בית-שמש יונייטד

לא זכיתי באור מן ההפקר- גם כשנכנסתי בשעריהם של היכלי הכדורגל המפורסמים בעולם: סאן סירו, אולד טראפורד, קאמפ נואו ואחרים ידעתי לזכור היכן הכל התחיל: שם, בין העצים של יערות בית שמש, בחורבת הבטון המכונה ללא כל בושה ה- 'אצטדיון העירוני'.

"גשם באלפסי" מנצל את הפגרה וחוזר עשרים שנה אחורה לקולות, הטעמים והריחות של נוף ילדותו- המקום והזמן שבו התחיל כל השיגעון הזה…

___________________________________

בילדותי בילינו את מרבית סופי השבוע אצל סבתא בבית שמש. היתרון העיקרי של הבית של סבתא היה טמון במיקומו האסטרטגי- חצי קילומטר בקו אווירי מהמגרש של הפועל בית שמש. וכך לכל שבת היה נוהל קבוע- בערך בשעה אחת, מייד לאחר שסיימנו את ארוחת הצהריים, היינו מתחילים להתארגן לקראת הירידה למגרש. אנחנו זה אבא, דוד בני ואני. היינו אוספים צידה לדרך- פיצוחים פרות ושאר קטניות ויורדים בדרך העקלקלה של החורשה למגרש.

כל זה בשבת רגילה שבה מזג האוויר אינו מהווה מטרד מיוחד. להלן יוצא מן הכלל א': בשבת שבה ירד גשם היינו נוקטים באסטרטגיה הבאה- שליחת כוח חלוץ (דוד בני) לבדוק האם מהשופט אישר את המגרש והמשחק מתקיים. יוצא מן הכלל ב': בשבת סוערת במיוחד היינו מציצים מהחלון בכדי לראות פליטים השבים מהמגרש ולשאול אותם אם יש משחק. יוצא מן הכלל ג': והיה ותוכניות א' ו- ב' לא יצאו אל הפועל נשארנו בבית של סבתא ואז יכולנו לשמוע לפי קריאות הקהל אם יש משחק או לא. למותר לציין שבידיעה רטרואקטיבית זו לא הייתה שום תועלת מעשית שהרי גם אם התקיים משחק כל מה שנותר לנו זה לנחש את התוצאה לפי קריאות הקהל בעודנו אוחזים בכוס מהביל של תה עם נענע והרבה סוכר.

בשבת שבה מזג האוויר לא היווה מכשול כאמור, היינו יוצאים אחר כבוד והולכים בדרך הפתלתלה רצופת המהמורות והסלעים בין עצי היער והאצטרובלים ומגיעים לאצטדיון. הזריזים למצוות כבר הקדימו וטיפסו מעל חומות הבטון, השתחלו בין גדרות התיל ונכנסו פנימה. אנחנו בחרנו בדרך אורתודוקסית יותר ונעזרנו ברפול, חבר ילדות של אבא, שהיה השוטר שעמד בכניסה. חיבוק קצר בין חברים ותיקים של אבא ורפול, קריצת עין לשומר ואנחנו בפנים!

באותם ימים כיכבה הפועל בית שמש במחוז דרום של הליגה השלישית, ליגה א', ואירחה למאבקים מורטי עצבים יריבות מיתולוגיות כמו הפועל מרמורק, קריית אונו, ובית"ר רמלה. הכוכבים הגדולים של הפועל היו הקיצוני סופה בני תמוזרטי ועושה המשחק המחונן, מספר עשר קלאסי- עמוס מימון האגדי!

אולם עם כל הכבוד לנעשה במגרש האקשן האמיתי היה ביציעים. כל אותם חברים יקרים שהתכנסו בשבת בבוקר לתפילת שחרית וקריאת התורה בבית הכנסת המיתולוגי 'שבת אחים' לא נפקד מקומם גם אחרי הצהריים במשחק של הפועל. כל אושיות החברה המקומית היו שם: בנישתי מהפיצוחים במרכז, ביטון מהירקות, בוסקילה מהבנק ועוד רבים וטובים… השיחות בטריבונה נסובו סביב עניינים ברומו של עולם: הפסטרמות שעלו על המדפים בחנות של פיני פיקנטי בצעד שמהווה לא פחות מהכרזת מלחמה על קרטל הבשר של משפחת חזן, המחיר המופקע שבה קנה הבוקר דוד שמעון את ההפטרה מתחת לאף של בוסקילה בהצהרת כוונות בלתי משתמעת לשני פנים לקראת משחק העונה- הפטרת 'שבת הגדול', ועוד..

אני בכל ההמולה הזו ניסיתי לאתר את אותו זקן חביב שישב עם טרנזיסטור והאזין ל 'שירים ושערים'- שהרי עם כל הכבוד להפועל בית שמש מעייני היו נתונים במקביל לא פחות גם לתוצאה של בית"ר. וכך הייתי ניגש ושואל בעדינות, מה עם בית"ר? ואם התוצאה היתה צמודה הייתי נשאר לשבת לידו עד שתישמע שריקת הסיום. בסוף המשחק הייתי חוזר לשבת ליד אבא שהיה מחבק אותי בחמימות כמו שרק הוא יודע ושואל: "מה עשו בית"ר?" ניצחון, והייתי זוכה להבטחה שנלך למשחק הגביע הבא שיערך באמצע השבוע. הפסד, והתגובה הייתה: "אה.. קשה בחיפה/ת"א/באר שבע, מה חשבת שינצחו?!"

בחזרה לבית הייתה מקבלת את פנינו סבתא במבט שיש בו שילוב נפלא שבין אכזבה, רחמים וייאוש.. ומפטירה: "אש תעמ'ל פיל הדי ל'קורה" (במרוקאית: מה יצא לכם מהכדורגל הזה?). אח"כ היינו מצטרפים ל- 'שעת התה הנינוחה' בחברת הוגי דעות בעלי שם עולמי מסניף הליכוד המקומי שבד"כ הסתיימה כשהיא על סף תגרת ידיים המונית… כל מה שנותר לי הוא לשבת בצד וליהנות מהמופע בעודי סופר את הדקות עד שתצא כבר השבת ואני אוכל להתעדכן בכל תוצאות המחזור ומיקומה העדכני של בית"ר בטבלה אצל עמי פזטל ב"ממגרש הספורט".

בימי ראשון הייתי פותח את העיתון ואחרי שהייתי עובר על הציונים שקיבלו שחקני בית"ר הייתי מדפדף לעמודים האחרונים לדיווחים ממשחקי ליגה א'. שורה אחת עניינה במיוחד: "כ- 500 צופים חזו במשחק במגרש העירוני בבית-שמש"- הידיעה שאני זכיתי להיות אחד מאותם חמש-מאות 'מאושרים' מילאה אותי תחושת גאווה!

עד היום אני טורח לבדוק בעיתון של יום ראשון מה עשתה בית-שמש (כיום בליגה ג', מחוז מרכז). עמוק בפנים יש לי עדיין חלום שאיזה נובוריש מקומי יקנה את הפועל בית-שמש ויהפוך אותה למיני-אימפריה מקומית.. למה לא?! בהחלט יש פוטנציאל במקום- עיר קטנה עם אנשים חמים (גם אם לפעמים קצת יותר מדי) שכמו כולנו חולים על כדורגל. אז אם אתם מכירים מישהו עם מיליון או שניים מיותרים לבזבז על קבוצת כדורגל תנו לו את המייל שלי..

פורסם בקטגוריה כל הרשימות, נשמת כל חי, סיפורים, עשרים ושניים משוגעים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

10 Responses to בית-שמש יונייטד

  1. מאת שבי כהן‏:

    כרגיל, איציק – מקסים!

    אתה כל פעם מצליח להחזיר אותי לילדות שאיננה עוד וכנראה החברה הצעירים לעולם לא יכירו. כשהייתי ילד, היה לי דוד שהיה סדרן בקטמון ואח"כ בימק"א. כעקרון, הוא היה איש הסתדרות, איש הפועל, אבל לפעמים הוא היה גם במשחקים של בית"ר (אין לי מושג איך). כיוון שלא היה לי כסף, אבל אהבתי כדורגל, הקריצה שאתה מזכיר מבית שמש עבדה גם בקטמון ובימק"א של פעם, וכך מצאתי את עצמי רואה כמעט כל שבת כדורגל אמיתי במגרש. מאז הדוד הלך לעולם שכולו טוב ולי יש כסף לקנות כרטיס. מה שנשאר זה עדיין שאני רואה כדורגל באותה אהבה כמו פעם.

    מהפועל בית שמש אני זוכר מצוין את עמוס מיימוני. הוא היה חלוץ, נמוך, שמנמן, קרח, אבל לא עושה משחק, לא כך? ולדעתי היה לו גם עבר בבית"ר לאיזה עונה אחת, אני כמעט בטוח, אי שם בתחילת שנות ה-80, לא?

    ועוד משהו, אתה מציין שהם שיחקו בליגה השלישית אבל אם אני זוכר טוב הטופ שלהם היה ליגה ארצית, שאז הייתה השנייה אחרי הלאומית.

    וחוץ מזה, חלק מהתיאורים, על בית הכנסת, על הסחבקייה ביציע ועוד, אפשר להעתיק לעוד הרבה מקומות מזרחיים-קהילתיים שהיו ואינם עוד (בית שאן, קרית גת, יהוד, שמשון ואפילו בית"ר והפועל).

    לגבי העיר בית שמש עצמה – ממה שאני יודע (ואולי אני לא ממש מעודכן), הרוב המרוקאי ששלט אז, לפני עשרים-שלושים שנה, התחלף ברוב חרדי. בית שמש, כמו ירושלים, מתחרדת. כנראה שהחלום שלך ישאר בגדר חלום. בלי קשר – גם לי זה חבל.

    שבת שלום!

  2. מאת איציק אלפסי‏:

    שבי ידידי,
    בזיכרון שלי עמוס מיימון היה מנהל את המשחק מעיגול האמצע עם הידיים על המותניים סטייל אורי שלנו, אבל כידוע לך הזמן נוטה לעשות דברים משונים לזיכרון… אני משוכנע שאתה צודק והוא היה חלוץ. לגבי העונה בבית"ר- אתה מחדש לי, אני ממש מתרגש עכשיו.. אשמח לפרטים נוספים.

    הפועל בית-שמש אכן הגיע לארצית מתישהו בהיסטוריה שלה אבל זה היה לפני התקופה שלי- אני זוכר רק את ליגה א' דרום.

    וכיום בית-שמש היא באמת כבר לא מה שהיה פעם. האיזור הישן של העיירה (שהיא כבר עיר כיום אבל בשבילי תמיד תישאר עיירה..) עדיין מאוכלס ברובו ע"י מרוקאים אבל כל החלק החדש- רמת בית-שמש, זה חרדים אנגלו-סקסים שאין להם למרבה הצער דבר עם המסורת האותנטית של המקום.

    שבת שלום!

  3. מאת אביאל‏:

    נפלא כרגיל, אמנם ימק"א לא זכור לי אבל הוא השאיר לי מזכרת, הייתי קטן ואבא היה לוקח אותי למשחקים, במשחק נגד מכבי ת"א ב88 אני חושב היה שער לבית"ר ואיזה מישהו קפץ בגול ופשוט העיף אותי מהידיים של אבא שלי עד היום יש לי צלקת קטנה בראש :)

  4. מאת בני תבורי‏:

    אשכרה Deja Vu עשית לי,

    שתהיה לי בריא איציק, יופי אתה כותב, עונג שבת אמיתי!

    לי לא היו בית"ר ובית שמש, היו לי הפועל פ"ת ומחנה יהודה, היה זכריה רצאבי (בשתיהן בתקופות שונות), אבל החוויות הן אותן החוויות ואותם טיפוסים.

  5. מאת יובל‏:

    פוסט מרגש ומרתק, וכמו שאמרו לפניי – כרגיל אצלך.
    נהניתי מאוד לקרוא.

    לצערי לי לא היו חוויות כדורגל מקומיות כאלה ולא הייתה לי פילגש מלבד בית"ר (לא שהייתי מתנגד לאחת כזאת בליגה נמוכה).

  6. מאת שבי כהן‏:

    אהלן איציק,

    תודה שאתה משוכנע שאני צודק רק שאני לא בטוח שאני צודק :-) יש סיכוי שאני מבלבל את עמוס מיימוני עם יצחק מיימוני של הפועל כפר-סבא (שהיה חלוץ, נמוך, שמנמן וקרח…) אז אולי מיימוני שלך באמת היה קשר עושה משחק.

    לגבי בית"ר – אני די משוכנע שהוא עבר בבית"ר לעונה או שתיים, לא השאיר חותם מיוחד וחזר לבית שמש. אם אני זוכר נכון, זה היה סיפור גדול אז. הוא הגיע ככוכב והיו ממנו הרבה ציפיות שלא התממשו. שילמו עליו גם הרבה כסף. לדעתי, אם תשאל כל אדם בבית שמש שמתעניין בכדורגל וזוכר את מיימוני, הוא יוכל להגיד בוודאות אם אכן יש סיבה להתרגשות שלך… (חוץ מזה, תמיד תוכל להתנחם באופיר עזו :-) )

  7. מאת רן‏:

    איציק – אחלה סיפור. פשוט תענוג היה לקרוא.

    הערות לגבי בית שמש:

    1. במגרש הזה אורי הבקיע את גדול שעריו, כשהקפיץ את הכדור כמה פעמים על הרגל מעל כל ההגנה של בית שמש והקשית מעל השוער. זה היה באיזה משחק גביע בראשית שנות ה- 80 או סוף ה- 70.

    2. שנים אחר כך, בתקופת השירות הצבאי, היה יוצא לי לעבור הרבה ליד המגרש הזה ותמיד זה היה מזכיר לי את אותו גול.

    3. גם לי זכור עמוס מיימון בבית"ר. או שאולי זה היה משה זייתון? אולי שניהם?

  8. מאת old timer‏:

    יופי של פוסט.

    אני מוחה על רשימת האיצטדיונים בפסקת הפתיחה. תרשום לעצמך חמש פעמים YNWA לפני השינה:-)

  9. מאת בנימין‏:

    איציק,
    כאחד שעבר את ממסלול המתואר כבר בתחילת שנות ה-70 ממש התרגשתי לקרוא את הכתבה.
    אני מצרף קצת נתונים על הפועל בית שמש שיעשו את הנוסטלגיה לאטרקטיבית משהו בתקווה שימצא האחד שאכן ירים את כפפת 2 מיליון המיותרים למענינו.
    הקבוצה האגדית מבית שמש הייתה ידועה כקבוצה ביתית שלא קל היה להוציא נקודות במגרשה. למשל המאזן הרב שנתי במשחקים של מכבי חיפה עם הפועל בית שמש עומד על:2 נצחונות להפועל בית שמש במגרשה, 3 תוצאות תיקו, ניצחון בודד למכבי חיפה (מופיע באתר של מכבי חיפה בקטגורית חיפוש משחקים).
    על המגרש בבית שמש קיבל אלי אוחנה המפורסם את דקות המשחק הראשונות שלו כמחליף במסגרת משחק גביע המדינה עם הפועל המקומית שהסתיים בתוצאה מאופסת לרווחתם של האוהדים המקומיים. הם קיבלו את התוצאה היחידה האפשרית מבחינם כאוהדים שרופים של שתי הקבוצות. כן, בעירות הפיתוח של פעם היה דבר כזה. דרך אגב המשחק בו אורי מלמיליאן הבקיע את הגול שהוא ציין כיפה בקריירה שלו היה אכן בגביע המדינה מול הפועל בית שמש אבל משחק זה נערך באיצטיון מפורסם לא פחות בשם ימק"א בירושלים.
    איך שכחת לציין את "גבעת בגדד" המיתולוגית?
    הקוון שרץ קרוב לגבעה קיבל הנחיות מדויקות מתי להרים את הדגל וברכות עסיסיות של העולים הבגדדיים שנחתו בבית שמש. את מקלחת היומית הוא עשה על המגרש…
    לסיום ההרכב הגדול של הפועל בית שמש שבוודאי זכור לך מאותה תקופה:
    בשער: יצחק זהבי , חוליית ההגנה: גבי טמוזרטי, אבי ממן, עזרא יצחק, חיים כהן. בקישור: שלמה אבוטבול, אמנון מור מזרחי, אברהם בו שיטרית. בהתקפה: אפרים עבוש, עמוס מימוני, רפי אברמוב. מאמנים של הפועל בית שמש באותה התקופה היו: חיים לוין, צבי סינגל, נחום סטלמך, יהודה חדד.

  10. מאת איציק אלפסי‏:

    בנימין,
    תודה רבה על האינפורמציה! העלית על נס ועשית צדק היסטורי עם תור הזהב של האימפריה מבית-שמש!

סגור לתגובות.