געגועים לחיבוקים חמים

בוא ידידי שב ליד מדורתי ואשאלך שאלה
האם גורלי תמיד יהיה שחור כמו לילה?
איך הלכתי שוב אחרי דמיון שווא מעורפל
איך פיתה אותי השד המנוו
ל

את האשה שלי אמר לי לעזוב
יותר טובות ממנה, כך אמר, תמצא ברחוב
משך אותי ללכת למקומות לא טובים
עשיתי לעצמי בושות, רקדתי עם כלבים

יום אחד התעוררתי בביב שופכין
וליבי כבד עלי כאבן שאין לה הופכין
ועכשיו אני רוצה הביתה לחזור אל האשה
תגיד לי איך אני יוצא, איך אני יוצא מהבושה?

אל דאגה חבר יקר שלי, אל תתייאש!
בוא ואתן לך גפרור שבליבך ידליק את האש
דע לך זהב טהור זורח בביתך
ואין בכל העיר טובה כאישתך

אבל אתה צריך כל יום לראות אותה אחרת
כמו שמש חדשה ששוב ושוב זוהרת
אתה צריך לראות אותה כל לילה מקודשת
כמו הלבנה המתחדשת. 

 ('אש', מילים: אהוד בנאי)

זה היה לפני כמעט שנתיים.. בבוקר חם ולח של סוף הקיץ אספתי את מטלטלי, נפרדתי מהחברים והמשפחה ויצאתי להגשים את חלום חיי.

מאז שהייתי עולל צעיר הסתכלתי בהערצה על העולם שמעבר לשער היציאה בנתב"ג- עולם גדול ומלא באפשרויות, כך דמיינתי, מחכה לי שם. אחרי שנים של ערגה וכיסופים סופסוף נחתתי לי בצהריים של יום שטוף שמש נדירה בנמל התעופה הית'רו שבלונדון בכדי להתחיל את החיים שלי מחדש. כאן, חשבתי לעצמי, איש לא יעקם אפו כשישמע את שם משפחתי, הנערות לא ישאלו מה עשיתי בצבא ודיבורים גבוהים על פילוספיה ותרבות יתקבלו בהערצה ולא בבוז.

עד מהרה התחוור לי עד כמה הייתי שבוי בחזיון תעתועים:
עארסים יש גם באנגליה, והם הרבה פחות חביבים מאלה שלנו בכיכר ציון.
הנערות חומריות אף יותר מאלה המכתתות רגליהן ברח' שינקין וכיכר המדינה.
הבירוקרטיה נוראית ואין אפילו אפשרות להוציא ת'עצבים ולהפוך שולחן על הפקיד…
והאנגלי הממוצע, אוי לבושה, ניחן בהשכלה כללית שמתאימה לבוגר מערכת החינוך של רונית תירוש.

אבל אלו שהיו קשים עלי יותר מכל היו הבדידות והניכור.

בשבועות הראשונים הכל דווקא היה נראה נפלא- הוצפתי בהזמנות לבילויים, מסיבות, ובעיקר- לפאב. נדמה היה שכולם מבקשים בחברתי והייתי מוחמא. אלא שאחרי מס' שבועות הבנתי את הבלוף: "החברים" החדשים שלי התבררו כלא יותר מאנשי אגד.. אף אחד לא התעניין באמת בקשיים הרבים שחוויתי כ'יורד חדש' (והיו הרבה כאלה מטבע הדברים), לא חשב אפילו להציע עזרה ולמעשה התחוור שאני מעניין אותו בערך כמו שהתחממות כדוה"א מעניינת את הישראלי הממוצע.

הימים הלכו והצטברו והחורף הקר והחשוך הגיע. עד מהרה מאסתי במפגשים החברתיים הדלוחים בפאב ומצאתי את עצמי מבלה ערבים ארוכים, לבד, בקור (השותפים שלי לא ראו צורך להפעיל את החימום כל עוד הטמפ' נמצאת מעל לאפס)- בוהה בקובנטרי נגד פלימות' משחקים בגשם שוטף מה שאמור להיות כדורגל אבל נראה יותר כמו חיי-שרה…

בחלוף השבועות והחודשים חילחלה אלי התובנה שלמרות כל התכחשויותיי בעבר אני ישראלי הרבה יותר ממה שחשבתי- ישראלי שכונתי בכל רמ"ח אבריו! ערגתי בשקיקה לכל דבר קטן בארץ: לבורקסים של מאפיית חבה בשוק, לשווארמה בציון-הקטן, לשבת על הפוך בקפית או לראות סרט איטלקי בלב-סמדר. התגעגעתי אפילו לדברים שגרמו לי לרצות לברוח: גסות הרוח, הברדאק, ה"סמוך על סמוך" וה"יהיה בסדר אח שלי!"… קראתי לזה: "אפקט בני ישראל על הים" על שם ערגתם של בני ישראל לשומים והבצלים שאכלו במצריים כשפרעה וחייליו סגרו עליהם על שפת ים-סוף.

סוף-דבר,
בעזרת המון סייעתא דשמעייא, אהבתם הגדולה של הוריי ואחיותיי ומשפחה הודית מקסימה שאימצה אותי כאחד מבניה הצלחתי לבסוף לשרוד את אותם ימים קשים. בימים אלו אני כבר מסכם שנתיים שלמות בממלכה האפרורית- משהו שלא נתתי לו שום סיכוי באותו חורף ארור. ובכל זאת שנתיים ימים ואף אחד עדיין לא הזמין אותי אליו הבייתה לראות איזה משחק.. אין אף "אם אתה צריך משהו תתקשר- אל תתבייש!" ובטח שלא: "שישי בערב אתה אצלנו, אני לא רוצה לשמוע לא!".

____________________________________

אני מטריד אתכם עם החוויה האישית שלי מכיוון שמה שקורה בימים אלו עם ברק יצחקי מזכיר לי אותה מאוד. גם אני הייתי פעם מאלה שחשבו שהשחקן הישראלי מפונק וזלזלו בכאלה שחזרו לארץ בגלל ש"התגעגעו לאוכל של אמא". אלא שכמו שאמרו חז"ל "אל תדון אדם עד שתגיע למקומו" וכעת אני מבין היטב ש"האוכל של אמא" אינו אלא מטפאורה למצב פסיכולוגי בלתי נסבל: העדר תחושת בית.

בדידות היא לא מצב פיזי- היא מצב קיומי. שדה תעופה הוא אחד המקומות העמוסים שאפשר להעלות על הדעת- אולם מי כל מי שנחת פעם לבדו בשדה זר מכיר את תחושת הניכור הנוראה. במצב פסיכולוגי שכזה לשחקן כדורגל, או לכל בעל מקצוע אחר, אין שום סיכוי לגלות אפילו אחוז סביר מיכולתו האמיתית- לפתע הוא מוצא עצמו מתקשה גם בפעולות אותן עשה בעיניים עצומות. מכאן הדרך קצרה לתהליך שמתחיל באיבוד הביטחון ויכול אף להסתיים בטרואמה נפשית שדרוש זמן וטיפול מקצועי בכדי להתאושש ממנה (ע"ע היכולת המאכזבת בד"כ של השחקן הישראלי החוזר מחו"ל).

ברק יצחקי עושה נכון מאוד כשהוא מבקש לחזור הבייתה- ברגע שהוא ישמע את הקהל מהמזרחי קורא "ברק יצחקי בא לפה" גנק תישאר זיכרון רחוק ומעומעם. לא מדובר בכישלון, לא אישי ולא מקצועי:
מבחינה מקצועית- הליגה בלגית היא ליגה בינונית והאשלייה שהיא מהווה מקפצה לליגות הבכירות באירופה היא בדיוק זה, אשלייה. איזה שחקן שהגיע מהליגה הבלגית אתם מכירים באחת הליגות הבכירות ביבשת?
מבחינה אישית- לענות את עצמך רק בשביל להוכיח שהצלחת לשרוד זה איננו מעשה גבורה, זה מעשה אהבלות! וחוצמזה, נראה אותם מסתגלים למטליות שלנו! או בקיצור- ביום שתראו בלגי מוכר פיתות שתיים בחמש ביום שישי בצהריים בשוק תעשו לי טלפון..

פורסם בקטגוריה בבל, ימק"א, כל הרשימות, ממשיך לנסוע, נשמת כל חי, עשרים ושניים משוגעים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

27 תגובות בנושא געגועים לחיבוקים חמים

  1. מאת נאתי ירושלמי‏:

    שווארמה בציון הקטן? פעם הבאה שאתה בא לביקור מולדת (אמרת ספטמבר) תזכיר לי לקחת אותך לסיבוב.. יש שווארמות הרבה יותר טובות בי-ם..

    הפוף בקפית? אם אתה כבר במושבה אז דווקא בקפית..?!

  2. נאתי, בכיף!

    נ.ב.
    מה רע בקפית? ת'כלס כל בתי-הקפה במושבה הם אותו שטאנץ. כתבתי קפית לטובת הלא ירושלמים מבנינו כי זה מוסד ירושלמי די מוכר.

  3. מאת שבי כהן‏:

    איציק,

    אין מילים! פוסט מקסים. דרך המשקפיים שלך החזרה של יצחקי נראית הרבה יותר הגיונית, נכונה ובריאה. צוחקים על בניון עד היום שחזר לארץ בזמנו כי אמא שלו לא מצאה פטרוזיליה לסלט, אבל להטיף מוסר לאחרים זה נורא קל. לכן גם חשבתי, כשכתבתי את תגובתי אצל יובל, שאתה תוכל לתאר טוב מכולם מה הרגיש יצחקי בחצי שנה האחרונה.

    אישית, לא רק שלא הייתי מסוגל לחיות בחו"ל יותר מחמש דקות, מחוץ לירושלים אני מרגיש בודד ועזוב… הדוגמא של שדה התעופה הייתה מזהירה. עברתי את "החוויה" כמה פעמים (השארתי סניפים בכמה נקודות על הגלובוס…), והתיאור שלך מדויק להפליא.

    נ.ב. – אפרופו נאתי, אתה חייב לעדכן את הזיכרונות שלך מירושלים … חייב !

  4. מאת אביב בן רש‏:

    איציק אתה תותח.
    אני זוכר שהגעתי לבלוג הזה דרך הבלוג של רונן דורפן.. ראו שיש לך את זה אבל לא היית טוב כמו עכשיו.. באמת שהכתיבה שלך משתבחת עם הזמן וזה היה אחד הפוסטים ובכלל אחד הדברים הטובים שקראתי בחודש האחרון… :-)

    אני כבן 33, וחזרתי לארץ רק בדצמבר האחרון.
    עד אז איפה חייתי? אנגליה, אמנן לא בלונדון המגעילה (יפה מאד אך מגעילה) כי אם בבלקבורן.

    אני בהחלט מבין את תחושת הלבד שאוחזת בך ואין ספר שהגעגועים הורגים.
    יש גם הרבה מאד אנגלים נחמדים, ואני אחרי 4-5 שנים כבר הרגשתי שם בן בית, יש המון צדדים טובים לאנגליה.

    אז לפעמים יש רגעים קשים שאתה רוצה לעזוב הכל ולחזור אבל אני בטוח שגם אתה חווית רגעים יפים שהעלו בך חיוך על מזלך להיות באנגליה באותה עת.
    לגבי יצחקי ודאי שקשה לו מאד בבלגיה והיטבת לתאר מדוע, אבל אני כן חושב שמבלגיה קל יותר להגיע לליגות הגדולות באירופה.

  5. שבי,
    תודה. מגיע גם לך קרדיט גדול על זה שנתת לי את הרעיון.
    מזדהה עם ההרגשה שלך כשאתה יוצא מחוץ לירושלים- אנחנו הירושלמים זה באמת זן מיוחד :)
    אני מבטיח להתעדכן בביקורי הקרוב בירושלים- כבר שלחתי לך מייל בעניין.

    אביב,
    כמו כל שחקן צעיר גם אני עובר ליטוש ככל שאני צובר יותר דקות משחק :)
    וודאי שלא הכל שחור – יש חוויות שבאמת אפשר לחוות רק כאן, בטח בתחום הכדורגל. כבר עכשיו אני מרגיש הרבה יותר מאוקלם וכמובן שיש גם אנגלים חמים ומסבירי פנים. ובכל זאת בדבר אחד אני משוכנע- אני אף פעם לא ארגיש כאן באמת בבית. בשורה התחתונה הפערים המנטליים הרבה הרבה יותר משמעותיים ממה שחשבתי תחילה, לפחות עבורי.

  6. מאת RS‏:

    "איש לא יעקם אפו כשישמע את שם משפחתי, הנערות לא ישאלו מה עשיתי בצבא ודיבורים גבוהים על פילוספיה ותרבות יתקבלו בהערצה ולא בבוז."

    ועכשיו זה נעלם? פתאום הישראלים הפכו אינטלקטואלים? פתאום יש לך שפה משותפת?

    אין טעם לעשות אידיאליזציה לצד זה או לצד אחר. מרצה שלי אמר לי פעם משפט מאוד אופטימי: "life sucks and then you die!".

    בשביל להתפתח לעיתים קרובות עושים הקרבות. גם אני במסלול דומה לשלך ומרגיש את אותה אי-שייכות (אני חושב על צרפת ולא לונדון). סיימתי תואר ראשון עם חבורת בנות שהן בעצם גברים במסווה. חסרות אינטלקטואל, ריקניות ורדודות. אני מרגיש את אותן רגשות קירבה למשפחה שתיארת אבל באותה מידה בקושי מסוגל לנהל איתם שיחה.

    אף אחד לא הבטיח לנו גן של שושנים אבל משום מה הרבה חושבים שכן.

  7. מאת יובל‏:

    איציק, פוסט נהדר. אמנם מעולם לא שהיתי למשך יותר שבועיים כך שאוכל להגיד גם כן "מניסיון", אבל אני מניח שזה מקרה די נפוץ.
    גם אני לא אהבתי את הזלזול של הטובקיסטים שאמרו "מפונק", "חובבן" ו"בגלל זה אף פעם לא נגיע למונדיאל או ליורו".
    אי אפשר לשפוט אדם עד שלא שמנו את עצמנו בנעליו.
    גם אני מכה על חטא על כך ששפטתי מהר מדי את ג'וניור ויסה, שיצא לראשונה בחייו מפרו ועבר ישר לחיות במדינה זרה לחלוטין, בה הוא אפילו לא מצליח לתקשר עם המוכר במינימרקט מתחת לביתו (אני, בחמישה-שישה מקרים שהוא ירד לקנות אצלנו כמה דברים במשמרת השבועית הבודדה שלי, ולא הצלחתי לתקשר איתו כי הוא ידע רק ספרדית. אפילו לא מילה באנגלית).

  8. RS,
    הנקודות שאתה המעלה חשובות ואני מעט ארחיב בעניין ואהבהיר את עצמי:
    האכזבה (היחסית) מהחיים בחו"ל לא גרמה לי פתאום לעשות אידאליזציה לחיים בארץ- החסרונות אותם חסרונות והים אותו ים… אבל זה הוביל אותי למס' תובנות:

    א. הקונפליקטים שאדם חווה לא נפתרים במעבר לסביבה אחרת, איש לא יכול לברוח מעצמו.

    ב. אנחנו נוטים לקבל את הדברים הטובים שבכל זאת יש בארץ (ויש כמה…) כמובנים מאליהם. רוצה לומר- בפרספקטיבה של זמן ומרחק החיים בארץ רחוקים מלהיות כ"כ נוראים כפי שלעתים אנחנו מציירים אותם.

    ג. וזה אולי משהו שהוא אישי שלי בלבד: תחושת הבית והשייכות עולה בחשיבותה על כל דבר אחר. הביטחון שהיא מקנה חיוני להתפתחות והיצירה גם בתחום האישי וגם בתחום המקצועי. יכול מאוד להיות שבמקום אחר בעולם כן היית מרגיש בבית אבל את הצ'אנסה שלי על החיים כבר לקחתי ובשלב הזה אני מעדיף את הבית הישן והמוכר, על כל מגרעותיו.

    יובל,
    אל תחמיר עם עצמך, גם אני הייתי שולח את ויסה על המטוס חזרה אחרי שני משחקים אלמלא הייתי נמצא במצב דומה.
    ואגב, עוד דבר שגרם לי לחשוב שמגיע לו צ'אנס זה שחבר צ'יליאני כאן, שמצוי היטב ברזי הכדורגל בדרום-אמריקה, ממש התפלא כשויסה הגיע לבית"ר וטען שתפסנו חתיכת מציאה. לדבריו ויסה נחשב בדרום-אמריקה אחד הכשרונות המבטיחים לגילו.

  9. אגב RS, אני מפנה אותך גם לפיסקה על "אפקט בני-ישראל על הים" שמתייחסת בדיוק לדברים שהעלת.

  10. מאת RS‏:

    "וזה אולי משהו שהוא אישי שלי בלבד: תחושת הבית והשייכות עולה בחשיבותה על כל דבר אחר. הביטחון שהיא מקנה חיוני להתפתחות והיצירה גם בתחום האישי וגם בתחום המקצועי. יכול מאוד להיות שבמקום אחר בעולם כן היית מרגיש בבית אבל את הצ'אנסה שלי על החיים כבר לקחתי ובשלב הזה אני מעדיף את הבית הישן והמוכר, על כל מגרעותיו."

    אני חושב שהבית נמצא היכן שהתשוקה שלך נמצאת. אבל זה אני.

  11. מאת אביב בן רש‏:

    מעניין אותי לדעת

    באיזו רמה האנגלית שלך איציק? וכמה זמן אתה כבר באנגליה..?

    כי כשאני הייתי האגנלית שלי שחשבתי שמאד טובה הקשתה עליי במקרים מסויימים…

  12. מאת יובל‏:

    אני באר שבעית במקור.
    וגרה בשנה וחצי האחרונות בת"א ואני פשוט לא מסתדרת, לא סובלת את התל אביבים האלה.

    לחשוב לגור במדינה אחרת? לא הייתי שורדת..

  13. מאת RS‏:

    איציק:

    אני מקווה שלא תיקח את זה אישי, אבל יש לי תחושה שישראלים הם פרובינציאליים באופן קיצוני. אנחנו מתחנכים בצורה מאוד פרטיקולריסטית ולא נחשפים מספיק לצורות חינוך אוניברסליות כי זה חלק מהאתוס שלנו. לכן אני חושב שכל-כך קשה לנו לצאת מהכוך שלנו.

  14. מאת Calvin‏:

    פוסט מיוחד. לא הייתי בחו"ל אף פעם ליותר משבועיים, אבל אני חושב שהגשעתי למסקנות האלה שלך לפחות ברמת התיאוריה גם בלי ממש לעבור לגור שם.
    עם כל הג'יפה שיש פה זה עדיין מקום מדהים.

    נ.ב. זה "אל תדון אדם עד שתגיע למקומו".

  15. Rs,
    מסכים לגבי התשוקה- זו הסיבה שבשבילי הבית הוא בארץ. הבנתי שזה שאני כ"כ "שונא" אותה לפעמים זה בגלל שאני קשור לאליה. לפה אין לי בכלל סנטימנטים, שום דבר לא מרגיז אותי ואני אדיש לגמרי.. זה נחמד תקופה מסויימת אבל ת'כלס לא כיף לחיות ככה.

    אני גם חושב שיש משהו בעניין החינוך, זה כנראה חלק מהאתוס של "עם לבדד ישכון". מעניין לראות איך תהליכי הגלובליזציה ישפיעו על זה. בכל מקרה אני לא חושב שזו הסיבה שישראלים מתקשים יותר להסתדר בחו"ל.
    הסיבה נעוצה לדעתי בזה שהמנטליות שלנו הרבה יותר שונה ממה שאנחנו נוטים לחשוב מהמנטליות הצפון אירופית/אמרקאית (שאלו הארצות שבד"כ ישראלים מהגרים אליהם).
    סטודנטים מארצות כמו יוון וטורקיה שאני מדבר איתם על התחושות שלי כאן מזדהים לחלוטין, לעומת זאת סטודנטים אמריקאים או סקנדינבים מרגישים כאן כמו בבית. החבר הטוב שלי מצ'ילה אומר שאצלם בדרום-אמריקה הייתי מרגיש הרבה יותר טוב ואני נוטה להסכים.

    אביב,
    דומה. גם אני חשבתי לפני שהגעתי לכאן שהאנגלית שלי בסדר גמור אבל בהתחלה היו לי המון קשיים, במיוחד בכל מה שקשור לכתיבה, פחות בדיבור.

    יובל,
    בתור ירושלמי אני לגמרי איתך לגבי התל-אביבים :)

    Calvin,
    הרווחת בזה שזכית ללמוד את השיעור בלי לשלם את שכר הלימוד :)
    תודה על התיקון!

  16. מאת old timer‏:

    I chased you all the way here to see whether or not you're working in the plan to save liverpool. At least now I know why we wan't win the premieship next year:-)

    I would like to highlight a somewhat different side of your description, becuase I'm undergoing a similar experience. I'm living in the US for almost 4 years. Before I moved here my social agenda was to absorb the new experience, embrace the local culture and not lock myself in the "Jewish Ghetto". However, "HATAVLA LO MESHAKERET". 90% of my freinds here are Israelis, the rest are American Jews. The things that I miss the most (other than Lina, Spaghetim, Gilli's and Abu Ghosh) are of course my freinds and my family.

    As for belonging, a part of me misses that sense, another part welcomes its absence. I became tired of being angry, stressed and feeling that I have to elbow my way through anything, all of which come with the sense of belonging. I welcome the fact that I don't need to yell to listned to, that people are nice to one another and that they respect your personal space. Every time I come to Israel for a visit I love the energy, vitality and feel of creativity (for all intents and purposes I am a Jerusalemite but Tel Aviv is special in that regard) but after three days I feel I want to kill someone (that someone is likely to be another driver). Belive it or not when I get back to the US after a visit to Israel I feel like a came home.

    Its getting even more complicated with children. With what I read and hear, the idea of sending them to an Israeli school makes me feel bad.

    Althouh a part of me hates the fact that my children may not be Israelis another part is angry for me feeling that.

    I can go on and on, but generaly what I'm trying to say (in a somwhat confused manner, I admit is that the sense of belonging is not everything and that the picture generally is much more complex.

  17. Old Timer,

    א. התוכנית "המהפכנית" להצלת ליברפול יורדת לדפוס עוד אנחנו מתכתבים ותתפרסם אי"ה ביום שני- יש למה לצפות :)

    ב. דבריך מאירי עיניים ונעימים לי עד מאוד!
    אני שמח שהצגת את הזווית שלך לנושא שמאזנת את הזווית שלי.
    אני חושב שלא הדגשתי זאת מספיק:
    הדברים שברשימה הם החוויה האישית ש-ל-י (דגש), אני משוכנע ובטוח שיש אנשים עם חוויה שונה. בנוסף, הדברים לא נועדו לשבור את רוחו של מי שחולם עדיין להגשים את החלום "האנגלי" או "האמריקאי" או כל חלום אחר. הם רק נועדו להכין אותו יותר טוב לכך שהמציאות שונה מהדימיון- לטוב ולרע.

    ג. משהו שרציתי לציין מזמן- הכתיבה שלך באנגלית פשוט מרשימה!

  18. מאת old timer‏:

    א. תודה, אני מצפה.

    ב. תודה שוב (על המחמאה). כתיבה באנגלית היא כלי עבודה ועדיין קל לי יותר בעברית מה שמציף נקודה נוספת שקשורה לחיים בחו"ל וזה השפה. איך אמר אהוד מנור "רק מילה בעברית חודרת" והייתי צריך לחיות פה כדי להבין כמה זה נכון. אני חי באנגלית, עובד באנגלית ומבין אנגלית אבל אני לא מרגיש באנגלית. למילים באנגלית אין שום מטען רגשי. בנוסף, הבנת אנגלית תמיד מלווה באיזשהוא סוג של תהליך מחשבתי בעוד שעברית אני מבין באופן אינסטינקטיבי. העובדה שאין לי קשר בלתי אמצעי עם השפה שבה אני חי את חיי היום יום שלי מאוד חסרה לי.

  19. מאת RS‏:

    לאיציק:

    אני ממליץ לך לראות את הסדרה החדשה "פאפאדיזי". היא מדברת בדיוק על נושאים כאלה, של קהילתיות בעידן הקפיטליזם הגלובלי.

    יודע מה? יתכן וזה הכוח שלך, שאתה עדיין ניחו בתחושת קהילתיות חזקה והזהות המנוכרת של המאה ה- 21 לא התלבשה עליך.

  20. מאת אריגיא‏:

    חברים, אני רוצה להודות לכולכם על דיון מרתק, שלי באופן אישי יש נגיעה אליו. אני צפוי (אם לא יהיו הפתעות חלילה..) לעבור לאנגליה בעוד כחודשיים, ולכן דבריו של איציק סקרנו אותי, וגרמו לי להרבה מחשבות.
    איציק, כמו שהיטבת לציין, מדובר בחוויות אישיות שגם מתוארות באופן אישי וסובייקטיבי בלי כל התיימרות מעבר. היה מעניין מאוד להבין ולו בקצת איך עברה עליך התקופה עד כה, אבל שים לב להבדל משמעותיבינך לבין יצחקי (אתם כבר קוראים לו "אוחנה הבא"?) – לשניכם היה קשה, אתה המשכת הלאה, הוא ביקש לעצור. ואני לא מדבר על הבדלי התנאים, אני מניח, והיתרונות של שחקן כדורגל (כלכלית, חברתית ועוד), אלא שלך היית מטרה מול העיניים שלא ויתרת עליה, ואילו הוא כן. אולי זה אומר שלא באמת הייתה לו מטרה? לא בטוח, אולי רק שהיא לא הייתה חשובה מספיק.
    ואחרונה חביבה, יובל – עשית לי את היום. הייתי בטוח שאני הבאר שבעי היחיד פה. הנה, כבר חיזקת לי את תחושת השייכות כאן… ובתור אחד שגר בתל אביב כבר כמה שנים, יש לי הרגשה שאני מבין היטב למה את מתכוונת. כל עוד את יודעת מי את, יקרו לך דברים טובים. כל עוד לא תנסי להיות מי שאת לא, שום דבר רע לא יכול לקרות.

  21. מאת אריגיא‏:

    בקשר ל-RS ופפאדיזי… בנג'מין בארבר (נדמה לי סוציולוג) כתב שהגלובליזציה משפיעה בשני כיוונים: חיזוק הלוקאלי, הזהות המקומית, או על אנשים אחרים הפוך, חיזוק הגלובלית. אני מניח שהוא היה אומר שאיציק שייך לקבוצה השנייה. מה שבארבר לא לקח בחשבון, וגם היה חסר מהדיון, הוא התייחסות לאנשים (כמוני) שהם "חצי חצי", מישהו שגם מרגיש תחושת שייכות חזקה לקהילה הקרובה, ובמקביל גם שואף להיות חלק ממשהו רחב או יותר, או לפחות לנסות. ניגודים הם חיינו…

  22. מאת יובל‏:

    אני שמחה לשמוע…

    אגב איציק אתה חושב שגם לזוהר היתה בעיה דומה או שהוא מקצועית פשוט לא התאים?

  23. RS,
    נשמע מעניין- היכן מוקרנת הסדרה?

    אריגיא,
    חשבתי עליך הרבה לפני שכתבתי את הפוסט. לא פייר להשוות אותי ליצחקי- אם אני הייתי חוזר הייתי צריך להתחייל הכול מאפס, ליצחקי מחכה בארץ עתיד כלכלי ומקצועי מובטח- בכנות אני לא יודע מה הייתי עושה במצבו.

    יובל,
    לזוהר לא היה מה לחפש באירופה מבחינה מקצועית- כאן אשכרה משחקים כדורגל בריצה :)
    למרות שלמען ההגינות חובה לציין שזמן קצר אחרי שהגיע לבלגיה איתרע מזלו לחלות בצהבת נגיפית אלימה שהשביתה אותו כמעט לכל העונה.

    **האתר של בנג'ימין בארבר למי שמתעניין:
    https://www.benjaminbarber.com/

  24. מאת אריגיא‏:

    אני מסכים שההשוואה ליצחקי היא לא מדוייקת, אבל גם מסיבות שונות מאלה שאתה ציינת, שעדיין יכולות לרמוז על כוונתי. בכל אופן, אני עדיין מרגיש שיש תחושה של פספוס בהחלטה שלו, וגם משהו על יכולתו להתמודד על קשיים, גם אם אני מסכים שאדם צריך להיות איפה שטוב לו ולא איפה שרע לו, על אף שזה פתח לדיון רחב יותר. מה שברור זה, שאם בית"ר תעפיל לליגת האלופות והוא שחקן דומיננטי בה, אז אולי הוא עשה החלטה טובה, וכאן עולה השאלה אם חשיפה של שלב הבתים משתווה או עולה על חשיפה של עונה בליגה הבלגית. הרבה "מומחים" נוטים "לחתוך" את הליגה הבלגית. אני לא בטוח לגבי זה.

  25. מאת אלון זנדר‏:

    איציק וכולם, אני חשוב שההשוואה ליצחקי לא במקום. אני זוכר, שכשריאיינתי את קבוצת הנוער של אייאקס, אחת מאקדמיות הכדורגל החשובות בעולם, הם היו כולם מלאים מחמאות ליוסי בניון. על היכולת שלו, ככדורגלן. אבל בין השורות יכולת לקרוא שהוא נכשל. שהוא לא נפתח ולא הסתדר חברתית – וכמובן שהם לא הבינו. בסך הכל רובם היו די לבד באמסטרדם.

    עכשיו, כמובן שאתה תאמר – הרי בניון לא נכשל, זו עדות למה שרצית לאמר. ואני עדיין חושב שהוא נכשל. למרות שהוא משחק בליברפול, שאם כל השנאה והטינה, היא מועדון גדול באמת (אחרת לא היייתי טורח לשנוא אותו, הלא כן?), הןא יכול היה להיות הכוכב של הקבוצה, או של כל קבוצה. אני לא חושב, שמבחינה כדורגלנית יש לכריסטיאנו רונאלדו ייתרון עליו, אולי אפילו בניון מבין משחק טוב ממנו. כמובן שגופנית הם בליגה אחרת, אבל אולי בניון היה יכול להיות דווקא מסי. ככוכב האקדמייה של אמסטרדם זה לא חלום או פנטזיה. זו אפשרות ריאלית. כמו אצל ואן דר ווארט וסניידר, למשל.

    גם בניון "חזר הביתה", וזה לא קשור רק למה שדיברת עליו. כדורגלן היום הוא מקצוען ברמ"ח אבריו, והתשלום הוא יותר מהוגן. רק הטובים ביותר מגיעים לרמה הגבוהה, מהסיבה שזה עניין מנטאלי. כדורגלן צריך להיות מסוגל להתנתק מתחושותיו ולחיות עבור הכדורגל ו"התשוקה" כמו שRS כתב. זו גם הסיבה שכדורגלנים, כמו כוכבי הוליווד, מאבדים מגע עם החיים מסביב ונופלים לעתים קרובות למלכודות של אלכוהול, סמים, סיפורי נשים וכיו"ב. ליצחקי, מסתבר, אין את זה, וזו ללא ספק סיבה לאכזבה. מה עוד שבבלגיה יש דווקא קהילה יהודית וישראלית גדולה שכן מוכנה מן הסתם לתת סיוע לכוכב כדורגל שמייצג את המדינה שלנו. כך שהניסיון שלך לאו דווקא מקביל לשלו – אח, לו היית כוכב כדורגל, הלא כן?

    מעבר לכל זה, כמי שנמצא שנים באירופה, אני מכיר את התהליכים הקוגניטיביים שעוברים רחוק מהבית, כשמרגישים זרים ואפילו נרדפים. אחד השיעורים הראשונים הוא אכן האכזבה, שגם לגויים יש ערסים. זה דבר שתמיד חשוב לזכור, שעד כמה שהמנטליות שונה בין תרבויות, יש דברים שמאחדים את כל בני האדם. אחד מהם הוא קיום הערסים כתת תרבות, ושני הוא הרדידות הבלתי נתפשת של רוב האוכלוסיה. רדידות וחוסר עניין מרצון.
    אבל כמובן שיש גם קבוצה אחרת, שלוקח זמן להתחבר אליה, ואני בטוח שדרך האקדמיה תגיע אליה בסופו של דבר. רק שדווקא באנגליה הגישה אליה היא קשה ובעייתית, ומנסיוני אנשיה נגועים רבות בשחצנות. דווקא בגרמניה, בה אני חי, דברים כאלה הם בל יראו, מה שלא עושה את החיים פה לפשוטים…
    מצד שני, דווקא בגלל "המצב", יש בישראל יותר עניין, יותר פתיחות לשונה ולזר, כל עוד הוא אורח. צדק מי שכתב לעיל, שאין כמו הפרובינציאליות הישראלית. מצד אחד, ישראל היא מהמדינות המתקדמות בעולם בטכנולוגיה, נוחות החיים ואפילו הגסטרונומיה (לאו דווקא הקולינריה), משום שבישראל בטוחים שהדברים המיובאים הללו הם נחלת כל העולם, ולא כך. ואת זה יודע כל מי שבאנגליה התמודד עם ברזים שונים למים חמים או קרים, או עם חימום בלי ווסת, או עם מערכות טלפונים ורכבות מופרכות לחלוטין.
    אבל מבחינה מנטאלית, אין לישראלים כל פתיחות, נקודת המבט הישראלית נתפסת כעילאית ונכונה, ורק הבחנה מדוקדקת, הרבה ריבים והפחות לשונה מסייעים לבחינה מחדש. זה אגב, לא נכון רק לישראלים – זו הסיבה ל"גיטאות" של מהגרים. ובכל זאת, אצל ישראלים זה קיצוני. אבל זה דבר שאפשר לגלות, גם אם מדברים על כך ארוכות לפני כן, רק כשמגיעים למקום אחר. כי אלה כל כך הרבה נקודות קטנות, של שוני תרבותי, שאני עדיין מקווה לכתוב עליהן יום אחד ספר.
    ודבר נוסף. עם כל הביקורת, עדיין ליהדות יש כבוד גדול הרבה יותר לאקדמיה, לחינוך ולתרבות מאשר לגויים, וכמובן שאני מדבר בהכללה. אך הדבר ניכר בעיקר בחו"ל, ולכן החיבור הוא לעתים קרובות לישראלים ויהודים מקומיים, כדי להימלט מהרדידות (נכון, באבא?).

    בכללי, הישרדות היא לא מעשה גבורה, אבל וויתור וכניעה גם הן לא. כל אחד רשאי ואחראי לחייו – אישית, אני מעריך יותר את מי שמנסה להיפתח, אולי תוך סיכון להשתנות קצת, ושורד תוך אינטגרציה, לא אסימילציה.

  26. מאת אלון זנדר‏:

    נקודה שפספסתי: בישראל הרדידות נדירה יותר מבחו"ל- זו מסקנה שגיבשתי אחרי שראיתי די הרבה עולם. מצד אחד זו היהדות והגישה לחינוך, מצד שני העירנות הכללית בעקבות "המצב" והצורך להישאר בעיניים פקוחות לנוכח המתרחש.

    לRS ושות' – אני הבנתי את בארבר דווקא לכיוון, שכל אחד מאיתנו הופך גלובאלי בשני המובנים. מצד אחד יותר פתיחות והכרה עם העולם, הסרת גבולות ותחושה של חופש, ודווקא התחושות הללו מצריכות את הגברת הצורך הקהילתי אצל כל אחד. קרי, בעולם גלובאלי האדם מחפש השתייכות. ואני מאמין אישית, שההשתייכויות מאבדות צורה והופכות וירטואליות. כך יכולים אנשים להגדיר את עצמם עפ"י קהילות חברתיות באינטרנט, ואפילו דרך קהילת מגיבים בבלוג.

  27. אלון,
    תודה רבה על תגובה מפורטת ומאירת עיניים!

    אתה נוגע בנקודה מאוד נכונה שבעיני היא מדהימה: "בישראל הרדידות נדירה יותר מבחו"ל".
    כאמור, מנסיוני שלי איני יכול להסכים יותר- ההון התרבותי של הישראלי הממוצע הרבה יותר גדול מזה של האירופאי או האמריקאי הממוצע!! וזה משהו שיהמם אותי- כמו רבים אחרים תמיד הסתכלתי בהערצה אל המקומות האלה שהיוו בעיני את ערש התרבות. תמיד אנחנו נוטים להסתכל על ישראל כמדינה לא תרבותית שתחומי התרבות כמעט לא מפותחים בה. אז נכון באמת שבאנגליה יש הרבה יותר תיאטראות אבל גם החברים "המלומדים" שלי כאן באונ' לא יודעים למשל איפה זה ישראל ופעמים רבות נתקלתי בשאלה "אז לאיזה כנסייה אתם היהודים שייכים?"…

    אני מקבל את הסיבות שהצעת לניתוח התופעה ורוצה להציע אחת נוספת משלי:
    לפחות באנגליה נושאים כמו פוליטיקה ודת הם טאבו ולא מקובל לדבר עליהם כלל גם בין חברים טובים. בגלל זה האנגלי נשאר בעל השכלה כללית נמוכה למדי וידע בסיסי ביותר במה שקורה מחוץ לאי שלו. אצלנו בארץ, לעומת זאת, לכל בעל באסטה בשוק יש דעה מפורטת ומלומדת על כל נושא שבעולם- מהתספורת של נינט ועד המדיניות האמריקאית בעירק.

    וזה מתקשר לי גם להערה שלך ושל מגיבים נוספים לגבי הפרובינציונאליות שלנו- אני דווקא חולק. הישראלי הוא אדם שמטייל המון ונחשף לתרבויות שונות ומגוונות. כל אופנה חדשה באמריקה או לחילופין צורת טיפול הוליסטית חדשה במזרח מוצאים את דרכם מהר מאוד לארץ. מה שכן, הישראלי סקפטי לגבי מה שהגויים מנסים למכור לו וכעת אני מבין בדיוק למה.

    והערה אחרונה,
    גם אתה וגם OT ציינתם שבסופו של דבר התחברתם ליהודים ולישראלים בסביבתכם. טוב עשיתם, אלא שנשאלת השאלה: אם אתם ואני נסענו כ"כ רחוק בשביל להכיר את אותם אנשים לא היה עדיף להישאר בארץ עם החומוס והפיתות והחברים המוכרים?!
    תחשבו על זה..

סגור לתגובות.