מסע אחר

כל קיץ זה פחות או יותר חוזר על עצמו- היורו/מונדיאל/קופה מסתיימים, אפילו את הדשא בווימבלדון כבר מכסחים ואני נותר משועמם ומטפס על הקירות.. בחוסר חשק בולט אני מעביר ליורוספורט ובוהה בטור דה פראנס- מה כבר כול להיות מעניין, אני חושב לעצמי, בלצפות שעות על שעות בטור ארוך של אנשים מדוושים בפדלים? אלא שתמיד זה קורה, בלי לשים לב אני מוצא עצמי פתאום מהופנט, משהו במאמץ הסיזיפי של הרוכבים על המרקע מושך אותי אליו פנימה כמעט באופן לא רצוני, ובכלל בלי שתכוונתי אני כבר עוקב מרותק כולי על מי ומה בפלוטון..

הטור דה פראנס הוא אירוע הספורט הטהור ביותר שאני מכיר- שלושה שבועות של מאמץ גופני עילאי יום אחרי יום, כמעט בלי מנוחה, בכל מזג אוויר ובכל תנאי שטח אפשריים. זוהי פסגת היכולת האנושית, לא רק מבחינה פיזית אלא גם מנטלית: חמש עד שמונה שעות ביום לבד, אתה והאופניים.. אין מי שייתן כתף בעליות, אין מי שידחוף כשנגמר הכוח.

זה אולי ישמע לכם מצחיק אבל בתור ילד חלמתי להיות רוכב בטור.. כן! לא חלוץ בליברפול או קשר 50/50 בבית"ר.. משהו במאמץ הזה משך אותי. לסיים, אפילו קטע אחד בטור, נראה לי משהו שנותן תחושת סיפוק לא נורמלית. משהו שונה לגמרי אפילו מלכבוש שער בדקה ה-90' של גמר גביע. תחושת מלאות שרק מי שסיים מסע ארוך וקשה יכול להבין אותה.

וזו כנראה בדיוק הנקודה- המסע.

לאנס ארמסטרונג, הרוכב הגדול ביותר בתולדות הטור (ולטעמי גם הספורטאי הגדול בכל הזמנים), הסביר פעם מתי הוא התאהב באמת ברכיבת אופניים: היה זה בשלב מאוחר יחסית בקריירה שלו, בשלב שבו הוא לראשונה חזר לרכוב אחרי שניצח את הסרטן. הגוף שלו היה חלש נורא ואפילו עלייה שהייתה עבורו לפני המחלה טיול של אחה"צ בפארק נדמתה עבורו כעת כטיפוס לפסגת האלפים. "ובאותו רגע", הוא כותב בספרו, "הבנתי את דפוס חיי ומטרתם, לפתע זה היה פשוט וברור- נועדתי לטיפוס ארוך קשה".

מעטים הם האנשים שנועדו לטיפוס ארוך וקשה, אנשים שמוכנים להשקיע מאמץ סיזיפי יומיומי בלי לראות תוצאות. ההתקדמות שהם עושים איטית וזר לא יבחין בה. זה דורש חזון, אמונה, שאר רוח וכוח רצון יוצא דופן. לא פלא אם כן שלאנס ארמטרונג מדבר על מסע, ולא רק זה שעל אופניים, כפי שסיפור חייו המדהים מעיד.

גם בתורתו של ר' נחמן מברסלב המסע הוא מוטיב מרכזי. מסעו של ר' נחמן לארץ-ישראל הוא האירוע המשמעותי ביותר בביוגרפיה שלו כפי שהוא עצמו העיד. המסע הזה היווה מעיין נובע לתובנות עמוקות עד אין קץ וסודות כבירים שטובי תלמידיו ניסו שנים על גבי שנים לפענח. פרט אחד במסע המופלא הזה סתום ומרתק יותר מכל: וכך סיפר ר' שמעון, שמשו של ר' נחמן, שליווה אותו לאורך המסע:
"כי אמר שתיכך שהלך ארבע אמות בארץ ישראל פעל מיד מה שרצה להשיג ורצה לסובב לחזור".
היינו, לא הביקור בא"י היה מטרת המסע המייגע והמסוכן כי אם משהו אחר. ומהו אותו משהו? המסע עצמו כמובן.

קל להבין זאת כשמתבוננים בתורתו של ר' נחמן שם המסע הוא מוטיב מרכזי: "כל זמן שיהיה לי רוח חיים באפי אמסור נפשי ואסע בכל כוחי לשם. וכל עוד נפשי בי אסע לשם" (שבחי הר"ן, סימן ו'). המסע של ר' נחמן אף פעם לא מסתיים, אפילו אם הוא מגיע לכאורה לנקודות הסיום. עבורו הדרך היא זו שחשובה, לא המטרה שבסופה. כי רק בדרך אדם חי באמת את חייו- חווה, לומד, נופל וקם. בעזרת ההתבוננות בדרך אדם הופך חכם יותר, שלם יותר ומורכב יותר. נקודת הסיום, הפסגה כביכול, היא רק ההתחלה של מסע חדש.

אני נזכר בכל זה כשאני צופה בסרטה המופלא של נורית קידר "שבויה" המספר את סיפורה של קרנית גולדווסר. באופן מדהים אני מגלה תוך צפייה בסרט שקרנית היא רוכבת אופניים אדוקה. כמה וכמה פעמים במהלך הסרט היא מצולמת במהלך רכיבה והציוד המקצועי שבו היא משתמשת לא מותיר מקום לספק שאופניים הם עניין מאוד רציני עבורה.

וראו איזה פלא, מהו המוטיב המרכזי בסיפורה של קרנית כפי שהיא עצמה מעידה? נכון- מסע.

וכך נפתח הסרט: קרנית ותומר (שהיה עם אודי בסיור שהותקף) פוסעים בשביל לאורך הגבול סמוך למקום ממנו נחטף אודי כשלפתע היא פונה לתומר ואומרת: "מכאן יצאנו למסע של החיים.. אה?!"

קרנית גודלווסר היא אישות מדהימה, כל מי שעקב אחריה בשנתיים האחרונות לא יכל שלא להתפעם אל מול שאר הרוח של האישה הצעירה הזו שנאלצה להתבגר בבת אחת ולהפוך לגיבורה בעל כורחה. קרנית צריכה להוות עבור כולנו מקור להשראה: התבונה והרגישות שלה, היכולת לשמור על קור רוח בסיטואציה כ"כ נוראה, ובעיקר הכח ללכת נגד כל הסיכויים ולהמשיך גם כשכולם אומרים אבוד- אופטימיות שמגיעה לא מתוך נאיביות אלא מתוך ראייה נכוחה של המציאות, הסתכלות אל תוך העיניים שלה ואמירה: זה יהיה קשה זה, אולי זה יהרוג אותי, אבל אני אנצח. אני אשלים את המסע.

המסע של קרנית אכן הושלם, גם אם למרבה הצער והיגון לא בצורה שכולנו פיללנו אליה. קרנית, כמו לאנס ור' נחמן הם אנשים של מסע. מעטים ונדירים האנשים האלה, במיוחד בעולם מהיר של סיפוקים מידיים, וסיפורם צריך להיות נר לרגלינו. כי החיים, בסופו של דבר, הם מסע אחד ארוך: לפעמים, כמו אצל לאנס, הסוף נפלא ומרגש. לפעמים, כמו אצל קרנית, הסוף עצוב וכואב. ולפעמים, כמו אצל ר' נחמן, המסע אף פעם לא נגמר. אבל דבר אחד בטוח- אותם נדירים שהמסע הוא דרך חייהם מתייצבים כל בוקר מחדש, כמו הרוכבים בטור, לעוד יום של עליות ומורדות, עמקים ופסגות, במסע שלהם. המסע של החיים.

"12 ביולי 2006, תשע ושש דקות, והזמן שלך עצר מלכת.
התחיל מסע עבור שנינו, אתה ואני, אנחנו, המשפחה, כולנו, המדינה ואתם. כיום, מסע זה של כולנו תם, הגיע לקיצו. אנחנו, אתה ואני, עוברים למסע הבא – למסע חיי. אתה תהיה שותף מלא, דומם אך פעיל, נסתר מעיני כל אך גלוי לי בכל עת. תמשיך להיות הקול הפנימי שלי, הצעיר הנצחי, המלווה אותי לאורך כל חיי. אמנם בלעדיך אהובי, אבל יהיה זה לעולם איתך.
17 ביולי 2008, צהרי היום, זמן חדש מתחיל את ספירתו".
(מילות ההספד האחרונות של קרנית גולדווסר בהלווית בעלה אודי הי"ד).

פורסם בקטגוריה כל הרשימות, נשמת כל חי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

18 Responses to מסע אחר

  1. מאת אריגיא‏:

    יפה איציק. אני מודה שאני עם אלה שלא משתוללים מהטור או ממרוצי מכוניות שונים, למרות שאני יודע ומכבד את אלה שכן. הרי גם על כדורגל יש מי שמסתכל ככה, ובטח תמיד נאמר שהוא לא מבין מה הוא מפספס. תמיד משאיר מקום לטעות.
    ואם כבר מסעות, וסליחה שאני חוזר לזה, אבל פסטיבל ברק יצחקי דווקא חיזק אצלי את התחושה שהוא לא באמת היה מוכן למסע שהוא יוצא אליו, ויש ב"הארץ" כתבה יפה (וקצת צפויה) על הדרך שבה הבלגים מסתכלים כעת על השחקן הישראלי בעקבות מסעותיהם של יצחקי, טועמה וורמוט. לקחתי לתשומת ליבי את מה שכתבת בפוסט אז, ועדיין אני חושב שהוא לא עשה את הדבר הנכון. אני מניח שאם יהיה צ'מפיונס ליג, שניכם תצחקו על זה.

  2. מאת איציק אלפסי‏:

    אריגיא,
    עכשיו אחרי ששמעתי את הראיונות שנתן יצחקי בארץ וקראתי באתר של "הארץ" את הכתבה שאתה מזכיר נפל לי האסימון לגבי הבעייה עם המקרה של יצחקי:

    יצחקי לא נסע לבלגיה, הוא נסע לאנגליה או לספרד כשבלגיה היא רק חניית ביניים קצרה. ברגע שהוא הבין שזה לא כך, ובלגיה היא התחנה הסופית שלו נכון לעכשיו, הוא עשה אחרוה פנה וחזר.
    אם יצחקי היה נוסע בשביל להיות שחקן כדורגל יותר טוב, שזה אומר להתאמן יותר קשה ולשחק עם שחקנים טובים יותר, הוא היה נשאר. אבל זו לא הייתה המטרה שלו, המטרה שלו הייתה לשחק אותה בגדול באירופה. וגנק זה בהחלט לא "לשחק אותה בגדול באירופה".

    וזו בדיוק הבעייה של הרבה ישראלים שנוסעים לחו"ל- הם יוצאים מתוך הנחה, שהיא מאוד מוטעית כאמור, שבחו"ל אפשר להצליח הרבה יותר מהר ובקלות (שזה מה שהישראלי מחפש בסופו של יום). אלא שדווקא בחו"ל יותר קשה לישראלי בגלל המנטליות המשפחתית שלנו.
    לכן אני ממליץ לכל אחד שמתכוון לנסות את ההרפתקאה הזו לעשות חושבים טוב טוב עם עצמו מה הוא באמת מחפש- להתקדם מבחינה אישית ומקצועית או להוכיח לכולם כמה ישראל קטנה עליו. אגב, יש משל יפה של ר' נחמן גם בעניין הזה:
    http://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%97%D7%9B%D7%9D_%D7%95%D7%AA%D7%9D

  3. מאת שבי כהן‏:

    יפה איציק,

    אהבתי מאד! אופניים לא עושים לי את זה וגם את הסרט על קרנית לא ראיתי (מבחירה. קשה לי עם הדברים האלה), אבל אני מקבל את דבריך כהווייתם, ומעריך אותם.

    לא הייתי רוצה "לקלקל" פוסט כל כך טעון ומרגש בשטויות של יצחקי…

    הערה קטנה: אתה מכנה את הטור במילה "טהור". קצת הזוי לנוכח החומרים שרצים שם בין הרוכבים, לא?

  4. מאת איציק אלפסי‏:

    צודק שבי. כיום קשה באמת באמת להגדיר את הטור "כאירוע ספורט טהור" כמו שכתבתי אבל אני עדיין זוכר לו חסד נעורים… זה ממש פשע שדווקא מירוץ נפלא שכזה הפך לסמל של הסמים בספורט.

    אגב, גם לי היה מאוד קשה לראות את הסרט על קרנית ולכן ראיתי אותו רק אחרי מס' ימים כשהצלחתי לאזור את הכוחות הנפשיים לכך.

  5. מאת אריגיא‏:

    איציק, תודה על המשל. למדתי פעם קורס עליו באוניברסיטה, החזרת אותי לשם בהינף אנטר.
    ואני חושב שבאמת העניין, כמו שכבר דיברנו פעם, הוא תוצר של חוסר תיאום ציפיות. ואז עולה השאלה למה באמת הוא נסע? אם הוא יודע, כמו שכולם יודעים, שבלגיה זה לא אנגליה, מה הייתה המטרה? אם זה באמת רק כדי להראות לכולם, אז הוא באמת יצא טמבל.
    ואגב, הדיבורים האחרונים מסמנים שהגיבור הפרטי שלי הולך לעשות את זה בגדול, ולהוכיח שמבלגיה כן אפשר להתקדם, בתנאי שאתה עובד קשה ומקריב מעצמך. אם אליניב ברדה יחתום בדורטמונד כמו שיש דיבורים, זאת תהיה הפעם הראשונה שאני בעד קבוצה עם צהוב-שחור.

  6. מאת איציק אלפסי‏:

    אגב, אליניב ברדה, אריגיא,
    נדמה לי שמה שהוא אומר בכתבתה מסביר מצויין למה הוא הצליח בבליגה וברק יצחקי לא:
    "אין כאן את אותה תהילה שמקבלים אלה שיצאו לליגות הבכירות, כמו יוסי בניון. הפער בין הציפיות למה שקורה בפועל יוצר נקודת משבר, ואם שחקן לא יידע לעבור אותה יהיה לו מאוד קשה"
    מזה אני למד שהוא ידע לקראת מה הולך ונכנס לזה בעיניים פקוחות. ברק יצחקי כנראה לא. וזה בדיוק מסכם את המסר שרציתי להעביר בפוסט ההוא.

    וחוצמזה.. מעלש בלגיה- ב-ר-ק- י–צ-ח-ק-י ב-א ל-פ-ה!! (אתה תבוא עד הגדר!) :)

  7. מאת אריגיא‏:

    מזכיר שוב את עניין ההכנה לקראת המעבר, זוכר?… אני עדיין חושב שבשביל לגעת בתהילה צריך לעבוד קשה, ולעבור גם כמה דברים כמו שמתוארים פה. אם יצחקי חושב שהוא יוכל להגיע לטופ האירופי כשהוא מדלג על זה, אני בספק. גם בניון שהוא מזכיר שם, התחיל אומנם בספרד אבל בקבוצה קטנה וזניחה.

    מדהים איך בסוף הכל מתחבר. השמועה בבלגיה אומרת שלפני ברדה, מי שמגיע לדורטמונד הוא וורונין מיודענו. האמת? הייתי מוכן לסבול את וורונין עוד שנה כדי לפרגן לחבר.

  8. מאת rd17‏:

    פוסט יפה לכל הדעות אלפסי.
    האמת אני חושב שאני אקרא אותו עוד פעמיים-שלוש כדי להבין הכל באמת, כמו שצריך וכמו שהתכוונת שכתבת את זה.

    שום מילה על ברק למרות שיש לי מה להגיד… חבל לקלקל לקטע הזה בזוטות…

  9. מאת בני תבורי‏:

    שוב פוסט מרגש ונוגע ללב.

    קרנית גולדווסר היא אכן אישה מדהימה לכל הדיעות, שאיבדה את הפרטיות שלה לטובת עמישראל. לא שיש לי משהו נגד ההזדהות איתה ועם אבלה, אבל כל ההתעסקות בגורלם של גולדווסר ורגב ומשפחותיהם, התחיל להראות כמו עוד ספין אולמרטי שנועד להסיח את הדעת מהמלחמה הנוראה, שכידוע, אלפי אנשים שלמו בחייהם, בבריאותם ו/או ברכושם בעבורה. חוץ ממנו, כמובן, מראש הממשלה אולמרט.

    קרנית גולדווסר היא רוכבת אופניים (שטח) המגיעה לעיתים לקיבוץ מענית בו אני חי, שבו מתקיימת פעילות אופניים שוקקת. בסביבת הקיבוץ נמצאים חלק ממסלולי הרכיבה היפים והמאתגרים בארץ.

    ואגב אופניים, הנה המלצה על ספר בנושא.
    "על האופניים", ספרו של חנוך מרמרי (עם עובד 2004) הגיע לידי כשהתבקשתי להקליט אותו עבור אוכלוסית העיוורים.
    חנוך מרמרי, בעצמו רוכב אופני כביש נלהב, משלב בספר סיפורים אישיים, היסטוריה, גיאוגרפיה ומידע טכני. העברית של מרמרי נפלאה, הספר טס קדימה (מבקר מקצועי היה כותב "קולח" מן הסתם), הסיפורים מרתקים, משעשעים, לעיתים נוגעים ללב ואפילו מבעיתים (למי שסובל מפחד גבהים, בקטע המתאר ירידת דבוקה של רוכבים מהאלפים השוויצרים, חוויה שבה אין כל משמעות ליכולות הטכניות של הרוכב או למערכת המעצורים של האופניים, אלא רק לכוח המשיכה של כדור הארץ ולשליטתך במבחר תפילות רלוונטי…).
    אפשר גם, ללא שמץ של ציניות, ולמרות שאינני בטוח שמרמרי עצמו היה חותם על האמירה הזו, לחשוב על מקבילה עברית שאינה רועשת ונטולת ריחות דלק ושמני מנוע, של "זן ואמנות אחזקת האופנוע", רוברט מ. פירסיג, מ- 1974. קצת רומן, קצת פילוסופיה.
    הספר הזה הפך אותי לרוכב אופניים נלהב. לא כביש, שטח.

  10. מאת רוני שטנאי‏:

    פוסט מרגש , אחזה בי צמרמורת במהלך הקריאה. תודה.

  11. מאת פילוסוף רדום‏:

    איציק – תודה !!!

    אני מסכים לגמרי עם עניין הרצון להצלחה מהירה של השחקן הישראלי שיוצא לחו"ל, קבלת תהילת עולם וסכומי כסף גדולים בצורה קלה ומובטחת.
    צריך אופי מיוחד בשביל לראות את סוף הדרך במסע, ואופי מיוחד יותר בשביל לשרוד את תלאותיו מבלי להשבר.
    אליניב ברדה באמת קורץ מהחומר הזה (וככה הוא גם משחק כדורגל – תנועה אינסופית) ולכן סיכויו להצליח גדול מאוד.
    ברק יצחקי צריך שישאו אותו על כתפיים בשדה התעופה אחרי שהוא כובש שער במשחק אימון, וככה לא הופכים להיות שחקן גדול.
    מעניין לעניין באותו עניין – רונאלדו מיודענו הורס לעצמו את המסע לעבר תואר אחד השחקנים הגדולים ביותר שהיו אי פעם, בגלל אופיו.

  12. מאת rd17‏:

    לא רציתי

    לא רציתי לדיון שלא קשור ישירות לפוסט של איציק, אבל זה מאד מסקרן אותי.

    פילוסוף- על איזה רונאלדו מדובר? ולמה הוא הרס לעצמו את המסע לעבר אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה?

  13. מאת פילוסוף רדום‏:

    rd17 רונאלדו כריסטיאנו – הוא היה בדרך לשם אבל האופי שלו – האגוצנטרי שמוזן רבות ע"י התקשורת, גורם לו עכשיו במקום להרים את רמתו בעונה הקרובה – להתעסק במעבר לא ברור לריאל מדריד (מנצ'סטר אלופת אירופה לאן אתה הולך ילד ?), שיניב לו אולי יותר פרסום וכסף בטווח הקצר אך לא יקרב אותו אל עבר המטרה, שהיא חלומם של כל הילדים שרצו להיות שחקן הכדורגל הכי טוב בעולם.

  14. מאת old timer‏:

    לקרוא ולבכות

  15. מאת rd17‏:

    נחכה ונראה

    אני מסכים איתך שמעבר במוקדם או במאוחר יהרוס לכריטסטיאנו.. אבל אולי בכלל שנינו טועים.
    בנתיים עד שיוכח אחרת על המגרש, הוא כן בדרך להיות אחד הגדולים ביותר (באמא שלי שמהשנה הראשונה שלו ביונייטד אני טוען שיש לו את הפוטנציאל להיות לגדול ביותר אי פעם).

  16. מאת איציק אלפסי‏:

    תודה לכולם.
    מחמם לראות שדברים שיוצאים מן הלב נכנסים אל הלב.

  17. מאת יובל‏:

    איציק אני מאוכזבת

    אומרים שאנשים יותר משאוהבים לעשות או לראות ספורט אוהבים לדבר על ספורט, לא משנה אם נכון או לא בפגרה אין ממש ספורט (משחקי הכנה משעממים אפילו יותר ממשחקים בלאומית) ואתה לא ממש עוזר!
    כל יום אני נכנסת ואתה לא כותב שום דבר חדש… מאוכזבת מאד… לא מעניין אותי אתה עסוק תתחיל לכתוב משעמם לנו!

    *** כמובן שהכל בהומור ובאהבה רבה איציק… אבל למה אתה לא כותב יותר? חוסר זמן או שאין לך על מה?***

  18. מאת איציק אלפסי‏:

    הי יובל,
    בימים האחרונים הייתי טיפה עסוק, אחיותיי היקרות מבקרות אותי כאן ואני מנצל את הזמן להראות בפניהם את מכמני הממלכה.
    יותר מאוחר היום (שישי) יעלה פוסט חדש- תחזיקי מעמד :)

סגור לתגובות.