחקני הנוער ועד לאחרון עובדי הניקיון בקאמפ-נואו.

וזה היה באמת ניצחון של הדרך על קיצור הדרך.

סיפור נפילתה של ריאל מדריד (במושגים יחסים כמובן) מתחיל באותו אישון לילה באביב 2003, מעט יותר מ -24 שעות לאחר שזכתה באליפות ה- 29 בתולדותיה, שבו נפטרה במחשכים מהמאמן שהוביל אותה לזכייה בשני גביעי אירופה ושתי ואליפות ספרד תוך פחות מארבע עונות- ויסנטה דל-בוסקה- ומהקפטן ששירת אותה בנאמנות במשך שנים בתפקיד אפור של בלם- פרננדו היירו.

ריאל מדריד היא קרבן של עצמה. של התדמית שלה, של התחושה של "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל את הזה", של ההרגשה שהיא יותר גדולה מהמשחק ואין מי שיוכל לה ויעמוד בפני כוחה, השפעתה ואמצעיה הבלתי מוגבלים.

אז זהו, שלא. כסף לא יכול לקנות את החיוך של מסי ואת הפרגון של צ'אבי (במשחק לאספנים אתמול) ואת החיבור למאמן ואת הערכים של הנשיא. וכסף, איזה כיף לדעת זאת הבוקר, אפילו לא יכול לקנות ניצחון במשחק כדורגל על קבוצה 'אמיתית'.

כי ברצלונה היא קבוצה 'אמיתית', במובן הכי טהור של המילה 'קבוצה': חבורה של יחידים שבה כל פרט תורם את הכישרון שהתברך בו (וברוך השם זה חתיכת כישרון!) ליצירת מערכת הגדולה מסכום חלקיה (ושסכום חלקיה ממילא כזה גדול התוצאה, כמו שאנחנו רואים, מפחידה) שכל אחד מהחברים בה ממצה עד תום את יכולותיו, מצליח ונהנה.

ראיתי בשבת בשידור חוזר בספורט-5 גולד את הקלאסיקו המפורסם מ- 1994 של הדרים-טים של קוריף עם רומאריו, סטויצ'קוב וקומאן. בארסה נתנה אז את אחת ההצגות הגדולות בכל הזמנים והביסה את ריאל 5:0. ועדיין, לכל אורך הצפייה לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שברצלונה הנוכחית טובה מאותה קבוצה, ולא במעט.

שמענו את זה לא מעט בשבוע האחרון אבל זה באמת נכון- אשרינו שזכינו.
__________

בשבוע שעבר פרסמתי כאן, כמחווה לתצוגה העילאית של ליאו מסי נגד ארסנל, את השיר "איזה כדורגל" שכתב ג'ורג'י בן ותירגם לעברית אהוד מנור. במהלך סוף השבוע שלח לי ידידנו היקר, דוד מירושלים, את הגרסה המקורית של השיר הנקראת בפורטוגזית "פיו מרוויה"- כשמו של השחקן ברזילאי מופלא שבהשראתו חיבר את השיר.

אם פיו, כיום שליח פיצה באמריקה כפי שמספר לנו דוד, לא היה במקרה במשמרת אתמול במהלך המשחק וצפה בשידור מהברנבאו אני משוכנע שגם הוא התמוגג כמו כולנו ואולי אפילו מתוך התרגשות פיזם לעצמו על הטוסטוס בדרך ללקוח הבא את השיר שחובר עליו…

פורסם בקטגוריה כל הרשימות, עשרים ושניים משוגעים | 7 תגובות

סיפורי מונדיאל (2): 'שלג באמצע הקיץ' – מאת: שבי כהן

מונדיאל 1978. ארגנטינה. צמד המילים האלה – "מונדיאל" ו"ארגנטינה" מספיקים כדי להעביר בי צמרמורת, להזכיר לי עולם תמים ומתוק, היסטוריה נוסטאלגית שמעלה חיוך קטן בזווית הפה. שם, בשנת 1978, במשחק אחד ויחיד שראיתי בטלוויזיה, נולדה האהבה הראשונה שלי.

אני עדיין ילד קטן שגר בנחלאות, ילד שהולך לבית ספר, ילד שמשחק כדורגל בשכונה, ילד שרוב הזמן חי בחוץ, בלי מחשב, בלי טלוויזיה, בלי פלאפונים, ילד שרק מי שהיה ילד ב- 1978 יודע איך זה מרגיש. חיינו בפשטות חלומית. מבוקר ועד חושך, מהחזרה הביתה מבית הספר ועד שכבר לא רואים את הכדור במגרש. כדורגל "אמיתי" היה חלום רחוק. ערטילאי. בלתי מושג. אספנו קלפים של "כוכבים". דוד קרקו, מושיקו גריאני, אורי מלמיליאן, כולם היו בשבילי חלום של כדורגל אמיתי, כולם נצצו וזהרו באור יקרות.

ערב קייצי אחד לקחה אותי אימי לביקור אצל דודה יפה בשכונת רוממה. נכנסנו הביתה וראיתי פלא. טלוויזיה! (בטח שחור-לבן, אלא מה?). דוד שלמה הגברתן (סדרן של הפועל, האיש שלקח אותי בפעם הראשונה בחיי לראות משחק מהמגרש – משחק של הפועל בקטמון…), ועוד שני גברים ישבו סביב המסך ובהו במתח ועניין. הסתקרנתי. ברחתי מהמטבח לכיוון הסלון והצצתי מהצד. כדורגל "אמיתי" בטלוויזיה! פעם ראשונה בחיי שראיתי משחק כדורגל בטלוויזיה.

אני זוכר את הרעש שבקע מהמרקע, הרגשתי את הלהט, את התשוקה, את המתח, התלהבתי מהגבריות המתפרצת של השחקנים, רעמות השיער האדירות, החולצות הצמודות, המהירות, הכוח, כדורגל "אמיתי"!

אבל מעל הכול היה דבר אחד אותו לא אשכח כל חיי – את פתיתי הנייר ששטפו את הדשא. מרבד לבן של פתיתי נייר לבנים נמרח על הדשא, יציעים שלמים כוסו לבן. שלג לבן מרהיב ביופיו. דבר יותר יפה מזה לא ראיתי עד אז. המראה שבה אותי. הוקסמתי. לא יכולתי להסיר את עיניי. לא רק הכדורגל משך אותי באותו רגע, זה היה בעיקר השלג הלבן שכיסה את המגרש. נדבקתי בחיידק, מעל 30 שנה עברו ולא החלמתי עד היום.

התאהבתי בכדורגל ובארגנטינה. אהבה ראשונה של ילד. אז, בתור ילד, שראה רק את משחק הגמר שהביא לארגנטינה את הגביע, לא ידעתי מה זה משטר צבאי, מי זה וידלה, מה זה שלטון החונטות, לא ידעתי על כל הזוועות שעשו הגנרלים, לא ידעתי שקרויף לא הגיע לטורניר כי החליט להחרים את המשטר, בטח שלא ידעתי שה- 6:0 המדהים על פרו היה מכור, שהשוער של פרו קיבל מזוודות עלומות, הייתי ילד. לא עניינה אותי פוליטיקה. רק כדורגל על משטח ירוק-לבן. זהו.

והאמת? גם היום, ממרחק של זמן והבנה גדולה יותר במה שמסביב, לא מעניין אותי יותר מידי איך ארגנטינה זכתה בגביע ההוא. נכון, שלטון החונטות של הקצינים בארגנטינה היה אחד הנוראים שידע המין האנושי במאה הקודמת, אבל בתור ילד בן 10 שמקבל את מה שהמסך הקטן מעביר לו, אין לך שום דרך להסתכל על הדברים מעבר למה שאתה רואה בשתי עיניך. ומה שילד בן 10 רואה זה כדורגל מלהיב, כדורגל של גברים נחושים, אווירה שהיא לא פחות מחלומית, תמונות שמשאירות אותך עם פה פעור למשך שעות, עם ניצחון של הטובים, מבחינתי, השמחים, הביתיים.

שנים הרצתי בראשי את השמות פסארלה, ברטוני, טרנטיני, קמפס וארדילס הקטן. הרצתי שוב ושוב את השערים, את הטכניקה העילאית, את הקהל המוטרף, את ה- 3:1 בגמר הבלתי נשכח נגד הולנד, את הקורה של רנסנבריק בדקה ה-90, את הטירוף של קמפס אחרי הגול בהארכה (טירוף שמשתווה לטירוף הבלתי נתפס של מרקו טארדלי האיטלקי ב-82' ושל פלקאו הברזילאי באותו טורניר). חלמתי על המראות האלה בלילות.

מאז עברו כמה וכמה שנים, אבל עדיין, בכל מונדיאל, בכל קופה-אמריקה, בכל טורניר, מכדורגל ועד כדורעף חופים, תמיד אהיה בעד ארגנטינה.

כשכולם בארץ אהדו עד כלות את ברזיל במקסיקו 86' ותיעבו, ממש תיעבו את ארגנטינה של מראדונה וקרלוס בלארדו, הרגשתי כמו אותם 11 לוחמים תכולים-לבנים על אותם פתיתי נייר לבנים בבואנוס איירס של 1978 אחרי שהגדול מכולם הניף את הגביע הקדוש.

יש לי תקווה ש- 2010 תהיה סגירת מעגל של אותו גדול מכולם. ששוב נראה את אותם גברים בתכלת-לבן, עם אותו דייגו הגדול שמוביל אותם, כנגד כולם, לזכייה הנכספת.

בכל מקרה, מה שלא יהיה, אם תשאלו אותי היום, שנים רבות אחרי אותו טורניר בלתי נשכח מבחינתי, מה זה כדורגל בשבילי, אגיד – מריו קמפס. פתיתי שלג לבנים. ארגנטינה 1978.

שבי כהן

null

כל הסיפורים באזור המיוחד של 'סיפורי מונדיאל' כאן>>

פורסם בקטגוריה כל הרשימות, סיפורים, עשרים ושניים משוגעים | 4 תגובות

ותחסרהו מעט מאלוהים

הוא מכדרר כמו גאון,
איזה שגעון!
עף מימין, חולף משמאל,
פתאום דממה… וגול.
מחצית שניה,
דקה שלושים ושתים –
הוא כל יכול.
הוא כבר עשה זאת פעמיים,
כמו משמיים – גול.

הכדור נורה
כמו חץ מקשת.
במכה קרע
את כל הרשת.
עבר שני מגינים
כאילו זה דבר רגיל –
איזה תרגיל.

איזה גול פנטסטי
הוא הביא לי היום –
אתה מלאך מושיע.
כשאנחנו בצרות
ואין כבר שום תקווה עוד,
אתה ורק אתה,
תמיד תמיד מופיע.
הקהל כולו מודה, מריע
עד אין גמר.
כן, הקהל כולו
מודה לך בזמר.

איזה איזה פלא,
כן, אתה הכי גדול.
איזה איזה פלא,
בוא ותן לנו עוד גול.
איזה כדורגל,
כן אתה הכי גדול.

('איזה כדורגל', מילים: ג'ורג'י בן, גירסה עברית: אהוד מנור)

null
null

פורסם בקטגוריה כל הרשימות, עשרים ושניים משוגעים | 13 תגובות

מימונה. להיות מרוקאי

אני לא אוהב את המימונה, המוני ורועש מדי. אני גם לא אוהב מופליטה ולא מבין מה כולם עושים רעש מחתיכת בצק מטוגנת. גם על קוסקוס, עלי גפן ממולאים וממולאים בכלל אני לא ממש מת.

אבל אני מאוד אוהב להיות מרוקאי. ומאוד גאה.

מה זה בשבילי להיות מרוקאי? כאמור, לא ממש מימונה ומופליטה. בשביל להיות מרוקאי זה קודם כל סט שלם של ערכים וסד עדיפויות בחיים. משפחה, דבר ראשון, מעל הכול. חום, לדעת לחבק, פיזית ומנטלית, לקבל ולהכניס כל אחד הביתה ואל חדרי הלב. להית שמח. לתת כבוד, להורים, למבוגרים ממני, לכל מי שלימד אותי משהו בחיים.

בתרבות המערבית הערך העצמי של אדם תלוי ב-מה יש לו-. בתרבות שאני גדלתי בה, התרבות המרוקאית כפי שאני מבין אותה, הערך של אדם תלוי ב-למה הוא שייך-.

לחשוב במרוקאית זה לחשוב מופשט. אחד הדברים שהיו קשים לי מאוד בשנים הראשונות באקדמיה זה המעבר מחשיבה מופשטת, לרוחב, לחשיבה אנליטית, לאורך- חשיבה שבה דבר אחד מוביל לשני בצורה הגיונית. בחשיבה שגדלתי עליה דברים מתקשרים אחד לשני בצורה אסוציאטיבית וקשה פעמים רבות להסביר איך הם בדיוק מתקשרים. או שמבינים את זה או שלא ואם לא אין טעם בכלל לנסות ולהסביר.

לאהוב במרוקאית זה לתת. רק לתת. מבלי חשבון מה אקבל בחזרה ומבלי רצון או ציפייה בכלל לקבל משהו בחזרה. מניסיון, זה כיף גדול ולמעשה הקבלה הכי גדולה שיש.

יש דברים שאני לא אוהב במרוקאיות (חוץ ממופליטה…) – הרגשנות (להבדיל מהרגישות), הנטייה לצאת מפרופורציות, ההמוניות וחוסר הכבוד לפרטי. ועדיין, מעולם לא חשתי רגשי נחיתות מול עדות אחרת. להיפך, תמיד הרגשתי בר מזל שנולדתי למשפחה מרוקאית וקשה לי היה מאוד לדמיין עצמי אחרת.

כשגדלתי הופתעתי לגלות שאני אמור להיות מקופח. בתפיסה התמימה שלי כילד מי שאמורים היו להרגיש מקופחים הם דווקא כל השאר שלא זכו להיות מרוקאים. בעיני מקופח הוא רק אחד שחש עצמו כזה. יכול אמנם להיות שבשלבים מסוימים בחיים אם היו קוראים יחרמילביץ' היו נפתחות לי יותר דלתות אבל גם כך הסתדרתי לא רע אני חושב..

חוצמזה שהמרוקאיות שלי עזרה לי מאוד להצליח בתחום אותו בחרתי. החום והרגישות שספגתי בתרבות שבה גדלתי תרמו הרבה להצלחתי במקצוע שדורש את התכונות האלה- פסיכולוגיה.

החיים זה כמו שולחן בלאק-ג'ק- אתה מקבל חבילה של קלפים, חלקם טובים יותר וחלקם פחות. החכמה זה לדעת לנצל את היד שלך מה שיותר טוב.

לכן גם מעצבן אותי כשכל מיני סוכני קיפוח מדברים בשמי ומנסים לנכס את היחס המחפיר, שלימים גילתי שכן קיבלו הוריהם של הורי כשהגיעו לארץ בשנות החמישים, לאג'נדות הפוליטיות הפרטיות שלהם.

במיוחד משעשעים אותי אלה המנסים להעלות את המרוקאים על עגלת הפוסט-ציונות- זוהי בורות והתנשאות למן המעלה הראשונה. אין יותר ציונים מהמרוקאים שעלו לארץ מתוך תחושת שליחות אמיתית ואולי במובן הזה הם הם הציונים האמיתיים. בנוסף לכך ש, כאמור, להיות מרוקאי זה להיות שייך ומי שמנסה להפריד מרוקאי מהמסגרות אליהן הוא מרגיש שייך הוא טיפש שיודע עליו מעט מאוד.

אני רוצה לסיים בשיר של הלהקה האהובה עלי, להקה שעושה מוזיקה מאוד מערבית בדרך מאוד מרוקאית- כנסיית השכל. אולי בהשפעת מוצאם המרוקאי של חברי הלהקה אפשר למצוא בטקסטים שלהם, שמוגשים בדרך מוזיקלית מאד מערבית כאמור, את כל המאפיינים המרוקאים הנפלאים של חום, רגישות ותפיסה אסוציאטיבית של המציאות. בעיני גם השם של הלהקה- 'כנסיית השכל'- הוא קריצה לאדיקות המוגזמת, הדתית למעשה, שבה מתייחסים בתרבות המערבית לחשיבה הרציונאלית.

השיר שלפניכם הוא, עד כמה שידוע לי, השיר היחידי שלהם במרוקאית. במקרה או שלא הוא גם אחד השירים האהובים עלי מתוך הרפרטואר העשיר ויוצא הדופן של הלהקה המופלאה הזו.

תרבחו ותסעדו!

פורסם בקטגוריה בבל, כל הרשימות, נשמת כל חי | 18 תגובות

סיפורי מונדיאל (1)

אנחנו מעט יותר מחודשיים לתחילת המונדיאל ו"גשם באלפסי" מכנס את הסגל ויוצא למחנה אימונים. עד לשריקת הפתיחה ב- 11 ליוני יתפרסם כאן מדי שבוע סיפור פרי עטו של אחד מקוראי הבלוג במסגרת פרויקט חגיגי מיוחד הנקרא "סיפורי מונדיאל".

בבעיטת הפתיחה לפרויקט מתכבד אהרון, קרוב משפחה של מיודענו, יאיר אלון, שמחזיר אותנו לטיול שורשים מרגש במיוחד בקיץ של 1974.

תבלו!
________________

14

מאת: אהרון

נולדתי בחג פורים בשנת 1960, בארץ ישראל בבאר-שבע, בן להורים גרמנים שעברו כל אחד מהם את השואה בנפרד ונפגשו בעצם רק בימים שלאחר המלחמה והתחתנו קצת מאוחר יותר כשהגיעו לארץ. הקשר שלי ליאיר הוא שסבתא שלו היא בת דודה שלי מצד אמא והוריה גידלו אותי כבן בית בערך מהיותי בן 16.

הסיפור שלי עם המונדיאל הוא בעצם המונדיאל הראשון שלי. גם ב- 1970 ידעתי שהיה מונדיאל ואפילו שמעתי משהו שישראל השתתפה בו אבל בתור ילד בן 10 שלא ממש עניין אותי לראות כדורגל שהוא לא מכבי באר שבע לא טרחתי להתעדכן אפילו בתוצאות או לשמוח בגול של שפיגלר. אז הגיע מונדיאל 1974 ואיתו חוויה מסעירה שכמוה לא חוויתי נדמה לי עד לחתונה שלי.

בשנות השבעים לא היה נהוג לנסוע לחו"ל, בטח לא לטיול שורשים בגרמניה. באותו הזמן בטח לא היה נהוג לראות משחקי כדורגל בחו"ל, אבל אנחנו נסענו. אבא תכנן לו לאחי ולי את הנסיעה לפרטי פרטים, בסוף אחי החליט שזה גדול עליו ונשארנו רק אבא ואני למעין טיול שורשים פרטי של אבא. כילד גדל אבא בפרוור ליד ברלין וכאיש משפחה בעצמו התגורר עם אשתו הגרמניה בברלין כך שהטיול שלנו כוון לאזור הזה, גרמניה המזרחית.

ביוני 1974 יצאנו לדרך ומה שהתחיל בהיכרות עם השורשים של אבא הפך לסיפור אהבה עם יוהאן קרויף.

יוהאן קרויף לא ידע על זה אבל היה לו בעצם ידיד בישראל שהיה מוכן להקריב את עצמו בשבילו ולעבוד יומם וליל רק כדי שהוא יוכל להמשיך לשחק כדורגל בנבחרת זרה. ככה זה, ילדים בני 14 דרמטיים וככה זה לראות את יוהאן קרויף מקרוב משחק כדורגל שובה את כל כולך באופן טוטאלי.

אנחנו הגענו ישירות לחלק השני של הטורניר, למי שלא יודע הצורה בה התנהל הטורניר הייתה שני שלבי בתים כשבסוף שלב הבתים השני הראשונות מכל בית נפגשות בגמר.

המשחק הראשון שראיתי הייתה אולי ההצגה הטובה ביותר שראיתי מעודי מקבוצת כדורגל. 4-0 אדיר של נבחרת האורנג' על ארגנטינה. המהירות הייתה מסחררת, ובין כל האנשים החסונים האלה שרצים כ"כ מהר יותר ובועטים ומוסרים כ"כ טוב יותר ממה שהכרתי עד אותו היום נתפס לי בעיניים אחד עם הספרה 14 על הגב.

היה לו שיער כזה שהזכיר לי אותם אנשים שאנחנו קורים להם היפים והוא היה נראה לי קצת חלש ביחס לכל חבריו לנבחרת, אבל היה בו משהו ממגנט. 90 דק' הסתכלתי על קרוייף, נדמה לי אפילו שפספסתי איזה שער, הכדור והשאר פחות עניינו אותי, רק האיש המוזר הזה שעושה הכל פי 10 יותר טוב מכל אחד אחר שלידו וכל אחד אחר שאי פעם ראיתי.

אחרי הניצחון על מזרח גרמניה גם אבא נכנס איתי (ומסתבר יחד עם כל מדינת ישראל) להתלהבות אחרי הנבחרת המטורפת הזאת והשד האדיר הזה. אח"כ כמובן הגיע גם הניצחון על ברזיל שאבא הסביר לי שברחוב מדברים על כך שאנחנו רואים פה נבחרת מיוחדת במינה אם היא מנצחת נבחרת כ"כ טובה כמו ברזיל.

לי אישית האנשים היו נראים קצת יותר מטומטמים אחרי זה, איך עד עכשיו הם לא שמו לב שאנחנו רואים נבחרת מיוחדת?!

כרטיסים לגמר לא הצלחנו להשיג, זה היה או כרטיס לגמר או הכרטיס חזרה הביתה. אני אשקר אם אגיד שלא התלבטתי, אך בסוף אבא הצליח לשכנע אותי שאנחנו עושים את הדבר הנכון. חוץ מזה יש שידור בטלוויזיה, ובטלוויזיה אני אוכל לראות את כל המשחק וכל השערים מבלי למקד את כל כולי לקרויף.

כדורגל משחקים 90 דק' ובסוף גרמניה מנצחת נאמר בדיוק על משחקים כאלה.

לא משנה מה נבחרת הולנד עשתה היא לא הצליחה להפוך את התוצאה ולנצח. אבא היה מאוכזב מאד, ברגעים דרמטיים מאד בטיול שלנו לא ראיתי אותו נותן לעצמו להיסחף אחרי רגשות העצב שלו בכזו קלות. אני לא אשכח לעולם איך אמר לי "הגרמנים האלה, תנצח אותם ממזרח הם יבואו לך ממערב" בקול חנוק ומיואש.

לי היה קצת קשה לצאת מאוכזב כי התוצאה חשובה והכל, ונהפכתי לאוהד של ממש במהלך הטורניר. רק שהולנד שיחקה כ"כ יפה גם בגמר שלא ראיתי מה יש להיות עצובים עם כזאת יכולת בפעם הבאה הם בטוח ייקחו…

פורסם בקטגוריה כל הרשימות, סיפורים, עשרים ושניים משוגעים | 12 תגובות