קטגוריות
יהדות השרירים כל הרשימות נשמת כל חי

כל חוף בעת צרה (סיכום ההופעה שלנו בבייג'ינג)

התחושה שיוצאת מההופעה של המשלחת שלנו בבייג'ינג היא מעורבת: בטור ההישגים אפשר למנות את השחיינים שמרביתם שיפרו את השיאים הישראליים ועמדו במטרות שהציבו להם; את גל יקותיאל שהיווה הפתעה נעימה בג'ודו כשהיה רחוק ניצחון אחד ממדליה; את אלכב שטילוב שלמרות הנפילה בגמר הביא לישראל הישג יפה במקצוע אולימפי יוקרתי. וכמובן, כרגיל יש לומר, את השיט- קורניצקי ובוסקילה עם מקום רביעי, מעיין דוידוביץ' עם הופעה מכובדת ועלייה לשיוט המדליות וכמובן השחר (צוברי) העולה ומדליית הארד הנפלאה שלו.

בטור הכשלונות אפשר למנות, בראש ובראשונה, את התקוות הגדולות שלנו למדליה ערב המשחקים: אריק זאבי, אנדיוני, גל וקליגר. גם ההופעה של אברבוך במוט עשתה חסד קטן מאוד עם הקריירה המופארת שלו ואותו כנ"ל לגבי קלגנוב בקייאקים. ניקי פאלי בגובה עשה הרבה רעש לפני התחרות שלו אבל נאלם דום מייד אחריה.

תבנית אחת ברורה עולה מהתבוננות בסיכום הקצר שלעיל: ישנו מתאם כמעט מושלם בין גובה הציפיות לעומק הכישלון. שימו לב, זה פשוט מדהים ואפשר אפילו לשרטט את זה בצורה גרפית- ככל שעולה רף הציפיות יורדת רמת ההופעה המקצועית: אלה שסומנו לפני המשחקים כתקוות שלנו למדליה (זאבי, אנדיוני, גל וקליגר) אפילו לא הגיעו לבייג'ינג. אצל האחרים, ככל ש"ראדאר" הציפיות הלך והתביית עליהם כך גם הלכה והתרחקה התקווה שלהם למדליה. הדוגמא הבולטת ביותר היא השייטים: אחרי ימי השיוטים הראשונים היינו בדרך הבטוחה לזהב (צוברי) וארד או כסף (קורניצקי ובוסקילה), בסוף הוצאנו בשיניים ארד אחד. לעומת זאת, אלה "שפיספסנו" לפני המשחקים (יקותיאל, השחיינים ובמידה מסויימת גם שחר צוברי) רשמו הופעה מצויינת.

המסקנה, אם כן, ברורה: הספורטאים שלנו קורסים תחת הציפיות. השאלה היא למה? שני תשובות מיידיות תקבלו לכך בד"כ: א. הציפיות שלנו מוגזמות מדי ומלחיצות את הספורטאים. ב. הספורטאים עצמם חלשים מאוד מנטלית. התשובה, לדעתי, מצוייה אי שם באמצע בשילוב בין השניים.

נכון, הציפיות מספורטאי ישראלי הן עצומות ולעיתים מוגזמות ביחס ליכולת האמיתית שלו- כל ג'ודוקא שהביא מקום חמישי בתחרות נידחת ביפן מסומן מייד כתקווה האולימפית הבאה וחצי מדינה מתעוררת באמצע הלילה לצפות בקרבות שלו. לעומת ספורטאי אוסטרלי או בריטי, שאם ייכשל יוזכר מקסימום בשורה אחת בדיווחים מהמשחקים, הישראלי מרגיש שעתיד העם היושב בציון מונח על כתפיו. וזה מעמסה כבדה מאוד על כתפי כל אחד יהיו רחבות אפילו כאלו של אריק זאבי..

מצד שני הספורטאים שלנו יעשו לעצמם הנחה גדולה מאוד ושירות קטן מאוד אם יתחבאו מאחורי הסיבה הזו. לא סתם קוראים לספורט האולימפי "ספורט הישגי". עם כל הכבוד לססמאות החביבות על "רוח המשחקים" ו- "העיקר ההשתתפות" האולימפיאדה בסופו של יום היא עסק מאוד (מאוד) תחרותי. וזה נכון גם לגבי מייקל פלפס וגם לגבי אחרון המדדים במקצה ל- 100 משוכות מאיי קיטס וסט.-נייביס. וכן, תחרות היא עניין מלחיץ ולכן מי שלא עומד טוב בלחץ לא נמצא במקצוע הנכון.

יש המון דרכים להתמודד עם לחץ- מהתכסות בשמיכה של איסינבייבה ועד הריקודים המוזרים של יוסיין בולט. זה לא משנה מה הדרך של הספורטאי להביא את עצמו לשיא בשניות, השעות או הימים בהם הוא צריך להוציא מעצמו את המיטב, העיקר שהדרך הזו עובדת בשבילו. התחושה שלי, ולאור התוצאות זו יותר מתחושה, שהספורטאים הישראלים הגיעו לבייג'ינג מאוד לא מוכנים מבחינה מנטלית.

וחבל, כי יש הרבה דברים שאפשר היה לעשות איתם לפני המשחקים בכדי להכין אותם למעבר הלא פשוט הזה, שנעשה די בין לילה, מאלמוניות כמעט מוחלטת למעמד שבו עיניה שלמדינה שלמה נשואות אליך בתחינה. למשל: אפשר היה לחשוף אותם בהדרגתיות לתקשורת כבר זמן רב לפני המשחקים. בנוסף, אפשר וצריך היה להפגיש אותם עם ספורטאי עבר, לאו דווקא כאלה שהצליחו אלא דווקא אולי כאלה שנכשלו, שישתפו אותם בחוויה ויספרו מה הם למדו ממנה. בכלל, הייתי רוצה לראות הרבה יותר מעורבות של ספוטאי עבר במשלחת הישראלית- איפה גל פרידמן? למה ליעל ארד אין תפקי רשמי במשלחת? שווה אולי היה גם לקחת אותם כמה חודשים לפני לאתרי התחרויות עצמם- שירגישו את המים, את המסלול, שלא יקבלו הלם בפעם הראשונה שהם נכנסים אליו.

הרבה דברים אפשר היה לעשות אם רק היה לוועד האולימפי והיחידה לספורט הישגי (למה לעזאזל צריך את הכפילות הזו?) צוות פסיכולוגי מסייע. ומבלי לסדר לעצמי אפשרויות תעסוקה עתידיות (…) נדמה לי שבמיוחד לאור המסקנות הדי מתבקשות מההופעה שלנו באולימפידה הנוכחית טוב יעשה הוועד האולימפי אם יעסיק פסיכולוג או שניים במשרה מלאה שיכינו תוכנית מסודרת, ממש כמו המאמנים, לספורטאים למשך ארבע השנים ויביאו אותם לשיא בשנה האחרונה לקראת המשחקים וילוו אותם במהלכם. זה לא פחות חשוב מצוות מסייע של מאמנים פיזיותרפיסטים וכו' ונהוג כיום בכל העולם.

לסיום אני רוצה לתייחס לאריק זאבי שהוא אולי המקרה המייצג הטוב יותר להופעה של הספורטאים שלנו במשחקים. אבל תחילה חוב קטן: בפוסט שפירסמתי בבוקר שבו הפסיד אריק זאבי הבעתי כעס גלוי מההופעה המאכזבת שלו. חשוב לציין, וציינתי זאת גם אז אם כי כנראה לא בהדגשה מספקת, שיש לי הערכה עצומה לזאבי הספורטאי ואהבה גדולה לאריק האדם. ודווקא בגלל זה כעסתי אליו. מותר לכעוס על מי שאוהבים, זה לא אומר שאוהבים אותו פחות. להיפך, אנחנו נוטים לכעוס ולהתאכזב דווקא ממי שאנחנו אוהבים- כלפי מי שאין לנו רגש יש לנו יחס אדיש. ע"ע היחס שלנו למדינה שנדמה שאנחנו כ"כ כועסים עליה בגלל שאנחנו כנראה כ"כ אוהבים אותה..

ועכשיו להופעה של אריק- לפני התחרויות אריק ניסה לשדר ביטחון ופאסון אולם בדיעבד ברור שאריק היה מאוד לא מוכן לתחרות. ההופעה שלו היתה אנמית וחסרת ביטחון כמו שהוא עצמו, בגילוי הלב המקסים והאופייני לו, הודה. "לא היה לי על מה להישען" אמר אריק זאבי אח"כ. ונתן הצצה נדירה לנבכי נפשו: כל אדם, בכל מצב, צריך את מה שנקרא בשפה המקצועית- Safe Heaven שהתרגום הכי נכון שלו בעברית לדעתי הוא "חוף מבטחים"- בסיס בטוח להישען עליו. "חוף המבטחים" המנטלי נוטע באדם תחושת הביטחון שמאפשרת לו התגבר על החששות והספקות הטבעיים ואז ליצור, להתפתח ולהצליח.

אריק מצא עצמו בסיטואציה בה הרגיש שהוא עלול לאכזב את האנשים שאוהבים אותו ולא הצליח לנתק את עצמו מהפחד הזה. הפחד הזה אכן ניצח אותו ועשה את מה שפחד עושה הכי טוב- לשתק. אלא כשנחת אריק בארץ גילה להפתעתו (כפי שהעיד בעצמו) שכולם עדיין אוהבים אותו לא פחות, אם לא יותר, גם אחרי שנכשל. בסופו של יום זה עדיין רק ספורט ומי שאוהב, כמוני, את אריק האדם לא ישנה את תחושותיו רק בגלל שהוא נכנס לא טוב לאו-צ'י-גארי נגד הבריזלאי או ההולנדי. נדמה לי שאם אריק היה יודע את הדבר הזה לפני התחרות הוא היה מגיע במצב מנטלי טוב הרבה יותר. האהבה הזו, כמו כל אהבת אמת, היתה מספקת לו את "חוף המבטחים" הדרוש. חבל, אם כן, שאריק גילה את זה רק בדיעבד. וכאן נכנסת לתמונה העבודה המנטלית שלפני- אם מישהו רק היה טורח להראות ולשכנע את אריק שזה המצב לאשורו לפני התחרות אני כמעט משוכנע שהיינו רואים בשבוע שעבר אריק אחר לגמרי.

אמנם בספורט עסקינן אבל חלק מרכזי ממנו הוא גם העניין המנטלי- לא מספיק שהגוף יגיע מוכן צריך שגם הראש. או כמו שאמר יפה הרמב"ם- "נפש בריאה בגוף בריא".

10 תגובות על “כל חוף בעת צרה (סיכום ההופעה שלנו בבייג'ינג)”

איציק,
הניתוח שלך מרתק. אני תוהה מה באמת גורם לנו, בניגוד למדינות אחרות, לבוא גדולים ולצאת קטנים. אין לי טענה כמובן לאף אחד מן הספורטאים, ברור לי שאף אחד מהם לא זלזל ועלה למזרון, בריכה, מסלול, מגרש, במטרה להפסיד, ואכן דבריו של זאבי הבהירו את החלק הנסתר בדרך כלל מעיני המתבונן בכל הנוגע למה שמתחולל בנפשו של הספורטאי.
יתכן והבעייה נעוצה באופי הגלובאלי שלנו, בתפיסת העולם השחצנית שסיגלנו לעצמנו ("הו הא מה קרה צסק"א…" וכו'), בעובדה שאנחנו לא רואים אף אחד ממטר ("אנחנו במונדיאל אחי, סגור, סמוך עלי") ובפער העצום שבין היכולת האמיתית המוצגת פה ושם, לזו הנדרשת במשחקים במאני טיים.

רונן דורפן מיטיב לנסח את זה בבלוג שלו, הנה הציטוט:
"לגבי שחר צוברי, אחזור ואחדד דברים שכתבתי היום בעיתון. יש גורם אחד שמביא הצלחה בספורט במדינה דמוקרטית. והגורם הזה הוא לא קריטריונים ולא פיקוח ממסדי הדוק מלמעלה אלא מסורת. שחר צוברי זכה במדליה הזו כי כדי להגיע למשחקים הוא היה צריך לנצח את גל פרידמן. כפי שגל פרידמן זכה במדליות כי כדי להגיע למשחקים הוא היה צריך לנצח את עמית ענבר. כל הענפים בהם אנחנו שולחים נציגים למשחקים בענפים שאין בהם עומק של עוסקים הם בזבוז זמן. סוף ציטוט.

איו דבר יותר חביב עלי מדיונים על אופי לאומי.
נדמה לי שאם עמישראל היה הולך לפסיכולוג הוא היה מאבחן אותו עם הפרעה קשה
של מאניה-דיפרסיה: אופוריה מוחלטת בניצחונות והיסטריה מוחחלטת בהפסדים.
כך שמצד אחד, כמו שאתה אומר, תיקו מקרי בצרפת וישראל מועמדת לזכות במונדיאל. מצד שני אחרי תבוסה בפולין "צריך לסגור את הכדורגל" וכו'.
אגב, תאמין או לא, אבל גם כאן באנגליה המצב דומה באופן מדהים!

קראתי את דורפן ואני בהחלט מסכים איתו- יש לנו משאבים מצומצמים להקדיש לספורט וחשוב מאוד לדעת איך להשקיע אותם.
אתלטיקה למשל (עם כל הצער) אין בישראל ובכסף שנותנים לענף הזה אפשר להחזיק עוד שייט או שניים עם סיכוי ריאלי למדליה. אין בזה שום בושה, מרבית המדינות (ז"א כל אלה שהם לא ארה"ב וסין) כבר הבינו את זה מזמן ושינו פאזה בכיוון.
אני אביא שוב את הדוגמא של בריטניה כי היא קרובה אלי- את מרבית ההמדליות ההם הביאו בשני ענפים: קייאקים ואופנייים.

אני לא חושב שהכישלון הוא מנטאלי בהכרח, בסך הכול אנדיוני נפלו על הגרלה קשה והם לא בכושר שבו הם זכו באוסטרליה,זאבי חזר מפציעות וגם לא ליקק דבש בהגרלה וקליגר את גל במצב רוח רע מאוד מאז פרשת הקרחת והשמועות מדברות על פרידה בין השניים(גם אצל אנדיוני אגב). ידענו טוב מאוד שאברבוך לא בכושר זמן רב ושהוא וקלגנוב נשלחו בשביל ההשתתפות(והם זכאים לזה) ואולי כדי לגנוב מדליה ושניקי פאלי גירד את הקריטריון ברגע האחרון וזה רק ניסיון בשבילו לקראת לונדון.
אני לא מסכים איתך לגבי הפסיכולוג. אני אישית מאמין בפסיכולוגיה אבל הייתי מעדיך שיקצו להם יותר כסף לאימונים ומתקנים מאשר שינתחו את הילדות שלהם ואיך הם מתמודדים עם לחץ,זה כמו הכדורגלנים שיעלו לקברי צדיקים וישימו שום בנעליים אבל לא ישקלו לרגע להתאמן קצת יותר ברצינות.
אני גם לא חושב שצריך להתרכז רק בענפים שמביאים לנו מדליות,המסורת בגלישה תישמר בכל מקרה כי זה פשוט ספורט שאנשים בישראל אוהבים לעסוק בו,אין אדם שגדל בקרבת הים ולא יצא לו להתנסות פעם בגלישה(מכל סוג). גם הג'ודו די מקיים את עצמו. למרות שההישגים דלים חייבת להיות השקעה באתלטיקה מכיוון שזהו הענף הבסיסי ביותר שאולי לא מביא ויביא מדליות אבל יחנך לפעילות ספורטיבית בריאה. ההשפעה של הענף הזה שולחת את ידה בכל הענפים האחרים,כולל כדורגל וכדורסל וההשקעה בו צריכה להיות משותפת גם למשרד הספורט וגם לחינוך. לפי דעתי שיעורי ההתעמלות בבית הספר שלי היו ברמה די נמוכה,רוב הפעמים פשוט שלחו אותנו עם כדור למגרש. בכלל,נדמה לפעמים שהמניע היחידי של המדינה לכך שתושביה הצעירים יעסקו בספורט הוא מיליטנטי, אני זוכר שבתיכון נאמר לנו ששיעורי ההתעמלות נועדו בין היתר(ובעיקר) להכין אותנו לבר אורים ולמסעות.
אני בהחלט מסכים לגבי המאניה דיפרסיה הישראלית,כמו שאמר סלים וארזה:"ניצחנו את רוסיה,ניצחנו את הבולטס,ננצח את כל העולם."
יש כלכך הרבה דוגמאות לכך,ממלחמת ששת הימים ועד לפסטיבל הנבחרת אחרי החמישיה לאוסטריה שנגמר אחרי לילה סוער במלון בתל אביב ושתי דקות באצטדיון רמת גן.

תומר.
אתה מעלה כמה נקודות חשובות שעם חלקן אני מסכים ועם חלקן קצת פחות:

א. לא התכוונתי לעבודה פסיכולוגית מהסוג שציינת שזו למעשה פסיכואליזה. פסיכולוגיה היא כלי רחב הרבה יותר שניתן להשתמש בו באופנים שונים. העבודה שלדעתי צריכה להעשות עם הספורטאים היא עבודה ממוקדת על התמודדות עם מצבי לחץ- עבודה התנהגותית-קוגנטיבית ביסודה.

ב. הבעייה לא עם ההפסדים של אריק זאבי, אפשר לפסיד אבל השאלה באיזו דרך. הצורה שבה אריק הופיע: אנמי, לא מפוקס ורחוק מיכולתו האמיתית היא הגורם לאכזבה.

ג. לקולגנוב ואברבוך מקום של כבוד בהיסטוריה של הספורט הישראלי אבל אם לכולם ברור שהם הרבה מעבר לשיאם עדיף היה לשלוח במקומם ספורטאי צעיר שעתידו לפניו

ד. מסכים לחלוטין לגבי עניין שיעורי ההתעמלות, גם בתקופתי זה היה כך.
לאור זה אני אחדד את דברי לגבי האתלטיקה:
כן להשקיע, אבל ברמת הבסיס- ילדים וביתי הספר ולא בתחום ההישגי. בכסף שמחזיקים ספורטאי אולימפי אפשר לבנות מתקנים הולמים בביה"ס ולהקצות עוד שעות ומשאבים להוראת החינוך הגופני.

איציק-חלק מהוויה אולימפית ובניה של תרבות ספורט הוא כבוד לספורטאים שהביאו הישגים בעבר. אם שתי האגדות האלה השיגו את הקריטריון שלהם אז מגיע להם גם על בסיס הישגי העבר שלהם ליסוע לאולימפיאדה. הרי ברור לכולנו שאם הייתה אםשרות לשלוח את פרידמן ביחד עם צוברי אז היו עושים את זה ובצדק,מה גם ששניהם מתחרים בענפים שאתה יכול "לתפוס יום" ולהצליח. בקשר לזאבי, הציפיות ממנו נוצרו יש מאין. כולנו יודעים מה אריק שווה בדרך כלל אבל אחרי שנתיים לא טובות,רוויות פציעות, ההופעה שלו לא הפתיעה אותי. אני בטוח שהלחץ לא עזר, הרי התייחסו אליו כמדליה בטוחה למרות הפציעות.
אולי אתה צודק בקשר לפסיכולוג,אני לא בהחלט לא מוסמך להגיד אבל פשוט נראה לי שעמידה בלחץ היא חלק ממה שספורטאי אמור להקנות לעצמו והתאמת ציפיות(בכל תחומי החיים) זה משהו שהחברה הישראלית צריכה להקנות לעצמה.ברגע שזה יקרה לא יהיה צורך בפסיכולוג אני מקווה.
בכל מקרה,לפי המשחק הערב בגביע הטוטו,לך יש בעיות אחרות לדאוג להן. באמת שהיה לכם מזל שאנחנו חסרים מחץ אחרת זה היה נגמר בשלוש לפחות. ראיתי את בית"ר ארבע פעמים בשנה שעברה(כולם נגמרו בהפסדים ללא שער זכות לטובתנו) ומעולם לא ראיתי את בית"ר "השומית" כלכך עלובה. יש לכם בעיה חמורה מאוד בהגנה ובהתקפה אתם פשוט לא סגורים על עצמכם.צריך שמישהו יקבל החלטה אחת ולתמיד האם בן שושן הוא שחקן אגף או חלוץ,אני הייתי משאירו באגף. יש לו את אחת ההרמות הנקיות ביותר שראיתי בישראל והוא הצליח לעשות קצת צרות בצד ימין,לא שזו בעיה גדולה כלכך כשטל מעבי ניצב מולך אבל בכל זאת. אני לא רוצה לזרות לך מלח אבל חבל שלא שמעתי את השיר הנפלא "רציתם בארסה קיבלתם חמסה" ששרנו לכם.

תומר.
אני שמח שנהנת אתמול :)
לא ראיתי את המשחק אבל ממה שאני שומע ממך וקורא באתרים בית"ר נראית קטסטרופה. לצערי הפורענות שנזרעה בקרארקוב הפכה לאנדרלמוסיה שלמה אחרי ההתנהלות הביזארית של ה"תופעה החברתית" שלמעשה הותיר אותנו ללא מאמן- שום הוא כרגע על תקן בובה ולואיס עדיין לא פה.

בכל מקרה אני לא ממש מודאג. יכול להיות שאולי יקח לנו כמה שבועות לארגן מחדש את השורות, אבל בכל מקרה זה לא יהיה יותר מפור קטן שניתן לליגה כדי שיהיה קצת מעניין..
אהבתי את השיר- שאפו על השנינות.
איך הולך בינתיים עם מתיאוס- אתם מרוצים? מעניינת אותי דעתך בעניין שלו.

מה אני אגיד לך,האמביוולנטיות במקרה הזה חוצה את כל הגבולות מבחינתי.
מצד אחד הייתי מאוד שמח אם היו ממנים מאמן ישראלי יסודי כמו אלישע לוי,רוני לוי או יוסי מזרחי אבל מצד שני איך אפשר להתלונן כשאחת מאגדות הכדורגל הכי גדולות בעולם מגיעה לאיזור פלאפל מוסא?
אני מרוצה מאוד מהתנהלות האימונים וגם משיטת המשחק,די שבענו מהבעט ורוץ של רובן בשנתיים האחרונות ויש שיפור מסוים ממשחק למשחק אבל הבעיה היא שמהלך כזה זו הצהרת כוונות מאוד בומבסטית ורוב באוהדים מאוכזבים שלצד המאמן בעל השם לא הגיעו שחקני חיזוק ראויים. האמת שהמהלך היותר משמעותי הוא המינוי של נילסן ג'וניור לעמדת המנהל הספורטיבי והסקאוט,בכל זאת מדובר באיש מקצוע בעל עבר בפרימרייליג וכולנו בתקווה שהוא ינחית פה חלוץ סקורר, שחסר לנו כבר עשרים שנה בערך, אחרי הגומלין באירופה.
אנחנו יחסית ריאליים ונבין לגמרי אם לא ניקח אליפות אבל אנחנו כן רוצים לתת פייט ומעל הכל לשחק כדורגל איכותי.אני לא מדבר על שישיות וכאלה, איכות תספיק. היו אתמול כמה דאבל פאסים שבהחלט נהנתי מהם ולראות את לואיס מארין משחק זו תמיד חוויה.
אבל ממש בדומה לסוגיה האולימפית הבעיה הכי גדולה היא התאמת הציפיות,של הקהל,של ההנהלה,של התקשורת…זו יכולה להיות הצלחה גדולה וזה יכול להיגמר בבכי אבל מה שבטוח שיהיה מעניין. מה גם שבינתיים באיירן מינכן וקלינסמן פתחו באופן מאוד פושר את הבונדסליגה אז יש סיבה לאופטימיות:). בכל מקרה אולי יהיו לי תשובות יותר חד משמעיות אחרי שאחזור מבולגריה.
בקשר לבית"ר,יכול להיות שזה קשור בעיקר להתנהלות אבל לדעתי ההגנה שלכם פשוט חלשה. בנאדו ובן יוסף איטיים וכבדים ולא נראה לי ששמעון גרשון יוסיף את המהירות כשהוא יחזור…אגב,איך אתה אוכל את כל סיפור שמעון גרשון?

תומר.
תודה על הניתוח המרתק.
אני אשמח אם תמשיך באמת לעדכן אותנו על הניסוי המעניין שאתם עושים שם בקופסא.

איך אני אוכל את גרשון?! אני לא אוכל, אני מקיא.
לפחות כשהוא היה בהפועל עוד היה לי כבוד אליו כמו שיש ליריב טוב, עכשיו גם זה הלך. אם יש דבר אחד בעולם שאני יכול לסכים לגביו עם אוהדי הפועל זה בנושא שלו.

שתהיה לך נסיעה טובה והמון בהצלחה לכם!
יחד עם קרית שמונה אתם הנציגים האחרונים שלנו באירופה- פ.צ. יפו מבחינתי לא מייצגת את ישראל (זה מעבר לקווי `48).

הייתי רוצה להתעמק על התגובה האחרונה

מ"ז יפו מבחינתך לא מיצגת את ישראל זה מעבר לקווי 48? what the fuck?

סגור לתגובות.