קריעת ים-סוף. אוףףףףףף…. קשה היתה עלינו המדליה הזו כמו לידה.. אחרי שהוציאו לי את העיניים עם מבול המדליות שלהם (שלושים ושש, שש-עשרה מזהב. אבל מי סופר?!) כמה כיף היה לתקוע לבריטים ולקחת דווקא מהגולש שלהם את המדליה! ואל תראו בזה עניין של מה בכך. האמת שעד לפני שבוע לא ידעתי את זה, אבל הבריטים הם מעצמת גלישה והספורט הזה פופלארי מאוד בממלכה. לראייה כל השיוטים בדגמים השונים משודרים כאן מדי בוקר בשידור ישיר.
אני לא מבין גדול בגלישת רוח, ולא אתיימר להיות כזה עכשיו, אבל דבר אחד שבלט גם למי שלא מצוי ברזי המקצוע היתה הדומימנטיות של שחר צוברי לכל אורך השיוט. דומיננטיות שמשדרת כוח וביטחון באופן שהוא כ"כ בולט על רקע הקריסה המנטלית של שאר הנציגים שלנו (אליה עוד נגיע בצורה מסודרת אי"ה בסיום המשחקים).
אני מסכים עם יהודה מעיין, יו"ר איגוד השייט, שאמר הבוקר שמסורת של ענף מייצרת הצלחות. אני רואה את זה היטב אצל הבריטים- בשייט כאמור, וגם בחתירה (קייאקים) ובמיוחד באופנים שם הם שחטו בוולודרום את כל שאר המדינות. כנראה שהעובדה שחברים שלך הצליחו איפה שאתה עומד להיבחן נוטעת בך ביטחון מצד אחד ומוטיבציה בריאה מצד שני.
שאפו גדול גם לגור שטיינברג. חבל רק שהחיכוחים המיותרים (לא יודע מי התחיל) עם גל פרידמן מסיטים את תשומת הלב מכך שמדובר בגדול המאמנים האולימפיים שהיו לישראל עם יבול עצום במונחים ישראלים של שלוש מדליות אולימפיות.
מברוק שחר, תודה!
_________________________________
ארגנטינה-ברזיל. עד עלות השחר היה זה הרגע הכי מתוק מבחינתי במשחקים. שנה שלמה חיכיתי לנקמה על ההפסד הכ"כ לא צודק (לא עפ"י המשחק, עפ"י הטורניר) בגמר הקופה בקיץ הקודם והנה היא הגיעה בגדול. ועוד במקום שהכי כואב לברזיליאים: האולימפיאדה- הטורניר היחיד שמעולם לא זכו בו. השילוש הקדוש- האב (ריקלמה), הבן (מסי) ורוח הקודש (דייגו מהיציע) הובילו את ארגנטינה לאחד הנצחונות המפוארים שנראו על במה כזו בשנים האחרונות.
ארגנטינה הציגה נבחרת כמעט מושלמת למעשה עם 6:3:1 (ה- 4:4:2 החדש) קלאסי: מאסצ'רנו וגאגו (נפלא!) משמשים למעשה כבלמים קדמיים; בהתקפה שלישיית הקישור שכוללת את מסי (ימין) שכל מילה שנגיד עליו רק תגרע, ריקלמה (מרכז) שאני חולה עליו לא רק בגלל הגאונות המנימליסטית במשחק שלו אלא גם בגלל הפוזה המיוסרת והעובדה שיעדיף לפרוש ממשחק פעיל לפני שירד לתאקל, ואנחל די-מאריה (שמאל) ששמתי עליו עין כבר באליפות העולם לנוער בשנה שעברה ובטורניר הנוכחי מוכיח שלא טעיתי (ולחשוב שליברפול מחפשת קשר שמאלי בנרות); בחוד- אגוארו. שלא עשה כלום חוץ משני השערים, שזה בדיוק מה שאתה רוצה להגיד על החלוץ שלך בסוף המשחק (מי אמר טורס?!).
כולי תקווה שההפסד של ברזיל יוביל לסוף דרכו של דונגה בנבחרת- הניסיון שלו להפוך את ברזיל לנבחרת אירופאית הוא אחד הפשעים החמורים נגד הכדורגל שבוצעו במהלך ההיסטוריה. מילה גם על לוקאס לייבה שהוכיח שהוא לא רק שחקן גרוע אלא גם טיפש, כשמכל השחקנים במגרש בחר לקצץ דווקא את חברו למרסיסייד, מאסצ'רנו, וקיבל על כך אדום מוצדק. בכלל, לוקאס זה הוא דוגמא נוספת לחדלונו של דונגה- יש רק שני מאמנים בעולם שחושבים שלוקאס הוא שחקן כדורגל: האחד, כאמור, הוא דונגה עצמו והשני הוא רפא בניטז. ועל זה בדיוק נאמר- אמור לי מי חברך ו…
יששש! הגדול מכולם מתמוגג ביציע אתמול בבייג'ינג.
למבאדה. פעם בארבע שנים אני מתעדכן בנעשה במשחק היפה אצל המן היפה. אני חייב להודות שכל פעם מחדש אני מתלהב לנוכח ההשתפרות הטכנית של הבנות. האטרקציה של טורניר כדורגל הנשים הנוכחי היא ברזיל.
לעומת הגברים הנשים משחקות את הז'וגו בוניטו הישן והטוב כמו בקופה-קבאנה, וכבונוס מוסיפות נענועים מרהיבים אחרי כל שער. הקונצרט שלהם בחצי הגמר, 4:1 על גרמניה, היתה התצוגה המרהיבה ביותר של נבחרת בריזלאית שראיתי בשנים האחרונות והזכירה לי 4:1 ברזילאי אחר על נבחרת אירופאית- זה על איטליה במקסיקו 70'. מעל כולן בולטת אחת: מרטה. עם מסירה של קאקה, דריבל של רונאלידניו וסיומת של רומאריו הייתי מחתים אותה בליברפול או לפחות בבית"ר, לא צוחק.
פאי-שוואיי. התעמלות הנשים היא תמיד באנקר להפעלת בלוטות הרגש: קרי סטראג קופצת עם רגל נקועה להבטיל לאמריקאיות את הזהב באטלנטה, קורקינה נופלת וקמה (ונופלת וקמה) בסידני ועוד.. במשחקים הנוכחיים מי שכבשה את ליבי הייתה הסינית צ'אנג פאי.
לא יאמן כמה אישיות נכנסת במטר שישים: פאי זו הובילה את הסיניות לזכייה במדליית הזהב הקבוצתית תוך שהיא מתפקדת על תקן האמא של הבנות- מעודדת, מנחמת ומדרבנת. בתחרויות האישית פאי סבלה מטרגדיה ספורטיבית (מה שגרם לי להתאהב בה סופית) ומעדה בתרגיל הקרקע, מכשיר שבו הזהב היה אמור להיות מונח אצלה בכיס. כל זה לא מנע ממנה להתאושש ולהתפנות לעודד את הרומנייה איזבסה ברגעים הבלתי נסבלים שבין סיום התרגיל לקבלת התוצאה, תוך שהיא מסמנת לה עם הידיים "תרגיל מעולה- מס' 1".
לפחות אתמול צ'אנג פאי יכלה להתנחם סופסוף במדליה אישית עם הארד בתרגיל הקורה. וגם זה רק אחרי שהייתה קרובה יותר מפעם אחת ליפול שוב מהמכשיר הבוגדני הזה.. בזהב אגב זכתה שון ג'ונסון, עוד ילדה מקסימה עם החיוך הכי מתוק שראיתי אי פעם.
אצילות. צ'אנג פאי מברכת את ג'ונסון.
איסינבייבה. התמונה של אלנה איסינבייבה מתכסה בפוך שדפקה מהחדר בכפר האולימפי היא אחת התמונות ההזויות ומעוררות ההשראה של המשחקים. מעבר להישג הספןרטיבי העצום של איסינבייבה מה שמרשים אצלה יותר מכל היא העוצמה המנטלית. קפיצה במוט הוא אולי המקצוע הכי מורכב באתלטיקה שדורש הבאה לשלמות בחלקיק שנייה ותזמון מושלם מס' רב של אלמנטים. לכן גם התחרות הזו כ"כ פתוחה ופעמים רבות מתרחשים בה הפתעות גדולות. אפילו סרגיי בובקה האגדי נכשל פעם אחר פעם במשחקים האולימפיים.
במובן הזה איסינבייבה מוכיחה שהיא אולי הגדולה בכל הזמנים במקצוע, עם יכולת להגיע לריכוז מקסימלי ברגעים הכי קובעים. שוב, עוצמה מנטלית ראוייה להערכה במיוחד בגלל שהיא לא מגיעה מאיזה קרחונית אלה מאישה מאוד אקסצנטרית ואמוציונלית כפי שאפשר היה לראות מכל ההתנהלות שלה במהלך ולאחר התחרות.
הגיע הזמן שלא נסכים.
לרב אני מקבל את דעתך איציק 100% הפעם לא בכל הטקסט.
המקום שהכי כואב לברזילאים להפסיד בו זה המונדיאל, ההשלכות של הפסד מביך ככל שיהיה בטורניר הכדורגל האולימפי קטנות בהרבה.
להגיד שריקלמה מסי ומארדונה הובילו את ארגנטינה לניצחון המרשים הזה מתבטא בעיניי כקצת זלזול בכוכבים האחרים של המשחק הזה. את ההשפעה של דייגו קשה לבחון אבל ריקלמה היה מאד חלש ואין ספק שמאסצ'רנו השפיע יותר ממנו, גם לדי מריה וסלבטה מגיע הרבה קרדיט על הניצחון הזה.
אגוארו סחט את הפנדל, הפנדל שעשה את ההבדל מניצחון להשפלה.
עם כדורגל נשים יש לי בעיה עקרונית, אפילו מעצבן אותי שנשים כביכול לא מבינות שהן צריכות להמציא מחדש את המשחק כדי לשחק אותו, כלומר השער בבירור גדול מדי עבורן והמחיר הפיזי גדול ומשפיע בטירוף, גרמניה לא פחות טובה מברזיל (בכושר פחות טוב אבל זה לא הסבר לתבוסה) יש לה פחות עומס והשחקניות שלה היו על סף קריסה פיזית ועוד בעיות ככה שקשה לי להתלהב מהרבה דברים שקורים שם. נבחרת ארה"ב (היחידה אחריה אני עוקב למשך כל ימות השנה) בע"ה תכסח את הברזילאיות, חלום. אם שוב נחזור לעניין הפיזי חבל שמהמשחק עם הכי הרבה שחקניות איכותיות לא נקבל את המיטב כי כולן תהינה גמורות. אם הן עוברות להליכה בדקה ה-60 תבינו אותן, אין להן כבר כח.
את סיפורה של פאי צ'אנג שמעתי עוד לפני האוליפיאדה, אם היא לא הייתה סינית אולי גם אני הייתי מתאהב בה. אבל אי אפשר, פשוט כואבת לי כל מדליה שהסינים משיגים פתאום אני מוצא את עצמי מעודד צרפתים וגרמנים…
לגבי איסבייבה הרבה כועסים עליה שהיא משפרת את השיא שלה כל פעם רק בסנטימטר בגלל הבונוסים שהיא מקבלת, אני מוצא בזה את האור, ככה אתה נשאר במתח זמן רב לדעת מה הגבול שלה.
הערכה שלי היא שהגבול שלה הוא 5.06, נראה מה יהיה אחרי שהיא תשיג את זה. ספורטאית אדירה.
rd.
ברזיל. מסכים לגבי המונדיאל- אולי הגזמתי שכתבתי המקום "שהכי" כואב, אבל אין ספק שזה כואב להם כי הם מאוד רצו את מדליית הזהב. וחוצמזה הפסד לארגנטינה גם בכדורגל חופים זו תמיד השפלה עבורם.
ארגנטינה. הזכרתי את די מאריה- התלהבתי ממנו מאוד! אני חושב שאתה מחמיר עם ריקלמה, לפי דעתי המנהיגות השקטה והמסירות החכמות שלו היו המפתח להצגה הארגנטינית במחצית השנייה.
נשים. העניין עם השער הוא בעייה בעיקר משום שהשוערות הרבה יותר נמכות בממוצע מהשוערים (יפן הפסידה לארה"ב בעיקר בגלל השוערת הפיצפונת). מצד שני רואים אצלן בגלל זה הרבה גולים אז אני נגד לשנות. לגבי הכושר אני חושב שאם הן מסוגלות לרוץ מרתון ולשחות עשרה ק"מ אז אין סיבה שלא ירוצו תשעים דקות. מה שגם שהמשחק שלהן איטי יותר ופחות פיזי מאשר אצל הגברים.
סין. כמוני כמוך, אבל המקרה של צ'אנג פאי הוא יוצא דופן בדיוק משום העובדה שהיא לא סינית "טיפוסית" אלא אחת שמחצינה רגש ומציגה אישיות אינדבדואלית. שוב, גם אני עקרונית נגד הסינים, אבל צריך להיזהר לא לעשות הכללות כי תמיד ישנם בנמצא את אלה שבדרכם שלהם (כמו פאי) הולכים נגד הזרם וחבל לפספס אותם.
איסינבייבה. לדעתי יש לה הרבה יותר מ- 5.06- 5.10 לפחות.
אולי אראה את המשחק שוב, לא התלהבתי מריקלמה לאורך כל המשחק. ואני אחד שמעריך מאד את ריקלמה.
יש הרבה גולים רובם עלובים מאד מטעויות של שוערת או לא בהרכח טעות אלא חוסר יכולת צפויה.
אני לא נהנה מלראות משחק של 4-4 אם 5 גולים היו מתוצאה שהשוערת לא מגיעה למשקוף או לא מסוגלת לצאת לשום כדור גובה.
אני כן חושב שחייבים לעשות משהו בעניין.
לגבי הכושר הן רצות מרתון בקצב שלהן ושוחות 15 ק"מ בקצב שלהן וזה עובד טוב.
אבל שהן משחקות כדורגל בקצב שלהן זה לא עובד, זה לא מושך צופים ופעמים רבות זה משעמם.
אני בא פה לטובתן, מי שרואה את המשחקים על העלייה לאולימפיאדה או משחקי קבוצות (ארסנל צ'רלטון יהיה משחק הנשים הכי טוב שראיתי אי פעם לנצח אני חושב… חוויה…) רואה רמה הרבה יותר גבוהה ממה שיש באולימפיאדה שזו בניגוד לגברים הבמה הכי גדולה שלהן.
והרבה מאד זה בגלל העומס, אז למה לא לקצר את הטורניר (עוד כמה שינויים קטנים בחוקת המשחקים) ולתת להן להציג את היכולת הכי גבוהה בבמה המרכזית עבורן…
אם איסנבייבה יכולה לעשות 5.10 בלי לקחת סמים אני חושב שיש להעבירה לתחרויות גברים.. זה כבר יהיה לא (א)נשי….
איציק,
בניגוד לעמדתי הקבועה באשר לכישוריו של רפא כמאמן, אני מוכרח להסכים איתך בקשר ללוקאס, ואכן תוהה באשר לשיקולים של הצוות המקצועי לגביו.
לוקאס קיבל מספר הזדמנויות בעטנה שעברה, לא ראיתי אותו מנצל אף אחת מהן!
הוא לא מכדרר מבריק, לא מוסר גדול, ממעט, אם בכלל, לבעוט לשער ויותר מכל, יש בהתנהלות שלו במהלך המשחק איזו פלגמטיות די מעצבנת. אין לו "רצח בעיניים", אין לו אפילו חיוך של מישהו המכיר בערך עצמו. סתם שחקן, שעד כה, לא הוכיח את נחיצותו בסגל של ליברפול.
ועכשיו, נתווכח קצת.
הנה יריית הפתיחה שלי:
מראדונה לא הגדול מכולם!!! מראדונה לא הגדול מכולם!!! הוא ללא ספק אחד הגדולים, אבל לא הגדול מכולם. אתה לא יכול להיות כזה כשאתה נושא על גבך כתם נכוער, שגם הדריבלים היפים ביותר לא ימחו בקלות.
איציק אלפסי חג שמח!
שחר צוברי פשוט ספורטאי ענק,ההתנהגות שלו לאורך כל התחרות הראתה כמה הוא מקצוען שמצליח לנטרל את כל מה שמסביבו,ולחשוב שהוא מיצג את מדינת החלטורה והחפיף,פשוט ענק במדינת הגמדים.
אני מקווה שלא יחייבו אותה על השמיכה,קטע מדהים על יכולת של ספורטאית להתרכזבתחרות כל כך גדולה כמו אולימפיאדה.
שחר
בני.
עלית על נקודהמאוד נכונה בקשר למנטליות של לוקאס. זה במיוחד חמור לאור העובדה שהוא משחק כקשר אחורי שבמשחק המודרני זה סוג של "קילר" ע"ע מאסצ'ראנו.
מראדונה.
בהחלט פתחת תיבת פאנדורה כאן…
דבר ראשון- גילוי נאות: דייגיטו הוא גיבור ילדותי, בזכותו התאהבתי בכדורגל לראשונה כשראיתי אותו במקסיקו 86'. וכמו כל אהבה ראשונה אתה תמיד תחשוב שהיא מס' אחת למרות שהחברים יגידו שטוב שבסוף לא גמרתם ביחד..
וההקדמה הזו באה לומר שקשה לי להתייחס אליו בצורה אובייקטיבית. ובכל זאת:
מבחינת הכדורגל דייגו היה השחקן הגדול ביותר שראיתי ואני לא חושב שמישהו אפילו התקרב אליו. אנשים שרואים כדורגל קצת אחורה ממני טוענים שזה נכון גם לגבי כל מי שהיה לפניו חוץ, אולי, מפלה. דעתי בעניין היא שמהמעט שראיתי על פלה אכן מדובר בפלא אבל הוא לא עשה מה שדייגו עשה ב- 86': לקחת נבחרת בינונית מינוס ולזכות איתה במונדיאל. ברזיל של- 58' ו- 70' היתה נבחרת מדהימה גם ללא פלה והיתה זוכה בגביע בכל מקרה לדעתי. דווקא גארינצ'ה ב- 62' הוכיח משהו כשלקח את ברזיל די לבדו לגביע אחרי שפלה נפצע כבר באחד המשחקים הראשונים.
לגבי- "יד האלוהים". יש פה עניין רציני של יחסיות תרבותית. באנגליה אם שחקן מהנבחרת שלהם היה כובש שער כזה הוא היה מתקבל כסוד של פושע, בארגנטינה הוא גיבור. מבחינתם יש פה עניין של "הגונב מגנב פטור". מבחינתם הקולוניאליזם הבריטי עוד הרבה פחות כשר ומסריח מאשר השער של דייגו ולכן יש הרבה צביעות מוסרית בהתנהלות שלהם. דעת האישית- יש הרבה צדק בדבריהם.
שחר- צוברי? בכל מקרה אחלה שם :)
היי איציק,
הטיעון הארגנטינאי בנוגע לקולוניאליזם הבריטי נכון וראוי. להשתמש בו כדי להצדיק גניבה ספורטיבית? לא בטוח.
יש לי בעייה רגשית מולדת בנוגע לפייר פליי. משהו במבנה הנפשי שלי שהכניס אותי להרבה צרות בצעירותי. כל תפיסת עולמי מכוונת נגד החזק השולט וכופה את עצמו, ערכיו ודתו על אחרים ונגד הרמאי גונב הדעת שנתפס משום מה כגיבור, (לנו בישראל יש נטייה משום מה להעריץ כאלה).
כדורגל אצלי הוא הוויה חד משמעית שאין לה קיצורי דרך או הנחות. רק לשוער, לשחקן המוציא זריקת חוץ ולמחזירי הכדורים מותר לגעת בכדור ביד במהלך המשחק. אני לא מוכן להתפשר בנושא זה. שחקן שנגע בידו בכוונה ראוי לעונש, לא להערצה, בוודאי לא מי שמשייך אקט כזה להשגחה עליונה ("יד אלוהים"). אירוע שכזה נוגד את רוח המשחק ואין להקל בו ראש. נבחרת אנגליה של 86' נשדדה באותו משחק לאור יום ולנוכח מליארדים שצפו במשחק בשידור ישיר. כל כדרוריו הגאוניים של מראדונה בהמשך אותו משחק ובאלה שאחריו לא יכסו את הבושה.
אותו שער שהובקע בנגיעת יד ברורה וקיבל הכשר ציבורי רחב,פגע לדעתי בטוהר הספורט, והעובדה שאף גורם לא נדרש ל "תיקון" בעקבותיו, היא המשכו של הגועל.
כל אלה, כמובן, לא מופנים רק כלפי השחקן אלא גם, ובראש וראשונה, כלפי ארגוני הכדורגל העולמיים והתקשורת.
אותו שער אומלל וההתרפקות הציבורית עליו ועל מולידו, עזרו להשכיח ואף היוו מעין סליחה וכפרה לאחת החרפות הביזיוניות של הכדורגל העולמי, העפלתה של ארגנטינה לגמר המונדיאל בארגנטינה ב-78', תוך שימוש בשיטות שמקומן במרתפי המשטרה החשאית של החונטה ולא בשדה הכדורגל.
על פי דבריך אני מבין שלא ראית את קרויף ב- 74', את תיאופיליו קוביאס (פרו) ב-78' ואת פאולו רוסי ב-82'. חבל, הפסדת.
עכשיו אני בטח לא צריך להוסיף ולספר לך מה היו תחושותי כשהאליפות נשדדה מהפועל פ"ת בעונת 91'- 92'…
איציק,
אני יודע שאתמול הייתה מדליה לישראל, אחרי כל הכשלונות במהלך כל האולימפיאדה.
אבל מבחינתי הרגע המשמח ביותר אתמול היה בפינלנד. ילד צעיר, בן 21, מבית שמש, בלונדיני העונה לשם שמואל (שמוליק) קוזוקין שיחק לראשונה במדי נבחרת ישראל. נכון, הוא שיחק עד היום רק ב-4 משחקי ליגה, ולא ממש הגיע לו זימון לסגל, ובטח שלא לפתוח בהרכב – אבל עוד ילד משלנו משחק במדי נבחרת ישראל זו גאווה אמיתית. לראשונה מזה הרבה שנים (לפי דעתי בערך 20 שנה) יש לנו שלושה שחקני בית בסגל של הנבחרת. כן, זו לא טעות. 3!
מבחינתי זה רגע של אושר גדול…
ובדרך אליהם יש גם את חן עזריאל המוכשר מאוד, ואולי בעוד כמה שנים גם השוער שלנו, אריאל הרוש, יחליף את 2 הבכיינים, דוידוביץ' ואוואט בשער הנבחרת. ע"פ כל הפעמים שראיתי אותו, אני סבור שמדובר בשוער הבא שלנו, אחרי שהליצן מקופנהאגן וקראקוב יעוף…
בני,
רענן את זכרוני מה היה בעונת 91/2? אני דווקא זוכר איזה סיפור מגמר הגביע עם ההרחקה של גיא גת אם אינני טועה.
שאול,
גם אני התרגשתי מהופעת הבכורה של קוזקין שלנו (לא ידעתי אגב שהוא מבית-שמש). אני מקווה שאתה צודק לגבי אריאל הרוש, אני מודה שלא ראיתי אותו מספיק בשביל לגבש דעה.
בני,אני לא חושב שראיתי מספיק את מראדונה בגדולתו כדי לקבוע(במונדיאל 86 הייתי בן 4) אבל כבר מגיל צעיר השם מראדונה היה בשבילי מילה נרדפת לכדורגלן הגדול בתבל. אולי בגלל זה אני מחשיב אותו כגדול מכולם למרות שלא ראיתי אותו ממש. ללא קשר אני חושב שלא עשו ענין מ"יד האלוהים" אך ורק בגלל השער שבא לאחריו. גם אנגלים יבחרו בו לשער המונדיאל הגדול בכל הזמנים ושני השערים האלה יחד מספרים לנו מי הוא מראדונה,האדם והשחקן. הגוץ הקטן הזה שששובה אותך בטכניקה עילאית וחיוך ממזרי ועושה הכל למען הניצחון. אגב, בדרום אמריקה רמאות מתקבלת בשמחה עוד הרבה לפניי מלחמת פוקלנד. מבחינתם זו רמאות רק אם תופסים אותך. בחייך, הוא עושה קוק,הוא משמין,הוא מרזה הוא ניצל ממוות חמש פעמים,יש לו כפילים, מסתחבק עם פידל,מלכלך על ג'ורג' בוש,בלי חולצה ביציע של בוקה,נקנס על מהירות בגרמניה(איך לעזאזל?),יש לו תוכנית אירוח, התקופה בנאפולי,הספר,הסרט ועוד ועוד… הבנאדם הוא הרוקסטאר הכי גדול של הכדורגל העולמי. הרבה יותר אמיתי מהבובה פלה,העסקן פלאטיני וקרויף השחצן. נולד באשפתות ובמידה מסוימת מעולם לא יצא משם. הוא אולי לא אלוהים אבל יש בו מן האלוהות.
תומר- איזו תגובה נהדרת!
איציק,
לגבי אריאל הרוש – כדאי לך לראות את משחקי גביע השוקו הקרובים. כדאי לך להשתעמם במשך דקות ארוכות רק כדי לראות את שוער העתיד של בית"ר. שוער אדיר ובעיקר – אישיות מדהימה (יצא לי לדבר איתו מספר פעמים, ומדובר בבחור צנוע ושקט מאוד). אני בטוח שאם אכן פרננדס יגיע, הוא יוריד את הליצן לספסל, וייתן לבחור הנהדר הזה את המקום בהרכב. ועל הדרך הוא ייתן לשמוליק את חולצת ההרכב במקום גרשון ובן יוסף, ויחזיר את קובי מויאל.
(אגב, השם הוא לא שאול. שאול זהו שמו של הבלם הטוב ביותר בהיסטוריה של בית"ר – שאול "המלך" מזרחי)
איציק,
בעונת 91'-92' היתה הפועל פ"ת, עם אברם גרנט כמאמן, מועמדת רצינית לאליפות היסטורית. האליפות נשדדה, וכך מתאר זאת ניסים קלדרון ההיסטוריון הרשמי של המועדון:
"עונת 1990/1991 היתה הטרגית מכולן – הפועל פ"ת ומכבי חיפה רצו לאליפות כשהן בודדות בפסגה מן הרגע הראשון. ארבעה מחזורים לסיום, אחרי ניצחון, תיקו והפסד וכשלחיפה יתרון בן ארבע נקודות, הגיע משחק העונה בפ"ת, כשהפועל יודעת שהיא חייבת ניצחון על מנת לשמור על סיכוייה לאליפות. יוסי שושני עשה את העבודה כשכבש צמד, אבל חיים ליפקוביץ' וקוונו בני כהן דאגו לפסול את שני השערים – אחד בטענת נבדל ואחד בגין עבירה על השוער. צילומי הטלוויזיה הוכיחו שבשני המקרים לא היה ולא נברא."
בהמשך היה גמר גביע המדינה עם ההרחקה האומללה…
תומר,
תגובתך פשוט נפלאה! אני יכול להבין את סוד הקסם של מראדונה ומה גורם לאנשים להעריץ אותו. יחד עם זאת, ההיסטוריה לא מתחילה מהמקום שאתה זוכר…
קשה לי לקבל את הרמאויות הקטנות (באמריקאית יש לזה בטוי נפלא: Ripoff) ואת כל מה שקשור בנבחרת הכדורגל הארגנטינאית. בעייה שלי.
שאול המלך,
חן עזריאל שחקן מצויין והיום התבשרנו (אוהדי הפועל פ"ת), שלא יפתח את העונה בגלל פציעה שתשבית אותו לחודשיים לפחות. אשכרה הפועל "איוב" פ"ת.
כמובן שטעיתי בשנה…
שאול, באמת תהיתי אם יש קשר בין הכינוי שבחרת לבין שאןל מזרחי הגדול.
קרעת אותי עם "גביע השוקו", לכך לי כמה שניות להבין למה אתה מתכוון…
בני,
עכשיו אני מבין למה התכונת. אני זוכר את המשחק הזה היטב דווקא. באופן נדיר באותם ימים הוא שודר ישירות בטלווויזיה. ויקטו צ'אנוב נתן שם הצלה גדולה והוציא נגיחה של שושני משתי מטר סטייל גורדון בנקס מקסיקו 70'.
איציק ובני-תודה על המחמאה…ככה זה כשיש השראה בבלוג.
בני-בוודאי שההיסטוריה לא מתחילה מהמקום בו אני זוכר אבל כשמדברים על אגדות(ודייגו הוא אחד מהאגדות ללא ספק) אז תמיד יש הבדל בין נקודת מבט אחת לאחרת,ככה שגם אם הייתי רואה את דייגו ואת קרויף ואת פלה אז הייתי מפספס את ליאונידיס,פושקש ודי סטפאנו. בכלל מכיוון שכדורגל הוא כמו דת אני בהחלט מסכים שלכל אחד צריך שיהיה את האלוהים שלו. אני בכלל מאמין בקוקו הקדוש רוברטו באג'יו.
חבל לי על האליפות של הפועל פתח תקווה, אני מאוד מסמפט את המועדון המוכה והחבול הזה ומעריך את האוהדים שלו שלא רק שמפגינים נאמנות אלא גם מקוריות. יצא לי פעם לשבת עם הקהל שלכם ואני חייב להודות שזו אחת מחוויות הכדורגל היותר נחמדות שיש בארץ. וכול זה למרות שהפלתם עלינו את מעוז סמיה,כול הליגה לוקחת לכם את הכישרונות ורק אנחנו נתקעים עם הפירורים…נו שוין,זה יספיק כדי לבאס את איציק במוצאי שבת:)