בדרך לקאמפ-נואו?

המשמעות של ההגרלה היא ברורה- הגומלין ביום רביעי בפולין הפך ממשחק במוקדמות ליגת האלופות למשחק במוקדמות גביע אופ"א.

השאלה המעניינת היא איזו השפעה תהיה להגרלה על מצב הרוח בשני המחנות- מצד אחד מי שבנה על ליגת האלופות יכול לשכוח מזה, מצד שני מי שקיווה לטיול נחמד באירופה הקלאסית ממנו הוא יחזור עם הרבה חוויות לספר לחבר'ה מקבל עכשיו המון מוטיבציה מהאפשרות של מפגש עם מסי והנרי. התחושה שלי היא שהפולנים באמת בנו על ליגת האלופות ולכן ההגרלה היא עבורם מכה יותר קשה מאשר עבורינו. בית"ר עדיין לא בשלה לליגת האלופות, גביע אופ"א הרבה יותר מתאים למידות שלנו כרגע. בנוסף, צמד משחקים מול ברצלונה יכול לתרום המון לנסיון האירופי שקריטי עבורינו לצבור.

מילה גם לגבי ההגרלה של ליברפול- בגזרה הזו דווקא יצאנו בזול. סטנדארד ליאז' לא אמורה להוות מכשול רציני בדרך לשלב הבתים ואפילו מפגש נגד בית"ר היה מדאיג אותי יותר מהזווית הליברפולית. כל זה כמובן לאור העובדה שהמצב במרסיסייד מדרדר מדחי לדחקאות עד כדי כך שהעלייה הפורמלית לכאורה לשלב הבתים היתה נראתה מבחינתי כבר לא כ"כ פורמלית, עד ההגרלה היום כאמור.

בחזרה לברצלונה- אין כרגע מקום כמובן להתייחס ספציפית למפגש האפשרי מולם עד שתתברר תוצאת המפגש מול קראקוב. ובכל זאת.. בשקט בשקט אפשר אולי להתחיל לפנטז על מסע היסטורי לקאמפ-נואו.. מה שמוביל אותי לנצל את ההזדמנות להגיש שוב את רשמיי מהמסע שערכתי לעיר הנהדרת הזו בדצמבר האחרון. שבת-שלום!

 ________________________________

באסיקלאדות לאורך הראמבלאס (האל-קלאסיקו הראשון שלי)

פורסם לראשונה ב- 25.12.2007

בספרו הנפלא של רון לשם "אם יש גן-עדן" מקביל מפקד המחלקה את פניהם של חייליו למוצב הבופור עם השורה הבאה: "אם יש גן-עדן ככה הוא נראה, אם יש גהינום ככה הוא מרגיש". ביום ראשון האחרון, בשעה 18:55 שעון מקומי, נזכרתי בשורה המבריקה הזו ובפראפרזה עליה שחתי ביני לביני שאם היה מעמד הר-סיני בוודאי כך הוא הרגיש…

אני מתעורר מוקדם בבוקר עם חיוך על הפרצוף. לא, לא מצאתי את אנג'לינה ג'ולי לידי במיטה, יותר טוב מזה. היום זהו היום בו אגשים את אחד מה שהוא לא ספק בשורה הראשונה של החלומות הגדולים של חיי מאז עמדתי על דעתי: ביקור במשחק המועדונים הגדול ביותר בעולם, אל גראנד קלאסיקו, בארסה-ריאל!

אני עוטה בגדי חג, חיוך גדול על הפנים ועוד יותר בלב ויוצא לפלאסה קטאלוניה לפגוש את שותפי למסע המרגש הזה: ידידי הטוב מצ'ילה טיטו אלגטה, עמיתי כאן באונבירסטית סאות'המפטון וחבר של כבוד במסדר הקודש של צלייני הכדורגל. ביום שכזה כל השעות שעד שריקת הפתיחה נראות מיותרות לגמרי, ובכל מקרה טיטו ואנוכי מנצלים את היום לביקור באתריה המופרסמים של העיר היפהפיה הזו ברצלונה, משכן ראוי למועדון הכדורגל שהוא מהרבה בחינות המפורסם והחשוב ביותר בעולם.

הסיסמה של מועדון הכדורגל ברצלונה היא "מאש-קן-קלוב" (יותר ממועדון). ובאמת נדמה שיותר מאשר ברצלונה היא עיר שיש לה קבוצת כדורגל, ברצלונה היא קבוצת כדורגל שיש לה עיר. אם בכל עיר גדולה אחרת באירופה אתה תמצא אצל גזלני המזכרות רפליקות, תמונות ואיורים של המוניומנטים המרכזיים של העיר. לאורך הראמבלאס את מוצא רק דבר אחד- מזכרות של מועדון הכדורגל ברצלונה. צבעי הבלאו-גראנה (כחול אדום) מעטרים כל חלון ראווה, כיכר או מרפסת והאנשים הכי מפורסמים בעיר הם מסי, הנרי ורונאלדיניו.

בלאו-גראנה בכל פינה  מועצת חכמי העיר

סוף השבוע של האל-קלאסיקו מושך לעיר תיירים רבים מכל העולם עד שנדמה כי ברצלונה תהיה העיר היחידה באירופה שדווקא תתרוקן ערב חג-המולד ולא להיפך… אלא שמסביבי אני שומע בעיקר שני שפות: מרוקאית ועברית. מה שגורם לי, אגב, להרגיש כמו בביקורים אצל סבתי בבית-שמש… עברית, עקב העובדה שאיכשהו העם היושב בציון חרף התלונות התכופות על מיתון כזה או אחר מוצא מספיק מקום פנוי באובר-דראפט בכדי לפקוד במספרים הולכים וגדלים את אירועי הכדורגל הגדולים ביבשת. מרוקאית, הודות לעובדה שאירופה של ערב 2008 הולכת ומדלדלת מאירופים והופכת במהירות לשלוחה הצפונית של צפון-אפריקה.

כל זה מוביל לכך שמרגע שאני מגיע לקאמפ-נואו אני מרגיש כמו בבית. אווירה כאוטית, אי סדר ואנרכיה. האוטובוס של בארסה, למשל, מפלס דרכו בין אלפי אוהדים משולהבים, רימוני עשן ורעשי נפץ ולרגע נדמה לי כאילו אני באמת בקאסבה של שכם או לפחות בעתיקה בירושלים… שעה לפני הפתיחה והאיש עם המפתח לשערי הכניסה כנראה עוד בסייאסטה, כי הכל סגור וחוץ מלהרביץ עוד בוקאטיטו (הסנדוויץ' המקומי והמאכל הלאומי בקאטלוניה) ולדפוק עוד תמונה של המקדש העצום הזה שנקרא קאמפ-נואו, אין הרבה מה לעשות.

ברדאק מזרח תיכוני.  האוטובוס של בארסה מפלס את דרכו למגרש

כשאני נכנס סוף-סןף למגרש מתגלה מולי מחזה מרהיב מאין כמותו. זר לא יבין זאת וכנראה גם לא בוסמן, אבל הצמרמורת שאוחזת באוהד כדורגל אמיתי למראה היכל הקודש הזה שנייה לכלום. קאמפ-נואו חוגג השנה חמישים שנה לפתיחת שעריו ובאופן מדהים עושה רושם שהשנים רק עשו לו טוב. מגרש כדורגל כמו שמגרש כדורגל אמור להיות: בלי מסלולי ריצה, בלי תאי צפייה פרטיים- רק דשא ויציעים שמתרוממים לשמיים כמו בתיאטראות הרומים הקלאסיים. בכלל, בכל מה שקשור לארכיטקטורה אין על הקטאלנים, תשאלו את גאודי.

על המושב שלי אני מוצא בריסטול אדום גדול שבגבו הוראות הפעלה בקטאלנית. טיטו, שספרדית היא שפת אימו, מתרגם עבורי את הכתוב ומסביר לי שעם עליית הקבוצות מאה אלף הצופים באיצטדיון יצרו מוזאיק מדהים ביציעים שמורכב מצבעי קטאלוניה ובארסה. והמחזה אכן מרהיב מאין כמותו! בתזמון מושלם יוצרים האוהדים בקאמפ-נואו את המוזאיק לצלילי ההמנון של בארסה ונותנים תפאורה מושלמת לעליית הקבוצות למגרש, מעמד הר-סיני כבר אמרתי?

מעמד הר סיני.  המוזאיק של אוהדי ברצלונה לפני פתיחת המשחק

אחרי השיא הזה כל מה שנותר הוא לקוות שהמשחק עצמו יתאים לגודל האירוע. אלא שחצי השעה הראשונה לא מבשרת על כך. הרושם המרכזי הוא שברנט שוסטר הגרמני יצר במדריד קבוצה גרמנית. אני לא זוכר את ריאל משחקת הגנה כך. לא בונקר, משחק הגנה. כל שחקן של ברצלונה שמקבל את הכדור מוקף בארבע קרנותיו, ללא כל אופציית מסירה או כדרור. האמצע הלבן סגור, ורונאלדיניו בצר לו מנסה ליצור מהלכים מהאגף.

בלי קשר, חסרונו של מסי מורגש. אולם אין זה מכובד למועדון הענק הזה שיהפוך פתאום תלוי כ"כ בילד שאם היה ישראלי היה עדיין עושה תורניות מטבח בקרייה. אלא שהימים של קבוצת החלומות של פאריז 2006 דועכים במהירות. דקו עייף לא כשיר ולא מדוייק, צ'אבי ידע ימים יפים יותר, אינייסטה באמת משתדל אבל לבד לא ממש יכול ואל רונאלידיניו נגיע בהמשך. כל זה משאיר אותנו עם טורה יה-יה (במלעיל, ככה הם קוראים לו בקאטלוניה) שבאמת עושה עבודה נפלאה במרכז המגרש ומטאטא את ההתקפות הספרדיות. אלא שאם השחקן המצטיין של ברצלונה הוא הקשר ההורס אתה יודע שהקבוצה הזו במשבר.

ברצלונה אובדת עצות.  עוד כדור בדרך לידיים הבטוחות של קסיאיס

ובכדי להחריף את המשבר, התקפה מהירה ומדוייקת להפליא חושפת את העורף הקטאלאני שמונה דקות למחצית ומאפשרת ליוחנן המטביל (ג'וליו באפטיסטה) לשלוח את רייקארד לוידוי ארוך אצל הכומר בכנסיית חג המולד.

במחצית השנייה בארסה מנסה לחזור למשחק, אבל את מעט ההתקפות שעוברות איכשהו את פפה הנפלא ומגיעות אליו אוסף איקר קסיאס לחיקם החם של כפפותיו באדישות שמוציאה את המקומיים מדעתם. בכלל, סנט. איקר מוכיח שוב שהוא הוא השוער הטוב ביותר בעולם! המשחק שלו הוא ביה"ס המושלם לשוערות. מדהים איך הוא שולט בכל אספקט של המקצוע: כדורי גובה, בין הקורות, משחק רגל.. הרבה פעמים הוא אפילו מתפקד כבלם האחורי האמיתי של ריאל, מה שקצת פחות רלוונטי עם ההגנה המצויינת שיש במדריד כיום אבל הציל בעבר פעמים רבות את ישבנם של מאמנים רבים בברנבאו.

המשחק מסתיים בניצחון ספרדי והמיעוט הנרדף של אוהדי מדריד גבוה גבוה במרומי היציע שם את נפשו בכפו וחוגג בקול גדול שבולט מאוד על רקע דממת האבל ששורה על הקאמפ-נואו. למחרת בבוקר השמועה החזקה ביותר בבתי הקפה לאורך הראמבלאס תהיה שהיה זה משחקו האחרון של רונאלדיניו במדי הבלאו-גראנה. תהילת עולם, מסתבר, היא עסק חולף במהירות האור בימינו. רק לפני שנה וחצי כל קטאלאני היה מוכן להישבע בשמו של רונאלדיניו אבל כעת סר חינם של הבסיקלאדות (ולא פדאלדות, כך מסתבר קוראים לדריבל האופניים המופרסם) שלו מעל הקטאלאנים. קצת נמהר מדי לטעמי. ברגליו של רונאלידניו טמונים לדידי עדיין לא מעט רגעי קסם, אלא שייתכן מאוד ומשימתו הגודלה הבאה תהיה להוכיח, כמו כל הגדולים באמת, שהספידו קצת מהר מדי…

לילה לבן.  אוהדי ריאל (האמיצים מבינהם) חוגגים בסיום