התמונה החזקה הזאת היא מה שייחרט בזיכרון, לפחות שלי, מהסופר-קלאסיקו של אתמול.
שריקת הסיום, שחקני ברצלונה החוגגים מחובקים בדבוקה אחת במרכז המגרש בעוד שכירי החרב של ריאל מדריד נמלטים לחדרי ההלבשה מבוישים כשהשחקן היחיד שמגיע לברך את שחקני ברצלונה, במפגן שובה לב של אצילות וספורטיביות, הוא השחקן שסביר מאוד להניח ההפסד הזה כאב לו יותר מכל אחד אחר- ראול.
הניצחון של ברצלונה אתמול הוא לא רק ניצחון במשחק כדורגל, הוא הרבה יותר מזה, הוא ניצחון מוסרי. כי לקנות שחקן כדורגל בכמעט חצי מיליארד שקלים זה מעשה לא מוסרי. זה לעג לכל אותם אלה בכל העולם שעובדים קשה מבוקר עד ערב בעבודות כפיים כדי להניח על השולחן אוכל לילדיהם בסוף היום.
לא שברצלונה היא קבוצה ענייה, ממש לא כמובן. אבל ברצלונה מייצגת אתוס מוסרי שכל אחד יכול להזדהות איתו: אתוס שאומר שעבודה קשה, דרך, סבלנות, נאמנות לאנשים ולערכים הם אלו שבסופו של דבר מביאים את התוצאות. והאתוס הזה עובר בברצלונה מרמת הנשיא, דרך המאמן, השחקנים, שחקני הנוער ועד לאחרון עובדי הניקיון בקאמפ-נואו.
וזה היה באמת ניצחון של הדרך על קיצור הדרך.
סיפור נפילתה של ריאל מדריד (במושגים יחסים כמובן) מתחיל באותו אישון לילה באביב 2003, מעט יותר מ -24 שעות לאחר שזכתה באליפות ה- 29 בתולדותיה, שבו נפטרה במחשכים מהמאמן שהוביל אותה לזכייה בשני גביעי אירופה ושתי ואליפות ספרד תוך פחות מארבע עונות- ויסנטה דל-בוסקה- ומהקפטן ששירת אותה בנאמנות במשך שנים בתפקיד אפור של בלם- פרננדו היירו.
ריאל מדריד היא קרבן של עצמה. של התדמית שלה, של התחושה של "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל את הזה", של ההרגשה שהיא יותר גדולה מהמשחק ואין מי שיוכל לה ויעמוד בפני כוחה, השפעתה ואמצעיה הבלתי מוגבלים.
אז זהו, שלא. כסף לא יכול לקנות את החיוך של מסי ואת הפרגון של צ'אבי (במשחק לאספנים אתמול) ואת החיבור למאמן ואת הערכים של הנשיא. וכסף, איזה כיף לדעת זאת הבוקר, אפילו לא יכול לקנות ניצחון במשחק כדורגל על קבוצה 'אמיתית'.
כי ברצלונה היא קבוצה 'אמיתית', במובן הכי טהור של המילה 'קבוצה': חבורה של יחידים שבה כל פרט תורם את הכישרון שהתברך בו (וברוך השם זה חתיכת כישרון!) ליצירת מערכת הגדולה מסכום חלקיה (ושסכום חלקיה ממילא כזה גדול התוצאה, כמו שאנחנו רואים, מפחידה) שכל אחד מהחברים בה ממצה עד תום את יכולותיו, מצליח ונהנה.
ראיתי בשבת בשידור חוזר בספורט-5 גולד את הקלאסיקו המפורסם מ- 1994 של הדרים-טים של קוריף עם רומאריו, סטויצ'קוב וקומאן. בארסה נתנה אז את אחת ההצגות הגדולות בכל הזמנים והביסה את ריאל 5:0. ועדיין, לכל אורך הצפייה לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שברצלונה הנוכחית טובה מאותה קבוצה, ולא במעט.
שמענו את זה לא מעט בשבוע האחרון אבל זה באמת נכון- אשרינו שזכינו.
__________
בשבוע שעבר פרסמתי כאן, כמחווה לתצוגה העילאית של ליאו מסי נגד ארסנל, את השיר "איזה כדורגל" שכתב ג'ורג'י בן ותירגם לעברית אהוד מנור. במהלך סוף השבוע שלח לי ידידנו היקר, דוד מירושלים, את הגרסה המקורית של השיר הנקראת בפורטוגזית "פיו מרוויה"- כשמו של השחקן ברזילאי מופלא שבהשראתו חיבר את השיר.
אם פיו, כיום שליח פיצה באמריקה כפי שמספר לנו דוד, לא היה במקרה במשמרת אתמול במהלך המשחק וצפה בשידור מהברנבאו אני משוכנע שגם הוא התמוגג כמו כולנו ואולי אפילו מתוך התרגשות פיזם לעצמו על הטוסטוס בדרך ללקוח הבא את השיר שחובר עליו…
