The Special Ones

היה בעיני משהו צורם בצורה שבה מוריניו (שוב) גנב הערב את ההצגה. אני אמנם אינני נמנה על אלה שהאיש מעורר בהם אנטגוניזם. אני אפילו מצליח למצוא חן מסויים בהתנהגותו הילדותית משהו. אבל הסיפור של אינטר העונה איננו סיפור של אינדיבידואל זה או אחר, תהיה תרומתו גדולה ככל שתהיה.

הסיפור של אינטר הוא סיפור שרבים מאיתנו יכולים להזדהות איתו ללא קשר לתחושותינו כלפי הקבוצה ממליאנו. זהו סיפור על מועדון שבמשך עשרות שנים נאלץ לחסות בצילה של אחות מוצלחת ויפה יותר, של מועדון שחי על עבר מפואר בשנים ארוכות של הווה אפור, של קבוצה שפיתחה אשליות כל פעם מחדש רק בשביל להתאכזב בצורה כואבת יותר.

ובכל הזמן הזה מי שהחזיקו אותה בתודעה כ"מועדון גדול", מי שנשארו נאמנים לה גם שהיתה הילדה הכעורה והתבוסתנית שכולם נהנים ללעוג לה, מי שהאמינו בה ולא וויתרו לה עד שהערב הגשימה סופסוף את מאוויהם הכמוסים, היו האוהדים.

אין לי סימפטיה יוצאת דופן לאינטר, אבל כאוהד כדורגל, שמכיר את היטב את רגעי הגאות והשפל שחיים כאוהד יכולים להעביר אותך, לא יכולתי להישאר אדיש למראה אותה אוהדת איטלקיה שהתייפחה בדמעות של אושר בשריקת הסיום.

נכון, מיליטו ענק ואם יש מישהו שיכול להביא גביע אירופה לקבוצה לוזרית שכזו זה כנראה רק ז'וזה מוריניו – אבל הערב ,כמו תמיד בעצם, "המיוחדים" האמיתיים הם אותם אלה ביציע.

פורסם בקטגוריה כל הרשימות, נשמת כל חי, עשרים ושניים משוגעים | 9 תגובות

סיפורי מונדיאל (7): בין עזה לשיזואוקה (חלק ראשון)

פרוייקט סיפורי מונדיאל מגיע לישורת האחרונה. בשבועות הקרובים אספר כאן את סיפור נסיעתי למונדיאל 2002 ביפן. להלן החלק הראשון- תבלו!
_____________________

כל הסיפורים באזור המיוחד של 'סיפורי מונדיאל' כאן>>

המסע שלי למונדיאל של 2002 לא התחיל ערב משחק פתיחה, לא מס' שבועות לפני כן ואפילו לא בשנה שקדמה למשחקים. המסע הזה החל שש-עשרה שנה קודם לכן, בערב קיצי אחד בירושלים, כשצפיתי יחד עם אבא מהופנט במה שיישאר לנצח עבורי זיכרון המונדיאלים הגדול מכולם- מופע יד ורגל האלוהים של דייגו ארמנדו מראדונה נגד אנגליה ברבע גמר מונדיאל מקסיקו 86'.

הייתי אז ילד בן שבע אבל אני עדיין זוכר את התחושה שליוותה אותי בסיום המשחק- התרגשות, גודל השעה, תחושה שהייתי עד למשהו היסטורי. באותו רגע גמלה בי ההחלטה שיום אחד אני אהיה שם- במונדיאל!

בשש-עשרה השנים שעברו מאז ביליתי לילות שלמים בהם התהפכתי במיטה והפלגתי בדמיונות איך זה יהיה להיות שם באמת… האווירה, הרעד ביציעים ובעיקר- התחושה הזו להיות חלק ממשהו היסטורי, המחשבה שאתה נמצא שם איפה שמאות מיליונים ברחבי העולם שרואים עכשיו את המשחק בטלוויזיה היו מוכנים לתת כל-כך הרבה בכדי להיות.

עד שהשתחררתי הצבא מעולם לא הייתי בחו"ל. הנסיעה הראשונה שלי הייתה טיול כדורגל באירופה שערכתי מיי עם שחרורי מצה"ל במשך קרוב לחצי-שנה בין דצמבר 2000 למאי 2001. זה היה ההודו/דרום-אמריקה שלי.. מהטיול הזה חזרתי עייף, מותש פיזית ורגשית ובעיקר תפרן. אלא שכעת, ידעתי, עומדת לפני המשימה הגדולה מכולם- המסע למונדיאל 2002 ביפן!

הייתי צריך לעשות כסף, ומהר. כך יצא שאת החודשים הראשונים שאחרי החזרה מאירופה ביליתי בעבודה סיזיפית ב"מאפיית חבה" המפורסמת בשוק מחנה-יהודה. שנים רבות אח"כ, שמסביבי ילינו נערות מעודנות על זה שהן עובדות קשה במשרד, אזכר באותם ימים של קיץ בחום מהביל של 40 מעלות, כשהתנורים אופים אותך יחד עם הבורקסים, בשישה ימי עבודה בשבוע בקצב מטורף של 16 ו-17 שעות ביום, ואדע להעריך עבודה קשה "אמיתית" מהי..

אחרי כמה חודשים כשלו רגלי ולשמחתי מצאתי עבודה טובענית מעט פחות כקצין ביטחון במלון "המלכים" המיתולוגי שבמרכז העיר מול כיכר פאריז. הימים היו ימי הפיגועים הנוראים של אינתיפדאת אל-אקצה וגם כלב מת לא בא לתור בירושלים. המשמרות היו דלות ובמסגרת הצמצומים שנכפו על המלון לאט לאט הפך קצין-הביטחון גם למאבטח, המנקה והחדרנית. מספיק כסף לא יכולתי לעשות מהעבודה הזו ולכן שמחתי כשחבר שעבר לגור וללמוד ברחובות הציע לי להחליף אותו במשרה בה הועסק באוניברסיטה העברית בהר-הצופים.

קפצתי על המציאה והשתלבתי בעבודה במסגרת ביה"ס לחינוך. תפקידי היה לארוז ארגזים עם חומרי לימוד ולשלוח אותם לכל הארץ. בכל יום הייתי עושה אינספור פעמים את הדרך הארוכה מקצה אחד לשני של הקמפוס עם עגלה עמוסת ארגזים, מביט בקנאה בכל אותם סטודנטים המסתלבטים על הדשא… בהרבה מובנים הייתה זו ראשית הקריירה האקדמית שלי.

במקביל המשכתי לעבוד גם במלון, במשמרות לילה בעיקר, וכך יצא ששלושה או ארבעה ימים בשבוע הייתי מסיים משמרת לילה במלון ונוסע מיד לעבודה באוניברסיטה. כמעט 24 שעות רצופות של עבודה. מה לא עושים בשביל להגשים חלום…

בשעות הפנאי הבודדות שהיו לי התחלתי לתכנן את הנסיעה. קוראה נראתה לי מוזרה מדי ומראש החלטתי שאני אסע רק ליפן. עקבתי אחרי מכירת הכרטסים באינטרנט, שאז עוד לא ידעתי עליו יותר מדי, ובלילה קריר אחד של ינואר נכנסתי לאינטרנט קפה מזוהם בבן-יהודה ועשיתי את המעשה-

הזמנתי ארבעה כרטיסים: שניים לשלב המוקדם- גרמניה נגד קמרון בשיזואוקה וארגנטינה נגד שבדיה במייאגי, אחד לשמינית הגמר בנייגאטה ועוד אחד לרבע הגמר באוסאקה.

אלא שבעודי עוסק בתכנון הנסיעה עדיין לא שיערתי את המכשולים והמניעות שיעמדו בדרכי למזרח-הרחוק שבחודשים הבאים יהפוך לרחוק הרבה יותר מששיערתי לכתחילה…

חומת מגן

בסרטו של ערן ריקליס "גמר-גביע" מסופר על חייל מילואים (משה אבגי) שבמקום לממש את נסיעתו המתוכננת למונדיאל בספרד 82' מוצא עצמו בלחימה אי שם בדרום לבנון. בכל פעם שראיתי את הסרט לא יכולתי אפילו להרשות לעצמי לדמיין כמה אכזרית יכולה להיות סיטואציה שכזו. לא חלמתי שזו עשויה להיות יום אחד מציאות מאוד ממשית עבורי…

בערב פסח, פחות מחודשיים לפתיחת המונדיאל, התרחש הפיגוע הנוראי במלון פארק בנתניה. כבר למחרת החלו לרוץ בבית הכנסת שמועות על גיוס מילואים.

לא ידעתי אז הרבה על מלחמות, למרות שכבר סיימתי שירות צבאי, אבל גיוס מילואים באמצע החג היה נשמע לי כמו משהו שיש לו התחלה אבל את אחריותו מי יישורנו. בראש, לאט לאט, התחילו לצוץ לי המחשבות שאולי אמצא את עצמי בעזה עם הכרטיסים למונדיאל וכמו משה איבגי ב"גמר גביע" אספר למקומיים איפה הייתי צריך להיות עכשיו במקום…

במוצאי החג כבר הודיעו בחדשות על גיוס מילואים נרחב. ידעתי שהטלפון השחור הוא רק עניין של זמן. ואכן, למחרת בבוקר קיבלתי את הטלפון מבשר האיוב מקצינת הקישור. בנאיביות עוד שאלתי אותה "לכמה זמן נהיה מגויסים?" והיא ענתה ש"אין לה מושג, שזה צו שמונה ושלא אעשה תוכניות לזמן הקרוב". היה זה יום נוראי בירושלים, עוד פיגוע, ברד נוראי ירד מהשמיים ותחושה של סוף העולם. ואני, אני רק חשבתי על החלום שלי לנסוע למונדיאל שמתמוסס לי עכשיו עם הגשם.

במוצאי שבת קיבלתי טלפון שהגיוס שלנו מתעכב ביום או יומיים ובינתיים "שנהיה זמינים בטלפון". לא ריאתי בזה פתח לתקווה כי אם דחיית הקץ. ישבתי במרפסת, הדלקתי סיגריה בסיגריה וחשבתי על משה איבגי…

היומיים הבאים עברו עלי בציפייה וחרדה אבל הטלפון הארור לא הגיע. עד שביום שלשי טילפן אופיר גרמן ובפיו בשורות שלא יאמנו ממש- מסתבר שגייסו את החטיבה.. את הגדוד… את כל הפלוגה… ורק את המחלקה שלנו לא! אנחנו בעתודה. לא האמנתי למזלי הטוב.. זה היה נדמה עבורי כנס, לא פחות.

מבצע חומת-מגן הלך והסתבך ועמו נקיפות המצפון שלי על החברים שנלחמים בשכם וג'נין ועל זה שיש לי בראש רק דבר אחד- המונדיאל. כשהסתיים המבצע והחברים חזרו הביתה נשמתי לרווחה. "זאת הייתה חתיכת הפחדה" חשבתי לעצמי, "אבל אם עברתי את זה כנראה שהגורל שלי הוא בכל זאת לנסוע למונדיאל".

אלא שגם זה לא היה סוף הסיפור…

בלת"ם

כחודש לפני המשחקים קיבלתי הודעה להגיע לאסוף דבר דואר שמור. בסתר ליבי ידעתי מה זה אמור להיות… מכיוון, שכאמור, עבדתי 24 שעות ביממה, נאלצתי להמתין עד יום שישי, הבוקר החופשי היחיד שהיה לי במהלך השבוע, עד שיכולתי ללכת לדואר לאסוף את החבילה.

באותו יום שישי הייתי הראשון בדואר. התייצבתי נרגש כחתן ביום חופתו והגשתי לפקידה המנומנמת את תעודת הזהות והפתק הקורא לי לבוא לאסוף את דבר הדואר.

היא קמה מכיסאה, בררה בערימת החבילות וחזרה כשבידה מעטפה קשיחה בצבע-צהוב סגורה היטב. הנחתי את המעטפה מתחת לחולצה ורצתי לאוטו. רק אחרי שנעלתי את הדלתות ווידאתי שאיש לא עוקב אחרי העזתי לפתוח אותה לאט לאט…

ושם הם היו… ארבעה אונקיות זהב, עם השם שלי עליהם באותיות קידוש לבנה באנגלית ו(אני מניח..) יפנית- יצחק אלפסי. רטט והתרגשות אחזו בי, חשתי כאילו בידי נמצאות לוחות הברית ממש.

פתאום טלפון. גרמן. "מה הוא רוצה עכשיו?" תהיתי לעצמי, ועניתי לשיחה.
"יש לי חדשות!" הודיע גרמן בחגיגיות. החסרתי פעימה.
"דיברתי עכשיו עם המ"פ שלנו..". עוד פעימה.
"..ובגלל שלא היינו בחומת-מגן אנחנו הולכים להיות מצוותים לגדוד אחר בתעסוקה בעזה לעשרים ושמונה בחודש הבא". התעלפתי.

חיוור כולי חזרתי הבייתה. אבא, שראה אותי ראשון במצב הזה, נבהל. "מה קרה?" שאל מייד. כנראה חשב שדבר הדואר שהלכתי לאסוף היה מכתב זימון לבית-דין של מעלה.. סיפרתי לו את החדשות של גרמן בעודי על סף בכי. אפילו לאבא, שתמיד יודע למצוא מילת עידוד ופתח של תקווה, לא נותרו הפעם מילים.

כל מה שנותר לי היה להשלות את עצמי במהלך אותו סופה"ש שהאינפורמציה של גרמן שגוייה. אלא שהמעטפה החומה שחיכתה לי בדואר ביום ראשון על הבוקר לא הותירה כל מקום לספק: "תעסוקה מבצעית בחטמ"ר עזה; 2 ליוני – 30 ביוני". "לפחות את הגמר נראה בבית.." ניחמתי עצמי באירוניה.

אחרי ההלם הראשוני ידעתי שעל החלום הזה אני לא יכול לוותר בכזאת קלות. יש מאין גייסתי בעצמי את הכוחות לנסות ולהילחם על ביטול הצו. תחילה קצינת הקישור, שנשמעה מאוד לא מעוניינת ומאוד לא מסמפטת את המצב שלי. היא הפנתה אותי למי שהוא, כך מסתבר, המפקד הישיר שלי ביחידה שהיה גם הוא משועשע מכל הרעיון: "אנשים עזבו משפחות ונשים בהריון ואתה רוצה ליסוע לראות כדורגל?!" "הוא כנראה לא אוהב כדורגל" חשבתי לעצמי והמשכתי.

מפקד הפלוגה היה הצ'אנס האחרון שלי. לא הכרתי אותו אז כי לא יצא לי עדיין לעשות מילואים אבל ידעתי שרק מילה שלו תוכל לפתוח דלתות עבורי ולהמיס את הלבבות הקפואים בהם נתקלתי עד כה. השגתי את המספר וחייגתי אליו:

"אז תדחה את הנסיעה"
"מה תדחה? זה מונדיאל! פעם בארבע שנים!!" עניתי.
"אז תבקש החזר על הכרטיסים" (כאילו שהכסף זה מה שעניין אותי…)
"זה פיפ"א, איך אני אסביר להם עכשיו מה זה צו-8"?
שנייה לפני שאני שוקע בייאוש טוטאלי הוא נתן לי בכל זאת פתח אחרון לתקווה:
"טוב, תשלח לי צילום של הכרטיסים וכרטיס הטיסה לקצינת קישור ונחשוב מה לעשות".
וזה מה שעשיתי דבר ראשון על הבוקר שלמחרת.

כל התהליך הזה נמשך מספר שבועות ומפה לשם כבר נותרו פחות משבועיים עד לנסיעה המתוכננת. בראש כבר רקמתי תוכניות איך אני נמלט מהארץ בדרכון מזוייף או משהו. לא היה אכפת לי להיות עריק ולחזור מיפן ישר לכלא. רק רציתי להיות במונדיאל. עזבו חלום, זה כבר הפך לאובססיה..

יום שישי, שבוע בלבד לפני הנסיעה, אני מרים שוב טלפון לרותם המ"פ:
"מה קורה רותם, עוד שבוע אני אמור לנסוע?"
שתיקה ארוכה…
"איזו נבחרת אתה אוהד?"
"אנגליה?!" אני משיב באי נוחות מסויימת, לא משוכנע מה מטרת השאלה..
"לא ברזיל?!!"
"לא.. אני אנגליה מאז…"
"טוב" הוא קוטע אותי, "אז שהיה לכם בהצלחה, תהנה".

רציתי לקפוץ עליו ולנשק אותו דרך הטלפון.

"תודה רותם, תודה, אתה לא מבין כמה זה חשוב לי, אני חוזר וישר מתנדב לשלושים וחמש.. מילה שלי!"

שבוע לפני וסופסוף יכולתי לראות את החלום שלי מתגשם…

בפרק הבא- אני מגיע בשעה טובה ליפן אך מגלה לתדהמתי שדווקא שם אף אחד לא שמע על המונדיאל…

לצפייה בקטע המדובר מהסרט "גמר גביע" כאן >>

פורסם בקטגוריה כל הרשימות, ממשיך לנסוע, סיפורים, עשרים ושניים משוגעים | 6 תגובות

חג מתן תורה. פוסט-דתי

חג השבועות עניינו זהות. עם קבלת התורה במעמד הר-סיני נפתחה מערכת היחסים המורכבת שמלווה אותנו עד היום (ותלווה אותנו כנראה לעד) בין הזהות היהודית כדת לזהות היהודית כעם.

לפני מספר חודשים רואייניתי למחקר של קבוצת סטודנטיות מהפקולטה למדעי-החברה באוניברסיטת בר-אילן שעסק בשאלת הזהות ותחושת השייכות בקרב חוזרים בשאלה מהציבור הדתי-לאומי. להלן אני מביא את הדברים העיקריים מתוך תמלול הראיון.

חג שמח!
__________________

ציין נקודות ציון משמעותיות בתהליך החזרה בשאלה שעברת-

זה לא שקרה משהו ספציפי, זה היה תהליך. בתיכון דווקא הייתה לי התחזקות מבחינה דתית. למדתי בתיכון דתי, בהימלפרב שבירושלים, הייתי בכיתת בית-מדרש שזה כמו ישיבה תיכונית רק בלי תנאי פנימייה, ודי חיפשתי את עצמי כמו כל אדם בגיל הזה. הגעתי לשלב הזה שבו שואלים שאלות ובהתחלה זה היה בקטע הדתי. אני אדם שמאוד קשה לו עם מסגרות, מגבלות זה לא באופי שלי ולכן באופן טבעי כל פעם שהייתה לי הזדמנות להשתחרר זה מה שעשיתי. בכלל, לא גדלתי בבית פנאטי. אצלי בבית שומרים שבת, אבל אם היינו הולכים לשכנים והטלוויזיה דולקת נגיד, זה לא כאילו שהיו מכסים לנו את העיניים או משהו כזה. אז בשבילי זה לא היה משהו נוראי כל כך. זה קרה לאט לאט. אני זוכר למשל את הפעם ראשונה שלא הלכתי לתפילה בשבת בבוקר או שנסעתי בשבת. אבל זה היה ממש תהליך. אין נקודות משמעותיות מסוימות. אני חושב שככל שהשתחררתי ממסגרות בחיים שלי אז גם המסגרת של הדת הלכה וכבלה אותי פחות.

על אילו דברים בדת אתה עדיין מקפיד, אם בכלל?

כיום אני משתדל לשמור כשרות בסיסית, לצום ביום כיפור. אני לא אוכל חמץ בפסח והולך לתפילה ביום שישי כשאני בארץ, ולתפילות בחגים שאני מאוד אוהב. אלו הדברים הבסיסיים. האמת היא שבכשרות זה יותר קטע פסיכולוגי, שקשה לי לאכול חזיר או בשר וחלב יחד. בנוגע לתפילות- אני באמת אוהב ומתחבר אליהן אז אני עושה את זה בכיף, אני מרגיש צורך בזה ונהנה מזה. לגבי שבת אז דווקא כן נחמד לי ללכת לבית כנסת ביום שישי ולעשות קידוש. מצד שני קשה לי לשמור לגמרי כי התרגלתי כבר לראות טלוויזיה וללכת למשחקי כדורגל בשבת אחה"צ. זה מוזר, לפעמים יוצא שאני שומר שבת עד למחרת, כלומר שבת אחה"צ, ואז החברים באים ואוספים אותי למשחק של בית"ר. אני לא משלה את עצמי שמה שאני עושה מבחינה הלכתית זה בסדר, אני יודע שאף רב לא ייתן לי על זה אישור, אבל אני מרגיש עם זה טוב מאוד.

באיזו צורה באה כיום הדת לידי ביטוי בחייך? איזה מקום היא תופסת?

בשלב מסויים, בערך בשנה הראשונה באוניברסיטה, הבנתי שכל העניין של הדת בכלל לא קשור לאמונה באלוהים או לא. זה להיאחז במשהו יותר גדול ממני. הרי אני לא אדע אף פעם אם אלוהים קיים או לא, אף אחד לא יודע. אלא אם כן אלוהים יקום בוקר אחד ויגיד אני אלוהים ואז זה כבר לא יהיה אמונה. כי אתה יודע. ומה הרי הקטע באמונה? הקטע זה להאמין במשהו שלא יכולים לראות או לגעת בו. אם אני אוכיח את קיום אלוהים זה כבר לא אמונה. אז התנתקתי לגמרי מכל הקונטקסט הזה של אמונה והבנתי שאם אלוהים זה צורך פסיכולוגי אז בעצם כמו כל דבר פסיכולוגי אני אתן לכך מקום בחיים שמתאים לי, ומבחינתי פחות מתאים לי כל עניין המצוות אלא יותר החיבור הרגשי, הרוחני.

באופן אירוני היום כשאני כמעט לא שומר אף מצווה אני מרגיש הרבה יותר קרוב לאלוהים מאשר כשהייתי שומר מצוות. קשר הרבה פחות אמצעי עם אלוהים. היום התחושה שלי לאלוהים זה עצם הידיעה שהוא שם, היכולת לפנות אליו כשאני צריך, לדבר אתו. אני יודע שהוא שומר עליי, כמעט כמו קשר עם בן אנוש ולא עם איזושהי דמות ערטילאית כזו.

אני חושב שתפקיד הדת בחיי האדם הוא לתת לו תחושה של משמעות, של משהו גדול ממנו שאפשר להיאחז בו, כי סה"כ החיים מאוד לא צפויים וקשה להיות תלוש. נדמה לי שהמסגרת הדתית משאירה לך אפשרות או לעשות הכל, ואז אתה מקבל תחושת זהות, או שאתה עוזב ואז אתה מפסיד אותה. אני מצאתי דרך כן להרוויח את התחושה הזו אבל עדיין לא להיות בתוך מסגרת. אני חושב שזה קשה כי יש אנשים שכן מרגישים שהם צריכים לעשות משהו כדי להרגיש בתוך מסגרת. אבל לי אישית זה מתאים, לא לכל אחד.

כיצד אתה מגדיר את עצמך כיום מבחינה דתית?

אני לא מגדיר את עצמי כחילוני ולא באמת רואה עצמי ככזה. אני חש כיום דתי מבחינה רגשית, למרות שמבחינה מעשית אני מודע לכך שאני חי אורח חיים חילוני. אם מישהו שואל אותי היום איך אני מגדיר את עצמי, אז אני מגדיר עצמי כדתי כי מוזר לי מאוד להגיד שאני חילוני. אני לא יכול לומר כך. אני יכול להגדיר עצמי כדתי שלא מקפיד על כל המצוות או לא יודע מה, כל מיני הגדרות מוזרות. אני יודע שזו הגדרה מוזרה אבל זו התחושה שלי. ולכן אני לא יכול לתת בדיוק הגדרות, אני חי עם זה ככה כמו שזה והאמת שדי טוב לי.

לאיזו חברה אתה מרגיש שייך יותר, זו הדתית או החילונית?

אף פעם לא הרגשתי ממש שייך לחברה הדתית, מצד שני גם לא ממש הרגשתי חלק מאיזושהי חברה באופן כללי. מעולם לא הייתי טיפוס של חבר'ה, תמיד היה לי חבר משם חבר מפה. כנער היו לי הרבה חברים חילוניים ודווקא לחברים מביה"ס לא ממש התחברתי.

היום אני בטח לא חלק מהחברה החילונית אבל אני גם לא חושב שאני חלק מהחברה הדתית-לאומית. למרות שהיו לי ועדיין יש לי חברים דתיים מעולם לא הרגשתי חלק מהביצה, כך שלא הייתי מגדיר עצמי כחלק מהחברה הזו למרות שזו החברה שגדלתי בה. אני שומע שיש היום חבר'ה שקוראים לעצמם דתל"שים אבל גם לזה אני לא מרגיש קשור. אני לא מוצא עצמי בשום קטגוריה והאמת שממש טוב לי ככה. יש לי חברים מכל קצוות הדת- מחרדים, חוזרים בשאלה וחילונים גמורים ועם כולם יש לי חיבור ברמה זו או אחרת.

איזה בן/בת זוג בחרת/ היית בוחר לעצמך? מאיזה רקע הדתי?

חשוב לי להכיר מישהי עם רקע דתי, שיש לה גישה לדת. שתדע מה זה שבת, יום כיפור. יהיה לי קשה לעכל מישהי שלגמרי מנותקת. מצד שני אם היא תהיה דתייה ותצפה גם ממני לשמור שבת והכל, יהיה לי קשה לשמור. זה בעייתי כי קשה למצוא את האמצע. אבל אני מבין שזה משהו שקיים כיום יותר ויותר. כלומר יש הרבה יותר אנשים באמצע וזה יותר לגיטימי בחברה. אני לא מחפש מישהי כמוני בדיוק אלא מישהי עם קשר לדת וחיבה למקורות אך שלא תצפה שאני אהיה דתי. אני מניח שאפשר למצוא משהו כזה אך זה לא פשוט. לכן עם מישהי חילונית אולי יהיה לה יותר קל לקבל דברים כמו קידוש ויהיה לה יותר קל לקבל את חיי כיום, מאשר מישהי דתייה שיהיה לה קשה לקבל את זה שאני לא שומר שבת. אם אני צריך לבחור דתייה או חילונית אני אבחר בחילונית.

איזה חינוך היית רוצה להעניק לבניך/ בנותיך?

אחת הסיבות שבגללה אני חוזר לארץ ולא נשאר פה, היא כי אני רוצה להתחתן עם מישהי יהודיה ולהקים איתה בית יהודי, מתוך המחשבה על ילדים. תראי, אני רואה פה בחו"ל את המשפחות המעורבות של יהודים וגויים שבהן הילדים מתחנכים באופן אמביוולנטי, למשל בחנוכה הם משחקים עם עץ אשוח. אני מאוד מחובר ליהדות וברור לי שאני רוצה שילדיי יגדלו על המורשת היהודית ושהיהדות תהיה חלק מזהותם, מחייהם. לא אכפת דתיים-לא דתיים, שיעשו מה שטוב להם, זה לא מעניין אותי. ההגדרה הכי קרובה לזה היא אולי מסורתי. אבל אני לא חושב שאפשר להכניס את זה להגדרות.

מבחינת מסגרת אני חושב שזה יהיה בעייתי לשלוח לחינוך דתי, כי אני לא רואה עצמי מקיים שבת כמו שצריך. אני בתור ילד בביה"ס דתי, זה שלא הקפדנו בבית על קלה כבחמורה הייתי מתבייש בזה. אני חושב שזה לא טוב לילד כי הוא יכול להרגיש לא בנוח ודווקא בבי"ס חילוני אפשר להרגיש יותר טוב. בביה"ס דתי אם אתה לא מקיים את כל המצוות פותחים עליך עיניים אבל בביה"ס חילוני אם אתה מתקרב לדת זה מתקבל יותר בהבנה. בכלל, יותר קל מבחינה חברתית לעשות מהלך מהחילוני לכיוון הדת. אבל זה משהו שמאוד תלוי עם מי אקים את הבית.

אילו דברים טובים יותר יש בחברה החילונית לעומת הדתית, ולהיפך?

ברמת העיקרון אני לא חושב שיש בחברה הדתית משהו יותר טוב מהברה החילונית או להפך, זה תלוי באדם. אני כן חושב שיש משהו בדת שהוא יותר ערכי, מין צניעות כזו של קבלה שיש משהו גדול יותר ממני. אבל זה לא הופך את החברה הדתית ליותר טובה. יש אנשים טובים פה ושם. אבל עצם הקשר למסגרת, תחושת השייכות –יש בזה משהו יותר בריא.

פורסם בקטגוריה בבל, כל הרשימות, נשמת כל חי | עם התגים | תגובה אחת

איכה פרק א'

א איכה ישבה בדד, העיר רבתי עם–הייתה, כאלמנה; רבתי בגויים, שרתי במדינות–הייתה, למס. ב בכה תבכה בלילה, ודמעתה על לחייה–אין-לה מנחם, מכל-אוהביה: כל-ריעיה בגדו בה, היו לה לאויבים. ג גלתה יהודה מעוני, ומרוב עבודה–היא ישבה בגויים, לא מצאה מנוח; כל-רודפיה השיגוה, בין המצרים. ד דרכי ציון אבילות, מבלי באי מועד–כל-שעריה שוממין, כוהניה נאנחים; בתולותיה נוגות, והיא מר-לה. ה היו צריה לראש אויביה שלו, כי-ה' הוגה על רוב-פשעיה; עולליה הלכו שבי, לפני-צר. ו וייצא מבת-ציון, כל-הדרה; היו שריה, כאיילים לא-מצאו מרעה, וילכו בלא-כוח, לפני רודף. ז זכרה ירושלים, ימי עונייה ומרודיה–כול מחמודיה, אשר היו מימי קדם; בנפול עמה ביד-צר, ואין עוזר לה–ראוה צרים, שחקו על משבתיה. ח חטא חטאה ירושלים, על-כן לנידה הייתה; כל-מכבדיה הזילוה כי-ראו ערוותה, גם-היא נאנחה ותשב אחור. ט טומאתה בשוליה, לא זכרה אחריתה, ותרד פלאים, אין מנחם לה; ראה את-עוניי, כי הגדיל אויב. י ידו פרש צר, על כל-מחמדיה: כי-ראתה גויים, באו מקדשה–אשר ציווית, לא-יבואו בקהל לך. יא כל-עמה נאנחים מבקשים לחם, נתנו מחמדיהם באוכל להשיבה נפש; ראה ה' והביטה, כי הייתי זוללה. יב לא אליכם, כל-עוברי דרך–הביטו וראו, אם-יש מכאוב כמכאובי אשר עולל לי: אשר הוגה ה' ביום חרון אפו. יג ממרום שלח-אש בעצמותיי, וירדנה; פרש רשת לרגליי, השיבני אחור–נתנני שוממה, כל-היום דווה. יד נשקד עול פשעיי בידו, ישתרגו עלו על-צווארי–הכשיל כוחי; נתנני אדוניי, בידי לא-אוכל קום. טו סילה כל-אביריי אדוניי בקרבי, קרא עליי מועד לשבור בחוריי; גת דרך אדוניי, לבתולת בת-יהודה. טז על-אלה אני בוכייה, עיני עיני יורדה מים–כי-רחק ממני מנחם, משיב נפשי; היו בניי שוממים, כי גבר אויב. יז פירשה ציון בידיה, אין מנחם לה–ציווה ה' ליעקוב, סביביו צריו; הייתה ירושלים לנידה, ביניהם. יח צדיק הוא ה', כי פיהו מריתי; שמעו-נא כל-העמים, וראו מכאובי–בתולותיי ובחוריי, הלכו בשבי. יט קראתי למאהביי המה רימוני, כוהניי וזקניי בעיר גוועו: כי-ביקשו אוכל למו, וישיבו את-נפשם. כ ראה ה' כי-צר-לי, מעיי חומרמרו–נהפך ליבי בקרבי, כי מרה מריתי; מחוץ שיכלה-חרב, בבית כמוות. כא שמעו כי נאנחה אני, אין מנחם לי–כל-אויביי שמעו רעתי ששו, כי אתה עשית; הבאת יום-קראת, ויהיו כמוני. כב תבוא כל-רעתם לפניך ועולל למו, כאשר עוללת לי על כל-פשעיי: כי-רבות אנחותיי, וליבי דווי. {פ}

פורסם בקטגוריה כל הרשימות | 29 תגובות

1984

השבוע אנחנו לוקחים הפסקה קצרה מסיפורי מונדיאל לקראת הביקור המדובר של הפועל ת"א מחר בטדי. לקראת המשחק, שעשוי להכריע את גורל האליפות עבור האדומים, מחזיר אותנו רן לאותה שבת מפורסמת בימק"א, לפני 26 שנה, בה דווקא בית"ר היתה זו הזקוקה לניצחון על-מנת לזכות באליפות ואילו סיני ושות' רק באו לקלקל. ולקלקל הם קילקלו… ________________

ערב ל"ג בעומר 1984. שני ילדים טובים חיפה יושבים מתוחים מול מקלט הרדיו ומקשיבים לשירים ושערים.

שבע/שמונה שנים קודם לכן הם קיבלו החלטה מוזרה שתשנה את חייהם לעולם. בגלל עלם חמודות צנוע שלבש את החולצה מספר 8, הם החליטו לתמוך בקבוצה שלו. באותה תקופה הקבוצה הבולטת בעיר שלהם היתה הפועל. מכבי, שתככב בסיוטים שלהם בעתיד, בכלל ירדה ליגה באותה עונה (באופן אירוני, בעזרתו האדיבה של אותו מספר 8, שכבש רביעיה לרשתה בקריית אליעזר, באחד המשחקים הפחות זכורים לאוהדי בית"ר, שהסתיים בתוצאה 6-1) ולא משכה את עינם יותר מדי.

אבל אנחנו כבר ב- 1984 ובית"ר ירושלים עוברת את התהליך הפחות או יותר קבוע של אותה תקופה. פתיחה טובה של העונה והתברגות בצמרת ותהליך היחנקות איטי שאמור להסתיים בפעם השלישית או הרביעית באובדן האליפות. אבל אולי הפעם לא?

העונה כבר קרובה לסיומה והפועל תל אביב, שהיתה צמודה לבית"ר כל העונה, מאבדת גובה ולפתע מתגלה יריבה חדשה. יריבה קרובה גיאוגרפית. יריבה שעלתה ליגה עם בית"ר רק שלוש שנים קודם לכן. ערב המחזור ה- 29 המרחק ממנה הוא בסך הכל 2 נקודות.

בית"ר אמורה לשחק היום בימק"א מול הפועל תל אביב, שכאמור כבר איבדה עניין בליגה. מכבי חיפה מתארחת ביהוד. נצחון של בית"ר ותיקו של חיפה יבטיח אליפות ראשונה בהסטוריה.

המשחק מתחיל, והמחצית הראשונה כבר נגמרת ובימק"א כלום לא קורה. אך במחצית השניה מגיע "איתות" מימק"א והנשימה נעצרת. "קבלו את השקט!" צועק אליהו בן און/צחי נוגה/דני דבורין…

וכך תוך 10-15 דקות ה"איתות" הזה מגיע עוד פעמיים והפועל כבר מובילה 3-0. במקביל חיפה כובשת שער יחיד ביהוד ושער הכבוד(?) של נחום תא-שמע כבר לא מעלה ולא מוריד כלום.

המחזור מסתיים ובית"ר יורדת לראשונה מזה כ- 15 מחזורים למקום השני (בניגוד לדברי הרהב השקריים של שלמה שרף, באותה עונה כבר הוענקו 3 נקודות לנצחון).

שני הילדים כבר לא עושים מדורה באותו ל"ג בעומר. הם גם יודעים מה מחכה להם למחרת בבית ספר, בו כל זב חוטם שלא ידע עד אתמול חוק הנבדל מהו, יהפוך כמובן לאוהד ירוק מבטן ולידה…

שבוע אחר משה סלקטר משלים את המלאכה מול רמת-עמידר ושלושער של סמי מלכה מול שמשון הוא כבר רק לפרוטוקול. מכבי חיפה זוכה במקום בית"ר באליפות הראשונה מיני רבות שלה. בית"ר תצטרך לחכות עוד שלוש שנים.

***
מאז עברו 26 שנה. עופר ואני כבר לא ממש אוהדים שרופים של בית"ר, אבל עדיין חברים הכי טובים שיש. עדיין זוכרים ומזכירים אחד לשני את אותה טראומה.

ועכשיו מגיעה ההזדמנות לנקום. אבל במי בעצם? הרי מעולם לא כעסתי על משה סיני ועל הפועל תל-אביב על ההתנהגות הספורטיבית שלהם מול אסופת הנחנקים בצהוב. נצחון על הפועל יכתיר, שוב, את מכבי חיפה. אותה קבוצה שחגגה על הכבוד שלנו באותה שנה. אני גם מעולם לא השתתפתי באורגיית השנאה להפועל. כל המיתוסים מזמן כבר מתו. ההסתדרות (מה זה בכלל?) כבר לא רלוונטית ובית"ר הפכה להיות הקבוצה של הממסד הפוליטי במקום הפועל.

אז מבחינתי, המשחק הזה מחר הוא עוד משחק. בית"ר צריכה לשחק ולנצח (היא מסוגלת בכלל? לא נראה לי), ושבאליפות תזכה מי שתזכה. לי זה כבר לא משנה…

רן

פורסם בקטגוריה ימק"א, כל הרשימות, סיפורים, עשרים ושניים משוגעים | סגור לתגובות על 1984