קטגוריות
בבל כל הרשימות ממשיך לנסוע נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים

שיר ולך (קיבנימט, דה-) ולנסה (חזרה באנגליה)

מה החיים האלה בלי לאהוב
באמת ומקרוב
עד שלא יהיה ללב מקום בין הצלעות,
עד לנחמה, עד שיהיה נסבל לחיות

אדם צריך לחיות בשביל אחרים
ולא רק בשביל עצמו,
לחפש ולמצוא, להתקרב ולבוא

אבל האדם – אין שלום בתוכו
ואיך ישיט את ידו לעוד שכמותו?

בל יתחפר בשתיקתו, אל יתחבא בה
אל לו לעצום עיניו, להתמכר אליה
לעמוד מנגד כשהאור גווע
רק נמצא, אבל לא נוגע

כל הזעם השקט הזה שאין לו איך לצאת
מעוור מלראות ועוצר מלתת

מה צריך לקרות כדי שנבין
שאי אפשר יותר לשאת
את הבדידות הזו שרואים על הפנים
כתובה בעיניים, כתובה בעור חריצים עמוקים,
קורעת את הנפש חתכים חתכים
בור גדול בבטן שכולנו מכסים

מה החיים האלה בלי לאהוב..

("באמת ומקרוב" מילים: מוקי, לחן" פילוני)

הית'רו, עשר בערב. יש לי מיליון דברים לחשוב עליהם: המצגת שלא הכנתי עדיין לכנס ביום שישי, החורף שנוחת עלי בבת אחת, הנערות המקומיות שנראות כרגיל כאילו עכשיו יצאו מז'ורנל, המתוקה מהרצליה שהכרתי בטיסה והמטוס הפרטי של אבא שלה.. אבל דבר אחד לא יוצא לי מהראש: דקה 88', רבאק, תעיפו את הכדור ליציע, לים הבלטי, למחוזות המריבה בגאורגיה.. לא חראם על שתי נקודות?! ואז זה זה נוחת על כמו מכה- ישראל זה המקום היחיד שבו אני יכול לאהוב באמת. ומקרוב.

מעניין לעניין באותו עניין. למחרת בבוקר אני פותח את המייל ומוצא עוד רשימה מקסימה פרי עטו של תומר ידידנו. מעיון חטוף אני מגלה שהוא ואני שירתנו באותה חטיבה, אותו גדוד, וכמעט אותה פלוגה.. כמעט כמו הקבוצות שאנחנו אוהדים: אותם צבעים, אותה שכונה, כמעט אותה קבוצה. מחר, בכל מקרה, אנחנו באותו צד של המתרס. לא מאהבת מרדכי, משנאת המן (פ.צ. יפו).

________________________________________

דה-ולנסה

תקופת החגים תמיד מזכירה לי את החודש שנעלם לי מחיי ב2004. אוקטובר של אותה השנה נמחק מהארכיון שלי על ידי צה"ל. יצאנו לחופשת ראש השנה בידיעה שאנחנו חוזרים למקוצרת בירושלים במוצאי החג כדי לאבטח את החיילים שמגיעים לאיסוף ב"טדי" ביום למחרת. את החופש כולם אוהבים וחיילים צעירים יודעים בצדק להעריך,להאדיר ולהעצים כל דקה ממנו אז מצב הרוח לא היה משהו בלשון המעטה.

לי,למאירי ופסקל לא הייתה שום כוונה לבלות את הלילה בבית החייל בירושלים בשינה בלבד. מרכז העיר התוסס של מוצאי חג קרץ לנו ויצאנו לבירה. מכיוון שבצה"ל לא אוהבים שחיילים יוצאים לשתות על מדים ועוד יותר לא אוהבים את העובדה שהם מספיק טיפשים כדי להיתפס על ידי המפקד שלהם שיצא (באישור?) לאותו המקום, נגזרו עלי 28 ימי ריתוק לבסיס. זה לא היה כל כך נורא אלמלא היה זה "שלח", הבסיס הנטוש, הערירי והמדכא ביותר בישראל. חודש בבסיס. חודש של חגים שכולם יוצאים ואני תמיד צוות שמירה. שעתיים שמירה-ארבע מנוחה וחוזר חלילה במשך כל חג וסופשבוע.

לא היה ממש קשה, עד השבת האחרונה שעשיתי לפני סוף העונש. מוצאי שבת ב"שלח" היו מוקדשים לטפ"ש (טיפול שבועי) מטבח. קרצוף יסודי של המטבח שנבחר לנקי בצה"ל שנתיים ברצף. באותה שבת כששמרתי במגדל התצפית, שממנו כמעט הקפצתי את כל הבסיס שבועיים לפני כן כשקליינמן עדכן אותי על 2-2 דרמטי מול הפועל והתחלתי לצעוק כמו משוגע, נתניה שיחקה מול ראשון. הפעם לא היה ניתן לעדכן אותי ונאלצתי לרדת מהשמירה מבלי לדעת את התוצאה.

במהלך השמירה החלטתי לזייף מחלה כדי לחמוק מהמטבח ולצפות בתקציר המשחק של נתניה במועדון, שנסגר כעונש באותו סופשבוע בגלל שחלק מהחבר'ה שברו שמירה. אבל מכיוון שלא היה איש בפלוגה,חשבתי שאוכל לחמוק פנימה לרבע שעה,לצפות בתקציר ולחזור לחדר להמשך חפש'נות. נכנסתי למועדון,מוכן לראות את נתניה אהובתי על המרקע המאובק ושם מצאתי את עמית דה ולנסה,יושב על הכורסא מול המכשיר ומחכה שתתחיל תוכנית סיכום המחזור.

עמית דה ולנסה השתייך לסגל המפקדים שאיתו שברנו דיסטנס ממש יומיים לפני כן ולכן תקוותי עדיין לא תמו. ההנחה שלי הייתה שבתור אוהד כדורגל הוא יבין את הצורך ואת הכמיהה לאיזה מבט חטוף לאהובה בצהוב אחרי 24 ימי ריתוק ב"שלח", למעשה אפילו שמחתי שיהיה לי עם לצפות בתקצירים.

"שמע,דה ולנסה, אני מת לראות את נתניה תן לי חמש דקות,רק לתקציר שלנו. לא איכפת לי משאר המשחקים"
"לא."
"דה ולנסה, אל תהיה מניאק, חמש דקות, זה לא הוגן. אני בכלל לא הייתי מאלה ששברו שמירה."
"לא."
"נו דה ולנסה, אני מתחנן. אני כבר שלושה שבועות פה אוכל חרא ומשפר לכולם יציאות בשבת במקום לראות את רובן עטר בצהוב. מה אני מבקש ממך? חמש דקות של תקציר מסריח?"
"לא. צא מהחדר."

יצאתי והוא נעל אחרי. קולותיהם של בוני גינזבורג ודני נוימן שמעולם לא נשמעו מזמינים כל כך חדרו אל מעבר לדלת העץ הירוקה ומשכו את תשומת ליבי פנימה. אני חייב לראות את התקציר הזה. החלון!! החלון היה פתוח,דרך התריס מאחורי החדר אפשר לראות את הטלוויזיה. הצצתי בדיוק כשהקופסא הופיעה על המרקע נתניה ניצחה 2-1 מצמד של רובן,השני בוולה מדהים שאחריו כבר לא ראיתי כלום. הבנזונה כבר לא יכול היה שלא לשמוע את הצעקות ושלח אותי לחדר עם הבטחה שאם אני יוצא משם אני אוכל לפחות עוד 14 יום בבסיס.

עמית דה ולנסה הוא אוהד של הפועל תל אביב ולכן אני מאוד אבל מאוד אשמח,אם בשבת הקרובה הבנזונה יתחרט על העוול שהוא עשה לאוהד נתניה. יאללה לזיין את הפועל.

תומר חרוב

לך ולנסה (למצולם אין קשר לכתבה)

18 תגובות על “שיר ולך (קיבנימט, דה-) ולנסה (חזרה באנגליה)”

תומר,

יפה.

אנחנו, שם בהרים, איתך במאבקך הצודק להשבת כבודו האבוד של החפ"ש!

ובלי קשר – תנו להם בראש, בעיקר בשבילכם אבל גם קצת בשבילנו! אם לא בית"ר – נה נה נה נה נה נה נתניה!!!

אני קורא פה לא פעם..

עץ החרובים של תומר זה כנראה שמו החדש של הבלוג מרב הפוסטים שהוא מעלה..

היי גם תומר,

כרגיל, נהניתי לקרוא והנהנתי בראשי בהסכמה. גם לי יש זכרונות מריתוקים ומפקד תורן אוהד קבוצה אחרת…במקרה שלי זו היתה מכבי ת"א.
היה לי גם אח לצרה, אוהד הפועל יהוד. אחד, שלומי שבת. אבל הוא, נעים זמירות ומתוחכם, ידע איכשהו לצאת ממרבית ה"ברוכים" והיה זוקף מולי את אצבעו האמצעית בדרכו הביתה בעוד אני נשאר לחבק עוד גזע אקליפטוס בבסיס…

איך שלא יהיה, אוייבתה של הפועל היא חברתי הטובה ביותר, אז בבקשה נתניה, Make my day!

רציתי להתייחס דווקא למשפט אחד שהופיע בכתבה, הנה הציטוט: "דקה 88', רבאק, תעיפו את הכדור ליציע, לים הבלטי, למחוזות המריבה בגאורגיה.. לא חראם על שתי נקודות?! "
את המשחק של הבוגרת (?) ראיתי על מסך ענק ביציע בבלומפילד לפני המשחק של הצעירה. השער של בניון שימח אותנו כמובן, וככל שנקפו הדקות עסקתי בפיצוח גרעינים ביד אחת, בעוד השניה כיסתה את עיני באימה. אין לי מושג למה, ובניגוד גמור לאופיי (אופטימיות היא שמי השני), תחושה של אסון ממשמש ובא שרתה עלי.

בדרך כלל, תחושה זה דבר שאי אפשר להסביר לפני, רק בדיעבד. רק אחרי שקורה משהו, אתה מבין פתאום את הזמזום המטריד שהטריף לך את המוח שנייה וחצי לפני. הפעם, הזמזום היה עד כדי כך ברור וצלול, שלא יכולתי שלא לשתף בו את חברי ליציע ולשקית הגרעינים. תרגע, הוא אמר, יש עוד עשר, שמונה, חמש וכו' דקות לשחק, יהיה בסדר, ואני נרגע בדיוק כמו מנהל בית השקעות בוול סטריט.

ואז זה מגיע, ובדיוק לפי התכנון.

דקה 88. ישראל לוחצת, לטביה כבר רוצה מקלחת והביתה לישון. מאמננו המעוטר לא מבצע חילוף. הוא לא שמע על טקטיקה מימיו. האדון בן דיין, וסליחה גדולה מתומר, מקבל כדור בערך באמצע. כאן אני עושה הפסקה קטנה לסיפור הבא: אחרי השחרור ב- 75', נסעתי לחו"ל ואחד הדברים הראשונים שעשיתי היה ללכת למשחק כדורגל. קרלסרוהה, שרק עלתה בחזרה לבונדסליג, מארחת את ביירן מינכן, דגם מוקטן של הנבחרת שקרעה לכולנו את הלב שלושה חודשים לפני כן, כשניצחה את הולנד בגמר המונדיאל. בהרכבה, ספ מאייר השוער, פאול ברייטנר, גרד מילר, הגמד השמן שלא יודע כלום בכדורגל חוץ מלהיות תמיד בזמן הנכון ובמקום הנכון (Bomber der Nation) היה כינויו וכמובן ה"קייזר" פרנץ בקנבאואר. המשחק היה רחוק מכל מה שזכרתי מאותן עשר דקות בשחור לבן בטלביזיה של "מבט ספורט". השער היחיד לטובת באיירן הובקע די סמוך לתחילת המחצית השנייה, ומאז התנהל המשחק בצורה הבאה: המארחים לוחצים ובאיירן מעיפים כדורים ליציעים, לפרדסים, למרכז הקניות הסמוך, וכולם משתתפים בחגיגה, גם בקנבאואר בכבודו ובעצמו. בתום המשחק המיכנים מתחבקים ונוסעים הביתה עם הנקודות, ואני ביציע, בעזרת המארח שלי, לומד שלא כל הנוצץ (באיירן) הוא בהכרח זהב, וגם אלופי עולם נוקטים לפעמים בצעדים מכוערים, העיקר לחזור הביתה בשלום ועם מלוא הנקודות.

חזרה לדקה ה- 88: בן דיין מקבל כדור. כל נבחרתנו המהוללת באיזור ה – 16 של לטביה. שתי דקות לסיום, זמן נהדר לשחרר כדור אימתני לעבר העננים בשמי שער לטביה. כדור חזק וגבוה שישרוף מה שיותר שניות במעופו ויגמור הרחק הרחק מידיו הלא בטוחות של מר אווט, שגם עליו אני סומך כמו על אותו מנהל בית ההשקעות בוול סטריט.
מה שברור לי ולעוד חמישה עשר אלף צופים בבלומפילד, לא ברור לבן דיין. באין מפריע הוא מצודד עצמו דרומה, משחרר בעיטת בננה מופלאה והכדור עושה דרכו בחינניות לעבר השער שלנו. באורי זוהרית קוראים לזה "הפוך גוטה, הפוך". אני מתכסה זיעה קרה, עוצם עיני בבעתה ומתפלל שכמו הרבה בעיטות של בן דיין, גם זו לא תגיעה ליעדה. אך כמו אותו תרנגול עיוור שמוצא מידי פעם גרגר, כך הפעם. בעיטתו המרשימה של דדי מוצאת חלוץ לטבי בודד וערירי, ואת הסוף כולם יודעים.
ואז, חשבתי לעצמי, הנה, אני יודע מה אני רוצה להיות כשאגדל. מנהל הנבחרת הלאומית. למה? כדי שאוכל לקרוא למר בן דיין ותואמיו, הוא הרי לא היחיד בשכונה, ולתת לו סטירת לחי הגונה לעיני כולם. שידע שאפשר גם אחרת. בעצם, הייתי רוצה להיות יו"ר ההתאחדות בדיוק מאותה סיבה. אוכל לתת סטירה מהדהדת לכבוד מאמננו הלאומי הדהוי והיבשושי. לא, אולי כדאי להיות שר המדע התרבות והספורט שיכול לתת סטירה ליו"ר ההתאחדות, או ראש הממשלה…וכו' וכו' וכו'.

מבינים את הפואנטה? יאללה, איווניר והצעירה, אתם העתיד!!!

נמאס מהטלת האשמה על בן דיין

אני לא אוהב את בן דיין (אם מישהו מכיר את הסיפור שלו עם ביטוח לאומי מבין למה הבחור לא בדיוק מעורר אמפטיה) אבל הוא האשם המרכזי בתיקו הזה?!?!

ודאי שהוא יכל והיה צריך להעיף את הכדור קדימה וכמה שיותר רחוק, אבל זה שמסירה שלו הגיעה ישירות לשחקן יריב שרץ הישר לדודו, המסירה הגיעה לבן חיים שהרחיק לחצי המגרש של הלטבים בזמן הזה הנבחרת כבר אמורה להתארגן טוב יותר בהגנה (האמנם יש לנו מה ללמוד מלוקסנבורג?), למה לא להאשים את צמד הבלמים שנגרר בבהלה לעבר תיבת ה-5 במקום לסגור את האמצע (דקל אולי עוד צריך ללמוד אבל את בן חיים ראיתי בשנותיו באנגליה עושה את הפעולה הבסיסית הזאת מספר רב של פעמים) למה לא להאשים את הקשרים האחוריים שהלכו קדימה ולא היו במקום לסגור (אחד התפקידים ההגנתיים המרכזיים של קשרים אחוריים הוא לסגור את השחקנים שמצטרפים מהקו השני לא כן?).

וזה רק במהלך של הגול מה עם כל שאר הנבחרת שעבדה ברב המכריע של המשחק עם היצר והדחף ולא עם השכל, לעצור לחשוב שניה איך לשים את הגול השני שיגמור את המשחק.. שתי הפעולות הכי חיוביות של הנבחרת הזאת במשחק היו של יוסי (איפה כל האנשים שמציעים לוותר על יוסי פצוע) אז למה לא לתת לו את הכדור באיזורים המסוכנים עוד פעמיים-שלוש…

התיקו הזה כואב, ושכואב ישירות מחפשים מישהו להאשים, אבל בן דיין הוא לא הכתובת כי הוא לא אשם יותר מדקל או טל או גל או משה ושאר חבריהם…

זה שסיני מאשים את בן דיין מעיד יותר על סיני מאשר על בן דיין. זה שמה שהולך בליגה שלנו לא עושה יותר מדיי רושם באירופה – זה ברור. אבל מעניין שסיני לא טרח להאשים את השחקן שהיה הגרוע ביותר במגרש והוא במקרה גם יקירו של המעסיק שלו.

להאשים את בן דיין בגול מאד מזכיר את התיאורים של "כוחותינו באירופה". בניון/טועמה/ברדה/גולן וכו' מסרו לאיקס שהעביר לוואי שמסר לזד שכבש, כלומר "התחיל במהלך שהוביל לגול". עזבו, חברים, זה שבן דיין טעה זה ברור, אבל לא הוא אשם בלעדי בגול.

לאן יצא לשוטט קלמי סבן למשל? איפה היו אלברמן ואוחיון? איפה היה הצמד הארכי-שמרן קשטן את סיני במהלך המשחק? למה הרדימו אותו? למה לא עשו חילופים בזמן? למה כיאל היה צריך לצאת (היה מצוין)? למה סהר לא קיבל יותר דקות? מישהו מבין למה ברוכיאן, הישראלי הטוב ביותר שמשחק בארץ, לא התלבש אפילו?

הרבה שאלות, ורק נחמה אחת – במקומון של אבי לוזון ודרור קשטן (נקרא גם העיתון של מדינת תל-אביב) הבטיח הדון שאם לא נעפיל למונדיאל הוא מתפטר בו ביום.

יש תקווה!

איציקו מה אתה אומר על השיטה החדשה שפיתחה ליברפול לשמור גולים לסוף ואיכשהו לנצח, יספק לטופ 4?

חבר'ה, עזבו אתכם מהצדקנות. אין מה להתרגש. בן דיין אינו המחלה. הוא הסימפטום. אחד מהם. הוא גם לא לבד, היו עוד עשרה כמותו במגרש בלטביה ומאות כמותו ברבות השנים של נבחרת ישראל. הוא לא המציא כלום, הוא רק לא הצליח להשתלט על הפניקה שאחזה בו. אין לי שום דבר נגדו, ובוודאי שאין לי שום דבר בעד שאר השחקנים ומאמניהם. אני רק חושב שבעיטה שלו למעלה, היתה ממשיכה את מה שהיה במגרש עד אז, היינו, שעמום עקר שבו ישראל בדקות אלה היתה פחות גרועה. זה היה צריך להספיק לעוד שתי דקות ושלוש נקודות.

תודה על הפידבקים ותודה מיוחדת לאיציק שלא רק נתן לי במה אלא גם מעניק לי השראה ככותב.
בני,ממש אין צורך שתתנצל…כל עוד בן דיין לא לובש צהוב שיעשה כמה טעויות שהוא רוצה. זו אחת הסיבות שאני לא ממש מאושר ששחקני נתניה מוזמנים לנבחרת, הטעות(כביכול) של דדי הורידה לו את הביטחון ואפשר היה לראות את זה במשחק היום.גם לכושר זה לא בדיוק עזר.
אני בכל זאת מסכים עם RS בעניין הזה,זה מעיד על סיני יותר. סיני וקשטן צריכים לתת את הדין על 87 הדקות שלפני ולא על ההרחקה של דדי או כל אחד אחר.
בני,לדעתי אתה מפספס את הנקודה. ואם הוא היה מרחיק את הכדור?האם זה היה מקדם אותנו במשהו?על מי אנחנו עובדים? אם נגיע למונדיאל בצורה כזו זה ישנה את הכדורגל?האם זה יגרום לקבוצות האירופיות הגדולות לצוד את עומר גולן?
בקיצור,זו פיקציה שאנחנו סופגים בדקות האחרונות בגלל איזו חרדה או בעיה מנטלית.אנחנו סופגים בדרך כלל בדקות האחרונות בגלל שאין לנו נבחרת טובה ונבחרות לא טובות סופגות בדקות קריטיות. נבחרות טובות כובשות בדקות קריטיות.
אגב בני,גם היום קרלסורה אירחה את באיירן והפסידה 1-0,דווקא משער בדקה ה86 שלאחריו שחקני באיירן לא העיפו כדורים אלא הניעו כדור,ועשו את זה טוב.

תומר בוקר טוב,

גם אתה Early bird?

לעצם העניין, אני לא חושב שפספסתי נקודה. גם נצחון בלטביה לא היו לוקח אותנו למונדיאל. אני בכלל לא בטוח שאשמח שנהיה שם כמו שאנחנו נראים. אולי אפילו עדיף שנמשיך לשחק כך וניפטר מהר ככל האפשר מהמאמן הלאומי ועוזרו.

הנקודה שאותה רציתי לחדד היא עד כמה אנחנו רחוקים מהפנמה של כללי המשחק ועד כמה הדירוג ההזוי של פיפ"א עלה לנו לראש. האקט של בן דיין, ולגמרי במקרה זה היה הוא, מעיד בראש וראשונה על חוסר יכולת מנטלית להבין את מה שקורה כרגע, (דקה 88, לחץ, אין כוח, אין אוויר, צריך לחשוב, להירגע, לא לשחק אותה ברזיל וכו') על מנת להשלים משימה. אגב, גם הפאול המיותר של אתלטיקו מדריד אתמול בדקה 95 היה מאותו מין. רוצה עוד דוגמה? גיא אסולין שורף שטחים ומשקיע מאמצים אדירים במשחק נגד איטליה השבוע. בשיא המומנטום, אחרי שער מצמק שלנו, כשכל הנבחרת משתתפת בלחץ די משמעותי על השער האיטלקי, גיא מחליט על קרן קצרה במקום על הרמה לרחבה. הוא עושה זאת בפזיזות וחוסר מחשבה שמובילה לחטיפת כדור ושער שלישי לחובתנו. אסולין אשם בהפסד? לא. אבל השכונה, כמו במקרה של בן דיין, חוגגת.

הפסקה שלך הנוגעת לפיקציה, נכונה מאוד ומנסחת אולי טוב יותר בדיוק את הנקודה שביקשתי להבליט. נבחרת טובה כובשת בדקות קריטיות ולנו אין נבחרת טובה, ומכאן הפניקה. זה בדיוק מה שמגדיר את המשחק הלאומי הישראלי בעידן קשטן וסיני. פחדני.

צירוף מקרים מדהים בעניין קרלסרוהה ובאיירן, לא? אשכרה 33 שנים…מה זה אומר עלי?

איציק,
תודה. נהניתי מהמשחק היום, אבל אם לא ננצח בדרבי בשבוע הבא, לא עשינו כלום. אני מקווה שאף אחד בבית"ר לא מתכוון לקחת בחזרה את ויסה בינואר…

איציק,

אגיד יותר מזה – גנבנו לפ"ת שתי נקודות אצלנו בבית… הם היו נהדרים בראשות הקוסם מפרו.

בני – יש לכם חתיכת קבוצה שם במלאבס… רק תחליפו שוער והכול דבש.

שבי,
אלימלך לא טוב השנה וזה עלה לנו כבר בכמה נקודות. יש לנו שוער שני, שניר דורי, ששיחק כמה משחקים בלאומית בשנה שעברה. הוא מוכשר למדי.
כאן מתחילה הדילמה: להרכיב אותו, או לא. איך ילמד ויצבור נסיון אם לא ישחק, מצד שני, ליגת על…
מזל שאני לא מחפוד.

בני,
תיקון קטן, אלימלך לא טוב כבר שלוש-ארבע שנים רצופות, ולא רק השנה. בכושרו הנוכחי הוא מצוין לליגה שניה, לא לליגת על. אני לא מכיר את השוער השני שלכם, אבל לא נראה לי שזה הימור גדול מידי להכניס אותו על חשבון אלימלך.

אגב מחפוד, מאד מפתיע אותי לטובה לנוכח שממת המאמנים הישראלים. הגישה ההתקפית שלו היא ברכה מרעננת וחייבת לקבל תמיכה ועידוד מכל מי שאוהב כדורגל. הוא תקף אתמול עם המון שחקנים, אולי בגלל שזו הדרך הטובה ביותר לנצח את בית"ר, אבל נראה לי שזו גישה ולא טקטיקה למשחק נתון.

סגור לתגובות.