סיפורי מונדיאל (5): 'כשדייגו בכה' מאת: צור אורן

לפני שאני נכנס לויכוח של מיהו השחקן הגדול בהיסטוריה, אני צריך להודות שאני משוחד. כבן לאם שנולדה בארגנטינה ונכד לסב ששיחק בצעירותו בבוקה ג'וניורס, קשה היה לצפות ממני לאהוד נבחרת אחרת מאשר ארגנטינה במונדיאלים.

בבית סבי וסבתי דיברו ספרדית והכינו אסאדו כמיטב המסורת אך לצערי בשתי אומנויות אלו לא זכיתי להצטיין. על הכישלון הקולינרי עם האסאדו אני מצליח לחפות עם סטייקים לא רעים בכלל, אך בספרדית אני חלש מאד, ולמעשה יש רק מילה אחת שאני מכיר היטב – EL DIOS.

דייגו ארמנדו מראדונה, גדול שחקני תבל – EL DIOS – אלוהים כפי שמכנים אותו בארגנטינה הוא סיפור המונדיאל שלי.

בשנת 1986 בהיותי בן שבע, זכתה ארגנטינה בגביע העולמי שנערך במקסיקו. מראדונה הטביע את חותמו על המונדיאל ההוא כשהביא לאלביסלסטה את הגביע על אף סגל בינוני מאד ששיחק לצידו, ותרם להיסטוריה של הכדורגל מספר מהלכים בלתי נשכחים כמו שני השערים במשחק רבע הגמר נגד אנגליה, האחד בעזרת יד האלוהים והשני בכדרור מדהים לאורך חצי מגרש, או הבישול המדהים לשער של חורחה בורוצ'אגה במשחק הגמר נגד מערב גרמניה. לטורניר ההוא קדם ביקור של נבחרת ארגנטינה בארץ הקודש, ביקור שהפך לאחר מכן למסורת כל עוד דייגו לבש את החולצה מספר 10 בתכלת לבן.

גם לפני המונדיאל באיטליה 1990 הגיעה נבחרת ארגנטינה לארץ. הסגל שלה היה אז אפילו פחות נוצץ, ולצד מראדונה שיחקו שחקנים אפורים כמו סרג'יו בטיסטה, חורחה אולרטיקואיצ'אה ואחרים וכבר אז ניתן היה לראות חריקות רבות ביכולת של אלופת העולם. בביקור ההוא אמר מראדונה כי בשביל לקחת ממנו את הגביע יצטרכו לקרוע לו אותו מן הלב.

אמר, ולא שיקר.

נבחרת ארגנטינה התחילה את מונדיאל איטליה 90' בצורה נוראית. הפסד לקמרון במשחק הבכורה, לאחר מכן ניצחון על ברה"מ ולבסוף תיקו מול רומניה העלו את ארגנטינה לשמינית הגמר ממש בנס מהמקום השלישי בבית. ארגנטינה איבדה את השוער הראשון שלה נרי פומפידו שנפצע ואת מקומו תפס שוער צעיר וחסר ניסיון בינלאומי בשם סרחיו גויקואצ'אה.

בשל ההעפלה מהמקום השלישי קיבלה ארגנטינה הגרלה קשה מאד בשלב שמינית הגמר. זו הייתה נבחרתה האימתנית של ברזיל, היריבה המרה שהעפילה בקלות מהמקום הראשון בבית שלה. המשחק עצמו התנהל באורך חד צדדי לחלוטין. אני זוכר את עצמי יושב בסלון ביתי עם אבי ונפעם בכל פעם מחדש מההחמצות מסמרות השיער של נבחרת הסמבה, כאשר ארגנטינה כלל לא מצליחה לעבור את חצי המגרש. זה היה נראה כמו מטווח והיה ברור לי שברגע שהשער הראשון ייכנס הסיפור ייגמר.

ככל שהדקות חלפו גבר הלחץ הברזילאי, אבל אז, בדקה ה –81, כשאני כבר מפלל להארכה ופנדלים, הגיח אל דיוס. דייגו השתלט על כדור סמוך לקו המגרש, ניער מעליו שני ברזילאים ושלח כדור אומן מעבר לקו ההגנה הברזילאי אל עבר קלואדיו קאניג'ה שמצא עצמו לבד מול השוער הברזילאי ולא התקשה לכבוש.

באותו רגע לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. זה היה הבישול גדול בהיסטוריה ושער שהיה מנוגד לחלוטין למה שהתרחש על כר הדשא. דייגו שוב היה שם, ברגע הנכון ובזמן הנכון בשביל לשלוח מיליוני ארגנטינאים לחגוג ברחובות.

בשלב רבע הגמר גברה ארגנטינה על יוגוסלביה בכדורי עונשין מ –11 מטרים בזכות הצלות ענק של השוער גויקואצ'אה ( כשדייגו מחמיץ את הבעיטה שלו ) והתייצבה למשחק חצי הגמר נגד נבחרתה המארחת של איטליה.

משחק חצי הגמר נערך באצטדיון סן פאולו שבנאפולי הדרומית – מגרשו הביתי של דייגו. נאפולי מעולם לא הייתה אהודה במיוחד בחלקה הצפוני של איטליה – וזאת בלשון המעטה, ודייגו, אהוב הקהל המקומי קרא לתושבי העיר לעודד את נבחרתו במשחק חצי הגמר כנקמה על כך. העיר נאפולי הייתה אכן חלוקה בין האהדה לנבחרות ונראה היה שהאהבה לדייגו גדולה מהאהבה ללאום המקומי.

המשחק עצמו הסתיים בתיקו אחת וארגנטינה שוב ניצחה בכדורי עונשין מ – 11 מטרים עם שתי הצלות גדולות של גויקואצ'ה כשהפעם דייגו לא נכשל במשימת הכיבוש.

למשחק הגמר נגד מערב-גרמניה הגיעה ארגנטינה עם רשימה אינסופית של שחקנים מורחקים ופצועים והפעם דייגו לבדו כבר לא יכול היה להושיע. לותר מתיאוס, אנדרס ברמה, יורגן קלינסמן ורודי פלר ניצחו אחת אפס קטן, בדיוק כפי שהם אוהבים וקרעו לדייגו את הגביע מהלב. דייגו מראדונה, השמנמן נמוך הקומה שלא ממש נראה כמו הכדורגלן שהפך לשחקן הגדול בהיסטוריה, האיש שלקח נבחרת ארגנטינה אפורה מאד אל המקום הכי גבוה שאפשר, האיש שהאהבה אליו גברה על הרגש הלאומי של מיליוני איטלקים, האיש שרוח אלוהים ליוותה אותו, בכה כמו ילד קטן ואני בכיתי איתו.

במונדיאל הקרוב בדרום-אפריקה יעמוד דייגו על הקוים כמאמן האלביסלסטה. ארגנטינה שלו חרקה שיניים ועלתה די בנס למונדיאל ועל פניו נראה כי על אף הסגל המוכשר יהיה קשה לדייגו המאמן לשחזר את ההצלחה של דייגו השחקן.

אבל משהו בפנים אומר אחרת. אחרי שנים של שערוריות וירידה למקומות הכי נמוכים שיש, התחושה שלי היא שדייגו חוזר למרכז הבמה ושארגנטינה שלו תזכה באותו גביע שנקרע מליבו בשנת 1990.

ככה זה באגדות..

צור אורן

כל הסיפורים באזור המיוחד של 'סיפורי מונדיאל' כאן>>

פורסם בקטגוריה כל הרשימות, סיפורים, עשרים ושניים משוגעים | סגור לתגובות על סיפורי מונדיאל (5): 'כשדייגו בכה' מאת: צור אורן

רשעים שהשעה משחקת להם (האימה, האימה)

מילא שהעונה הזו היא אחת הגרועות בתולדות הקבוצות שלי, בית"ר וליברפול, בעשרים וחמש השנים שאני אוהד אותן. מילא שזה נפל כך ששניהן תפסו עונה כזאת ביחד (בד"כ לפחות אחת מספקת איזה רגע או שניים שאפשר לקחת מהעונה). אבל מה שמסתמן עכשיו, מלוח המשחקים והמצב בטבלאות שבועיים וקצת לסיום העונה, זה שלעונה הזו יש פוטנציאל גדול להפוך לסוג של טראומה מהסוג שישאיר בי צלקות לשנים רבות.

מזמן לא זכור לי, אם בכלל, שהייתי על סף דמעות בגלל הפסד של קבוצה שאינני אוהד שלה (ר"ל בית"ר או ליברפול) אבל זה היה המצב בו הייתי שרוי, אמש, עם שריקת הסיום בקרית-אליעזר.

מעבר לשנאה ההיסטורית לפ.צ. עג'מי (הקרדיט לכינוי לאבישי סלע), גם כך לא היו חסרות סיבות לרצות שמכבי חיפה תנצח את משחק העונה ותזכה באליפות: אלישע לוי הנפלא, העובדה ששיחקה (לפחות בשעה הראשונה) בשתי דרגות מעל עג'מי וכמובן- הקיזוז האדיוטי של לוזון שכמו שזה נראה עכשיו הולך להעניק אליפות לקבוצה שסיימה את העונה עם מאזן הנקודות השני בטיבו.

עכשיו חיפה צריכה לסמוך על אחרים. ואחרים זה אומר מכבי בדרבי ובית"ר בטדי במחזור האחרון- שתי משענות קנה רצוץ, במיוחד במצבים שכאלה. המחשבה שהעג'מים יחגגו אליפות בטדי גרמה לי להתהפך במיטה כל הלילה ולהירגע רק אחרי שראיתי כמה פעמים ביו-טיוב את משחק השרוכים הבלתי נשכח מ- 98' ואת חגיגות "האליפות" שהפכו לטקס אשכבה בעמק הבכא הבלומפילדאי.

וכל זה רק יומיים אחרי שהתברר שמי שעשויה להעניק את האליפות ה- 19 לאיחוד בני-לנקשייר, זאת שתאפשר לה לעקוף אותנו בטבלת האליפויות של כל הזמנים, היא לא אחרת מאשר ליברפול עצמה…

האימה, האימה..

פורסם בקטגוריה ימק"א, כל הרשימות, עשרים ושניים משוגעים | 7 תגובות

סיפורי מונדיאל (4): "היום בו הצלתי את קיבוץ מצר" מאת: בני תבורי

לא אוהב את ארגנטינה, לא מת על אסאדו – יותר מיד well done לטעמי, אבל הצלתי את מצר.

איך כל אלה? ובכן כך:

22 ליוני 1986, רבע גמר המונדיאל, ארגנטינה נגד אנגליה. הרבה דם רע בין שתי הנבחרות, עוד ממונדיאל 66'. בקיבוץ יש טלביזיה צבעונית אחת והיא מופקעת לטובת צפייה רבת משתתפים על הדשא בשכונת נעורים. כורסאות ישנות, מחצלות ושטיחים נפרשו לטובת הצופים. על שולחן בצד סיר ענק ובו מהביל מרק בשר תימני של שלום יצחקי ולידו לחוח טרי וחילבה. ממש ליד, חצי חבית מלאה בקרח ובה בקבוקי בירה "נשר", די דוחה אם יורשה לי לציין, ניצבת ממש ליד.

מרבית צעירי הקיבוץ כבר כאן, כולם אוהבים כדורגל, וגם מרבית צעירות הקיבוץ כבר כאן, כולן אוהבות צעירים. כנשיא המועדון הרשיתי לעצמי להזמין גם ארבעה מתנדבים מאנגליה שעבדו איתי בפלחה.

קית' לומאס הוא המנהיג. בחור חייכן גלוח ראש ומרכיב משקפי אלביס קוסטלו. אנחנו שונאים את ארגנטינה, הוא מצהיר. גם אני. מארק, ג'רי וסטיבן נראים פחות או יותר דומים לו, רק בגדלים שונים. כולם ילידי מנצ'סטר. שלושה מהם בחולצות יונייטד, ורק ג'רי, אוהד הסיטי, בחולצת צלב ג'ורג'.

המרק התימני לא לטעמם, אבל את הבירה הם משום מה אוהבים ועל כן התמקמו הכי קרוב שאפשר לחבית.

במחצית הראשונה אנחנו מקבלים שיעור מאלף בתרבות עידוד. הארבעה לא פוסקים לשיר ולקלל. הרפרטואר מגוון והמנגינות מוכרות כך שגם אנחנו, הישראלים יכולים להמהם.
ככל שנוקפות הדקות ואחוז הדם באלכוהול של האורחים הולך ופוחת, מתגברת השירה וההתלהבות. עד בערך שש דקות בתוך המחצית השנייה..

כולכם יודעים במה מדובר, ולטובת אלה שנולדו כשהעולם כבר הפסיק להיות מעניין, אספר רק שגמד בגובה מטר שישים ושמונה הצליח לשכנע שופט תוניסאי שגם ביד זה בסדר. החל מאותו רגע יכולתי להבין בפעם הראשונה בחיי על מה מדובר כשמתייחסים לחוליגניזם בכדורגל האנגלי. הזעם המועשר באלכוהול הפך קולני ומוחצן. המשך המשחק עבר באווירה מתוחה וציפייה לבאות.

הבאות לא איחרו לבוא. We are going to attack Metzer מצהיר קית'. הוא מלעלע בלשונו בכבדות. העיניים שלו אומרות שהוא מאוד מאוד כועס ושמישהו עומד לשלם על כך. קיבוץ מצר, השוכן בעמק יפהפה במרחק כמה מאות מטרים ממענית, עשוי מארגנטינאים חולי כדורגל.

בדרך כלל אנחנו ביחסי שכנות וחברות מצוינים, עד שזה מגיע לכדורגל. המשחקים נגדם בליגה האזורית הם כמו הדרבי של בואנוס איירס. הרבה כסאח ומכות, וחשבונות עבר שהגיע זמן פירעונם. גם העובדה שבמענית רכשו ג'ון דיר 4240 חדש לטובת צוות הפלחה מוסיפה שמן למדורה. זה לא מחזה נעים, אבל חוץ מזה אנחנו אחלה.

לשמע ההצהרה הזו של קית' אנחנו נדרכים. אנגלי שיכור זה לא דבר פשוט להתמודד עימו ובמיוחד לא כאשר גאוותו הלאומית נפגעה כל כך. הם גם יודעים יותר מדבר אחד או שניים על מכות. פעם יצא לי לראות אותם בפעולה נגד חבורת ערסים במרכז חדרה ותאמינו לי שמדובר בחבורה מאומנת ומיומנת להפליא.

תבינו, מדובר בחבורת גלוחי ראש חובבי קטטות שהגיעו להתנדב בקיבוץ בשל סיבה פשוטה: על רקע מדיניותה הכלכלית של ממשלת תאצ'ר הם מצאו עצמם מובטלים והטיול לישראל אפשר להם לבלות במקום פחות מדכא ללא הוצאות מחייה ובירה ושמש בחינם. הם עבדו מצוין והשהייה איתם הייתה משעשעת במיוחד לאור האהדה שלי לליברפול ששמשה מקור לעקיצות. אז עוד היה לנו במה להתגאות…

מהר מאוד הוברר שאין על מה לדבר. כל ניסיונות השכנוע נתקלו בזעם הולך וגובר. האלכוהול הוסיף את שלו והארבעה נעלמו. מישהו שרץ אחריהם דיווח שהם אספו ידיות של טוריות והחלו גולשים במורד הגבעה לעבר קיבוץ מצר החוגג.

אצלנו מתחילים דיונים ערים בשאלה מה לעשות. יש מי שמציע להתקשר למצר, אולי למשטרה, יש מי שדווקא חושב שמגיע לבני זונות הארגנטינאים האלה.

מישהו מביא את הטנדר ואנחנו נוסעים מהר לוואדי מצר, לחכות לחבורה ואולי לעצור אותם. לא ברור לנו איך נעשה את זה. אנחנו מתמקמים בקצה השביל המוליך ממענית לתוך הוואדי וממתינים. חושך צלמוות. לא רואים כלום ולא שומעים כלום. הדקות נוקפות והם לא מגיעים. העלינו השערה בדבר תחכום אנגלי שגרם להם ללכת מכיוון אחר, אבל ההצעה הורדה מהר מאוד מסדר היום. אין שביל אחר.

לאחר כחצי שעה אני יוצא עם חבר ברגל במעלה השביל לכיוון מענית. אי שם בתוך יער האורנים המקיף את הקיבוץ, אני מוצא את הארבעה שוכבים על הקרקע בשלבים שונים של הירדמות. הם הגיעו לשחק שתויים והבירה ששתו במהלכו יחד עם שמונה שעות עבודה קשה בשדות הכריעו אותם. הם כנראה גם לא היו סגורים על הכיוון הנכון. כך או כך, הערנו אותם בעדינות והסענו אותם למגורי מתנדבים בקיבוץ. למחרת הם הופיעו לעבודה כאילו כלום. אפילו לא זכרו את מאורעות הלילה.

ארגנטינה השנואה עלי המשיכה כל הדרך עד לגמר וכמובן זכתה בגביע. מארדונה זכה לתהילת עולם והעולם כולו הריע וצהל. החגיגות במצר נמשכו יומיים והחיוך המעצבן לא זז מהפרצוף שלהם שנתיים. במשך שנים לא היה לי ברור אם עשיתי את המעשה הנכון. אולי בדרום אפריקה תגיע עת הצדק – !FORZA CAPELLO

בני תבורי

כל הסיפורים באזור המיוחד של 'סיפורי מונדיאל' כאן>>

פורסם בקטגוריה בבל, כל הרשימות, סיפורים, עשרים ושניים משוגעים | עם התגים | 8 תגובות

ישראל 62. הילד בן שלושים

אם ניתן להמשיל מדינה או חברה לנפש של היחיד ניתן לומר שישראל חוגגת הערב לא יום-הולדת 62 אלא יותר משהו בין 25 ל- 30. הגיל שבו כל מה שהיינו בטוחים ומשוכנעים בתור נערים בוטחים בצדקתם, חמי מזג וששים אלי כל קרב נראה פתאום הרבה פחות ברור ומובן מאיליו, הרבה יותר מורכב.

וזה בסדר גמור. התהליך הזה הוא טבעי והסתגלותי, ובמובן הזה גם הכרחי, לכל אדם ומתוך כך, בעצם, גם לכל חברה ולאום. כי המציאות היא באמת מעט יותר מורכבת ומסובכת מכפי שהיא משתקפת דרך משקפי-השמש המכסות חצי פנים של נערה או נער מתבגרים ודרך המשקפת של מפקד הפלוגה בקרב על קיומה, במובן הכי מובן של המילה, של המדינה ינוקא, היא היא- משפחתו, חבריו, והוא עצמו.

אשרינו שזכינו, במלוא הרצינות, להגיע ליום שבו יש כאלה בקרבנו שיכולים להרשות לעצמם לפקפק בנחיצותו של הבית שהורינו בנו כאן ובהכרחיותו לקיומם. זו אחת ההוכחות הטובות ביותר להצלחתו הכבירה של המפעל הציוני. בדיוק שכמו, אם נחזור להקבלה לנפש היחיד, שהורים שעשו את עבודתם נאמנה ימצאו את ילדם, באותו גיל מדובר, מפקפק בנחיצות הקן שגונן עליו כל השנים, מוכן לפרוס כפיו ולעוף, להתמודד עם העולם לבדו.

אלא שכמו במקרה של היחיד, גם במקרה של החברה, העובדה שאיננו חיים בתחושה שעלינו להסתופף, פיזית ורגשית, בצילו של אותו קן בכל זמן נתון ולחרוד לגורלו משום שאם חלילה יאונה לו איזשהו רע את אחריתנו מי יישורנו, לא מוציאה את העובדה שאותו קן עדיין מהווה נדבך יסודי ומשמעותי בקיום שלנו, ולו רק בעצם קיומו.

בגיל שבין 25 ל- 30 היחסים בין בן או בת להוריהם הופכים מיחסים הירארכיים ליחסים שוויוניים. זהו מעבר לא פשוט, עבור שני הצדדים, שאמורים כעת להסתגל מצב חדש שבו תפקידם ההיסטורי משתנה, לטוב ורע, ודורש מהם לגדול, לגלות יצירתיות ולקחת אחריות.

בתקופה בה אנו חיים המעבר הזה, כך נדמה, הולך ונעשה קשה יותר ויותר. רבים נשארים תקועים בגיל הזה, שבין 25 ל- 30, ובמקום לגדול, להתפתח ולהתפקח, ולקחת אחריות על חייהם, הם נתקעים בעמדה מתגוננת ומרירה, כועסים ומאוכזבים, מאשימים את כל העולם במצבם, רק לא את עצמם.

בחזרה לחברה נדמה שחלק גדול מאיתנו נמצא במקום הזה ביחסיו עם המדינה. הוא מריר, מאוכזב, מאשים אותה בכל מה שלא הגשים, וכמובן ששוכח לפרגן לה על מה שכן, ובעיקר, יושב על הספה בבית הוריו ומרחם על עצמו. או בישראל מודל 2010: יושב בבית-קפה ומקונן כמו פולנייה רווקה מזדקנת.

כדי לצאת מהעמדה הפאסיבית, הלוזרית והילדותית הזו צריך למצוא לעצמו האדם מטרה בחיים, ייעוד, שאיפה. הוא צריך לעדכן את חלומותיו בהתאם למציאות ולשאוף להשיג את מה שכן אפשר. וברגע שיוצאים מהעמדה הזו מגלים שיש, הרבה מאוד יש, שאפשר.

מדינת ישראל, ברוך השם, נמצאת במקום שבו היא יכולה לשבת בבית-קפה ולקונן, אין סכנה קיומית המרחפת על ראשה. אלא שלא זו דרכנו. הציונות, מראשית דרכה, הייתה חזון של עשייה, של פריצת דרך, של מחשבה "איך כן" ולא "למה לא".

ביום העצמאות ה- 62 כל אחד מאיתנו צריך לחשוב לעצמו מה כן אפשר לעשות כדי שיהיה כאן טוב יותר, ולא, כמו שנדמה שנהיה אופנתי במחוזותינו, למה אי אפשר. וזה לא צריך להיות רעיון מהפכני גדול, זה יכול להתחיל בקטן, כל אחד מאיתנו בבית שלו, בקהילה שלו, ביציע של הקבוצה אותה הוא אוהד.

כי החיים לא נגמרים בין 25 ל- 30, הם רק מתחילים. ולמרות שעשינו לא רע בכלל עד עכשיו יש לנו עוד הרבה מה לעשות פה.

ויש גם בשביל מה. כי באמת, בלי טיפת ציניות, וכאחד שחי בארבע השנים האחרונות במקום אחר שאולי רבים מאיתנו מסתכלים עליו בסוג של ערגה והערצה, כמו שאני עצמי עשיתי, אני אומר לכם במלוא הכנות: אין לנו במה להתבייש, יש לנו ארץ נהדרת.

חג שמח!
___________

והנה אהוד בנאי מספר ושר את זה כמו שרק הוא יודע:

פורסם בקטגוריה בבל, כל הרשימות | עם התגים | 25 תגובות

סיפורי מונדיאל (3): "אלמלא ההחמצה ההיא…" מאת: באבא ימים (old timer)

פעמיים יצא לי לראות משחק בהילוך רגיל ולהרגיש שאני רואה אותו בהילוך איטי. הפעם הראשונה הייתה במשחק העלייה לגמר נגד איטליה: במצב של 1:1 ארי האן קיבל כדור בערך על קו האמצע, נתן לעצמו מקדמה קטנה ובעט… הכדור טס.. וטס.. ונתקע בחיבורים של דינו זוף- הולנד בגמר!

הפעם השנייה הביאה לדמעות הכדורגל הראשונות שלי. על מנת להבהיר – "דמעות כדורגל" הן דמעות היורדות במהלך צפייה במשחק כדורגל, להבדיל מדמעות היורדות במהלך משחק כדורגל. דמעות מן הסוג האחרון היו לי למכביר – ככה זה כשאת מיומנות הכדורגל שלך אתה רוכש נגד הילדים משיכון ב', אבל אני סוטה מן הנושא אז נתחיל בהתחלה.

מונדיאל 1978 נשכח מעט מלב. אולי בגלל שהוא תקוע בין מונדיאל 1974, שגילה לעולם את הולנד המופלאה, למונדיאל 1982 שהחזיר את ברזיל למרכז הבמה עם זיקו, סוקראטס, פלקאו ואדר. אולי ראוי לו למונדיאל הזה שישכח כעונש למדינה המארחת, שלא זו בלבד שהגיעה לגמר בדרכים מפוקפקות, אלא גם נשלטה על ידי כת גנרלים אכזרית.

אני זוכר שאמרו אז שרעש ההמון באצטדיונים ממעל מחריש את זעקות המעונים במרתפים מתחת. ככל שהדבר נוגע לי – אין מונדיאל שאני זוכר באופן כל כך חד. אני זוכר את טנגו – הכדור שעוצב לכבוד המונדיאל, ואת גאוצ'יטו – הקמע של המונדיאל. אני זוכר את השער המדהים של נליניו מברזיל נגד פולין, את השער של ברזיל שנפסל נגד שבדיה בנימוק האידיוטי שנגמרה המחצית (כשהכדור היה באוויר!), אני זוכר את הסיגריות של מנוטי ושל ארנסט האפל, כמו גיבור "טריינספוטינג" אני זוכר את השער של ארצ'י גמיל נגד הולנד, ואני זוכר את הולנד – אח הולנד…

כשקרויף פרש מפעילות בינלאומית והודיע שלא ייסע לארגנטינה הצעד הושווה לצעדו של פלה שלא הצטרף לנבחרת ברזיל למונדיאל בגרמניה ארבע שנים קודם לכן. אני לא חושב שמישהו זלזל בהולנד אבל לא נראה לי שמישהו באמת נתן לה סיכוי. אחרי הכל – איזה נבחרת יכולה לשרוד את אובדנו של השחקן הטוב בעולם?

אלא שלאחר התחלה צולעת משהו הולנד התחברה והתחילה לתת הצגות שהבולטת בהן הייתה החמישייה נגד אוסטריה. הולנד שיחקה את אותו טוטאל פוטבול מעורר קנאה, חכם שוטף ויצירתי והכל ללא קרויף שחסרונו כלל לא הורגש. מי שהיה אחראי לכך היה המועמד שלי לתואר גדול השחקנים הנשכחים בכל הזמנים, מי שהיה הלב של הולנד 1978 ושל אנדרלכט – הקבוצה ששמה את הכדורגל הבלגי על המפה – רובי רנסנברינק.

הייתי כבר ילד גדול עם תודעת כדורגל מפותחת, אוהד גאה של ליברפול כבר ארבע שנים (מאז ה – 3:0 מול ניוקאסל בגמר הגביע) ושל בית"ר כבר שנתיים (מישהו אמר גמר גביע?) ראיתי כבר את אורי, קיגאן וטושאק אבל אפילו קני דלגליש ששיחק באותו מונדיאל וזמן קצר לפני כן הביא את גביע אירופה לאלופות לליברפול לא הצליח להלהיב אותי עד כדי כך (ביקשתי מחילה מאלוהים על המשפט הזה אבל הוא היה עסוק בלהסניף את קו הרוחב). ההתאהבות שלי ברנסנברינק היתה מיידית וטוטאלית כמו הכדורגל של הולנד.

לרנסנברינק היה כמעט כל מה ששחקן כדורגל יכול לחלום עליו, שליטה בכדור, יצירתיות, הבנה עילאית של המשחק וחוש ריח לשערים, אבל הייתה לו בעיה שלא הייתי מאחל לאף שחקן כדורגל – הוא שיחק על המשבצת של קרויף. יותר מזה – הוא שיחק כמו קרויף ואפילו היה חיצונית די דומה לקרויף. אפשר היה לחשוב שהכדורגל ההולנדי החליט לעבור ליצור סדרתי של קרויפים ולרנסנברינק לא היה קיום משל עצמו. הצל הענק שקרויף הטיל עליו הביא לכך שחצה את הגבול לבלגיה שם פרח והפך את אנדרלכט לשם דבר באירופה. כמה טראגי זה להיות עם כל כך הרבה כשרון ועדיין לחסות בצילו של השחקן הגדול בעולם באותה עת?

שעת הכושר של רנסנברינק הגיעה כאשר קרויף ויתר על המונדיאל. ככל שהתקדם הטורניר נדמה היה שרובי משתחרר מצילו של קרויף ומוביל את הנבחרת לפסגת הכדורגל העולמי תוך שהוא גם מוביל את רשימת המבקיעים בטורניר. כמו קרויף, הוא לקח לפרקים את הנבחרות על גבו וכמו קרויף הוא הביא אותה לגמר. לי היה ברור שקרויף לא עזב את הולנד, בסך הכל זה אותו דבר רק קוראים לו רובי רנסנברינק.

את הגמר ראיתי בשחור לבן וזה היה משחק שראוי היה להיות משודר בשחור לבן. גמר אפור ומכוער. הארנגטינאים עכבו את פתיחת המשחק בטענות על הגבס של ואן-דר-קרקוף ששיחק עם הגבס מאז המשחק השני של הולנד בטורניר ודרשו שלא יותר לו לשחק. נייסקינס, הקפטן ההולנדי, הוריד בתגובה את הולנד מן המגרש והולנד עמדה שם על המגרש ועל הקווים וספגה את העוינות מהקהל בלי משחק להתרכז בו תוך שמפלס הלחץ עולה.

המשחק התחיל והוא היה משחק של אנרגיות, התלהבות, פיזיות וגם קצת אלימות שעברה ללא תגובה מצידו של השופט סרג'יו גונאלה. גונאלה, אגב, לא היה אמור לשפוט בגמר. מי שהיה אמור לשפוט בגמר היה מי שלימים יהיה יקיר אוהדי בית"ר ירושלים, אברהם קליין, שככל שנראה איבד את המקום לאחר ששפט מצוין במשחק ההפסד של ארגנטינה לאיטליה. הולנד לא הצליחה לשחק את המשחק הרגיל שלה אבל בדקה ה – 81' הצליחה להשוות ונראה היה שהמשחק הולך להארכה.

ואז בתוך מה שהיום היה נקרא תוספת הזמן, שניות ספורות לפני השריקה לסיום, קיבל רובי את הזדמנות חייו, ההזדמנות לעשות את מה שקרויף לא עשה: להכריע במו רגליו את משחק הגמר ולהביא את הגביע העולמי להולנד.

כדור ארוך פילח את ההגנה הארגנטינאית והותיר את רובי במצב של אחד על אחד מול פיליול, השוער הארגנטינאי. הזוית הייתה די קשה ופיליול סגר יפה את הפינה. לשבריר שנייה ניצב רובי מול השוער הארגנטינאי ומול כל שדי העבר שלו ככדורגלן, אותם שדים בגללם ישב על ספסל הנבחרת במונדיאל של 1974, אותם שדים בגללם חצה את הגבול לבלגיה. כמו במערכון של הגשש עמד שם רובי – מלפניו השוער הארגנטינאי ומאחוריו הצל הענק של יוהן קרויף.

זה היה שבריר השנייה הארוך בחיי.

הכדור של רובי עבר את השוער, פגע בקורה וניתז החוצה. השופט שרק לסיום המשחק וליבי שקע. בהארכה כבר צפיתי באימה. כשמריו קמפס, השחקן שרצה יותר מכולם, דרס את ההגנה של הולנד והבקיע את השער השני, שער שכולו נחישות, הרגשתי שהוא דורס אותי. את השער הנוסף של ברטוני ראיתי כבר מבעד דוק של דמעות. הפעם הראשונה שבכיתי בגלל משחק כדורגל.

רובי כבר לא שב להיות מה שהיה. שנתיים לאחר מכן פרש מכדורגל בינלאומי, עזב את אנדרלכט ועשה את המקבילה הכדורגלנית ללברוח מן המשפחה ולהצטרף לקרקס – הוא עבר לשחק בארה"ב. אולי כי כשמגיעים כל כך קרוב לאלמוות החיים הרגילים נהיים בנאלים, אולי כי הוא הבין ששחקן גדול באמת היה מבקיע את השער, אולי כי כבר היה בן 33. לעולם לא נדע.

הנבחרת כולה התפוגגה לאחר פרישתו של רובי והכדורגל ההולנדי הבינלאומי נכנס לתרדמת. הולנד לא העפילה למונדיאלים של 1982 ו- 1986 וגם לא ליורו של 1984. לקח לה שמונה שנים בתוספת וולה של ואן-באסטן כדי לחזור למרכז הבמה. רק בפרישתו האפיל רובי על קרויף- החלל שיצר רובי עם פרישתו מהנבחרת היה גדול יותר.

האמת ניתנת להיאמר – זו לא הייתה החמצה רוזנטלית, אבל אני לא יכול לחשוב על רגע בכדורגל בו היה כל כך הרבה מונח על כף המאזניים. רנסנברינק היה מרחק חמישה סנטימטר מלהפוך לאגדה. למיתוס שכל ילד הולנדי יגדל עליו. אולי לגיבור לאומי. לימים יאמר: "אם הכדור שלי היה סוטה בחמישה סנטימטר, הייתי הופך להיות אלוף עולם, השחקן המצטיין בטורניר ומלך השערים בו, דברים כאלה עוזרים לך לשמור על פרופורציה".

פרופורציה – כך מסתיימת לה טרגדיה הולנדית. בכלל, פרופורציה כנראה היא משהו די חזק בהולנד. בגלל זה ככל הנראה הולנד ידועה בציירים שלה ולא במחזאים שלה. אני, אפעס, לא ממש הולנדי וחשתי שעולמי חרב עלי. לימים – במסגרת קורס מבוא לפוליטיקה השוואתית באוניברסיטה העברית טען המרצה, פרופ' מריו שניידר, אדם היודע דבר או שניים על פוליטיקה דרום אמריקאית, שאלמלא הזכייה במונדיאל משטר הגנרלים בארגנטינה היה קורס כמה שנים מוקדם מן המועד בו קרס.

לך תדע, עבור כמה ארגנטינאים השנים הללו היוו את ההבדל בין חיים ומות. לך תדע אם מלחמת פוקלנד הייתה פורצת. ועדיין, איני יכול שלא לחשוב שחלק מכל זה היה יכול להמנע, אמלא ההחמצה ההיא. איך היו ההולנדים אומרים – "פרופורציה".

מזל שברגקאמפ בא ונקם את נקמתי בדיוק עשרים שנה מאוחר יותר. זה אמנם היה רק רבע-גמר, אך לא הייתה שמחה שלמה כשמחת העניים שלי.

באבא ימים (old timer)

כל הסיפורים באזור המיוחד של 'סיפורי מונדיאל' כאן>>

פורסם בקטגוריה כל הרשימות, סיפורים, עשרים ושניים משוגעים | 8 תגובות