במסגרת החיבה שלנו להלקאה עצמית, במיוחד בזמנים כאלה, אנחנו נהנים במיוחד לחבוט במערך ההסברה הישראלי. כאחד שנמצא בחו"ל וחשוף להסברה הישראלית מהצד שאליו היא מופנית אני יכול להעיד שאמנם יש דברים שאפשר וצריך לעשות טוב יותר, אבל לפני שבאים בביקורת חשוב לזכור שההסברה שלנו מתמודדת במשחק מכור מראש.
דבר ראשון: לפחות כאן באירופה לשלטונות מאוד נח עם "פרצי הזעם" נגד ישראל ברחוב ועם הדמוניזציה שנעשית לה בתקשורת. במובן הזה הם מנסים להפוך את ישראל לצ'כוסלובקיה (שנמסרה לידי היטלר כדי לרצות את הנאצים ולמנוע מלחמה כוללת) – נוח להם להגיש את הראש שלנו על מגש להמון המוסלמי הזועם שיכלה בנו את זעמו ולא בהם.
מדובר בחשיבה אסטרטגית שתכליתה להציג את העימות ככזה בין ישראל לפלסטינים, או אפילו בין ישראל לעולם המוסלמי, ולא ככזה שבין העולם המערבי לאיסלם.
הסיבה השנייה היא הרצון המוכר של האירופאי להציג עצמו כ"מוסרי" ו"נאור" ולשם כך הוא משתמש בישראל "הכוחנית והברברית" כתמונת הראי שלו.
כדי להתמודד כשווים בשדה המשחק המכור הזה על ישראל להתנהג גם היא בצביעות ובהתלהמות כמו שעושים מבקריה. אבל ישראל בוחרת לא לנהוג כך ולדעתי, למרות הנזק בשדה ההסברתי, טמונה בכך לא מעט תועלת מבחינת עוצמתה הפנימית. אני קורא למשל ביקורת על התגובה "המאוחרת" של ישראל, אבל לדעתי זו היתה התנהלות שקולה ומבוקרת שהייתי מצפה לראות ממדינה אחראית: ממתינים שהאירוע יסתיים, לומדים את העובדות ויוצאים לציבור כשיש תמונה ברורה + הוכחות למה שבדיוק התרחש.
בנוסף, לפחות הדוברים שאני שמעתי אתמול, במיוחד מארק רגב (יועה"מ לתקשורת בינלאומית ולדעתי הדובר הכי טוב שלנו) ורס"ן אביטל לייבוביץ' (תותחית! ראש תחום תקשורת בינ"ל בדו"צ), עשו עבודה טובה והסבירו ברהיטות, מבלי להתלהם ולסלף את העובדות, את אשר התרחש. מי שהתעניין בעובדות (ולא היו הרבה כאלה כאן) יכל להבין בדיוק מה שקרה שם וללמוד, שאם כבר, הטעות של ישראל היתה בכך שבאמת התייחסה לספינה כאל ספינה הומניטארית של פעילי שלום כמו שניסו (ועדיין מנסים) למכור לנו – אם מראש היתה מתייחסת ישראל למשט כאיום ונערכת כראוי סביר מאוד שכל העניין היה מסתיים עם הרבה פחות נפגעים, אם בכלל.
ועדיין, מה כן אפשר לעשות טוב יותר?
ראשית, לא לשלוח "מגמגמים". מישהו כאן, דווקא יהודי תומך ישראל, אמר לי פעם: "אתה יודע מה הבעייה עם הדוברים הישראליים? שלפעמים זה נראה כאילו הם בעצמם לא מאמינים למה שהם אומרים".
דיון ציבורי, ביקורת והפקת לקחים חשובים והכרחי שיתבצעו. בפנים. כלפי חוץ ישראל חייבת להציג חזית אחידה ולהעביר מסר ברור. במיוחד במציאות התקשורתית הנוכחית, שבה הכל הוא שחור או לבן, ולאף אחד אין את הסבלנות או הקיבולת המנטלית לנסות להבין מציאות מורכבת.
לכן, מי שיש לא בעייה עם המדיניות הישראלית והוא לא שלם איתה עדיף שלא ידבר, כמו שלמשל עשתה ח"כ עינת ווילף ממפלגת העבודה, שמשום מה היה דחוף לה אתמול להתראיין לסקאיי עוד לפני שלוחמי השייטת חזרו בכלל מהים ולספר שלא היו צריכים לשלוח אותם לשם.
אני אציג זאת כך:
מישהו שמע אתמול דובר טורקי מבקר את "הפרובוקציה המיותרת" ושואל "האם לא היה ניתן להעביר סיוע הומאניטרי לעזה בדרך אחרת"? מישהו שמע דובר ערבי אומר ש"השלטון האכזרי של החמאס פוגע בתושבי רצועת עזה הרבה יותר מהמצור הישראלי"?!
יפה.
דבר נוסף שאפשר לעשות זה להשיב מלחמה: לא להתבייש ולהזכיר לטורקים את השואה הארמנית ואת מה שהם עושים לכורדים, לשאול בפה מלא כיצד "מעצמות" זכויות אדם כמו סין ורוסיה מעיזות לבקר את ישראל, וגם לשאול את המנחה ב- CNN או בסקאי איפה הם בדיוק כשחיילים בריטיים ואמריקנים קושרים עצירים עיראקיים ברצועות ומתייחסים אליהם, פשוטו כמשמעו, כמו כלבים.
גם אם זה לא יעזור בטווח המיידי, בסופו של דבר אם נחזור על העובדות שוב ושוב זה יחלחל. ואם לא אז לפחות יגרום לנו להרגיש קצת פחות חסרי אונים בשדה המערכה הזה, התקשורתי וההסברתי.
"זה עושה לי טוב לראות מטוס ממריא דרך דמעה שקופה" שר מאיר אריאל ותיאר היטב את מה שחשתי באותו בוקר קייצי בו הבטתי, דרך דמעה שקופה שהזלתי מהתרגשות, במטוס גדול ממריא על רקע הזריחה באולם היציאות בנתב"ג. רק אז יכולתי סוף להירגע אחרי שנים של תכנונים, חודשים של אי וודאות ולילות בהם לא הצלחתי לעצום עין מרוב התרגשות. עליתי לטיסת ק.ל.מ. לאמסטרדם והתחלתי את המסע הארוך לארץ השמש העולה. הדיילות ההולנדיות הנאות הגישו קפה של בוקר, התרווחתי לי בכסא ונהניתי, כל-כך נהניתי, לראות את תל-אביב מתרחקת.
כשהגעתי לשדה התעופה סכיהפול באמסטרדם כבר הייתי במצב רוח אחר לגמרי מזה שליווה אותי בחודשים האחרונים. כל הצרות בארץ נראו לפתע רחוקות והדבר היחיד שהטריד אותי היה כיצד להעביר את מספר השעות שנותרו לי עד לטיסת ההמשך לטוקיו. חיפשתי ומצאתי פאב קטן בשדה וישבתי לראות את המשחק בין אקוודור למקסיקו בחברת בחור דני שבדיוק עשה את דרכו לקוריאה בכדי לצפות במשחק המכריע של נבחרתו נגד צרפת.
היה זה מספר חודשים לא רב אחרי ה- 11 בספטמבר והתכונה בשדות התעופה הייתה ניכרת. כך נהיה ששדה-תעופה, אחד המקומות האהובים עלי, הפך ממקום הומה ציפייה והתרגשות למקום בו כל אחד מביט בשני בחשדנות כשאווירה מתוחה באוויר. כך היה גם בהמתנה לקראת העלייה למטוס כשטיפוס בעל חזות מזרחית הטריד משהו את מנוחתי. אלא שאחרי כל מה שעברתי בשביל להגיע כל-כך קרוב לחלום לא ממש היה איכפת לי לצלול לתוך האוקיינוס בשליחות הזו- טוב למות בעד מונדיאלנו!
בזמן שהייתי על הטיסה לטוקיו נערך ביוקוהאמה המשחק בין יפן לרוסיה. היה זה המשחק השני של היפנים בטורניר ואחרי התיקו 2:2 המצויין במשחק הראשון נגד בלגיה המורל במזרח היה גבוה והציפיות בשמיים. במהלך הטיסה דיווח הטייס שיפן ניצחה 1:0 ואם הייתם שואלים אותי באותו רגע הייתי מתאר התגובה בקרב היפנים כשמחה מאופקת בלשון המעטה, אלא שאחרי שלמדתי להכיר את היפנים אני יכול כעת לומר שמדובר היה בלא פחות מהתקף היסטריה קולקטיבי.
הלם תרבות
כבר בנחיתה בשדה התעופה נאריטה שליד טוקיו חטפתי את הלם התרבות הראשון שלי. פקיד ההגירה הזועף, שהיה נראה כאילו זה עתה יצא מסרט אימה בבימויו אקירה קורוסאווה והייתי בטוח שבכל רגע עומד להשליך אותי לצינוק טחוב ביחד עם כמה מחברי היאקוזה- המאפיה היפנית הידועה לשמצה- בחן את הדרכון של מכל כיוון אפשרי ולאחר שהבין שמטרת הביקור היא משחקי המונדיאל – "סאקה" (ככה הם קוראים לכדורגל, כנראה סוג של עיוות על המילה האנגלית "סוקר")- דרש ממני לראות את הכרטיסים למשחקים. הוצאתי את הכרטיס למשחק בין גרמניה לקמרון, מה שגרם לו, משום מה, לשנות ברגע את מצב רוחו ולפרוץ באורח לחלוטין לא מובן בצחוק מתגלגל. קשה לי להאמין שהידיעות ההיסטוריות שלו הובילו אותו לגיחוך על האירוניה שבעובדה שישראלי נוסע מרחק חצי גלובוס כדי לראות משחק של נבחרת גרמניה מכל אומות עולם. אבל את היפנים, הבנתי מיד, אני כבר לא אבין.
עוד אני מתאושש מהמפגש הראשוני וההזוי הזה עם התרבות היפנית חטפתי את ההלם השני כשעמדתי נבוך מול הסבך המסורבל של מפת הקווים בתחנת הרכבת שבשדה. אמנם כבר הייתי בוגר של כמה ממפות המטרו המסובכות בעולם, זו של האנדרגרואנד בלונדון או של הסאבוואי בניו-יורק, אבל בסירבול כזה עוד לא נתקלתי, ממש סבך של חוטי-צמר שנגררו בידי חתול.
הייתי אמור להגיע לשיזואוקה שם אמור היה להיערך למחרת היום המשחק בין גרמניה לקמרון, אולם לאחר שמצאתי סופסוף את הרכבת שמגיעה לשם וביררתי את המחיר הסתבר לי, בהמרה קצרה למטבע שקלי (ולא בשער קשוח מדי), כי מחיר הנסיעה לשיזואוקה עולה על תקציב הנסיעות הכולל אותו תכננתי לכל משך הביקור. בצר לי וויתרתי בשלב הזה על הנסיעה לשיזואוקה ועליתי הרכבת המהירה לטוקיו בתקווה למצוא שם פיתרון.
בהגיעי לתחנת הרכבת המרכזית של טוקיו (העתק מדוייק משום מה של זאת באמסטרדם) חשכו עיני למראה נחילי האדם הצועדים במנהרות התת-קרקעיות בטורי ענק מתניידים. זה היה השלב בו נכנסתי סופית למצב קליני של טראומה. למזלי לפתע ראיתי מראה מוכר: חבורת אנגלים עבי כרס עם פחיות בירה ביד וזמירות "שלושת האריות" בליבם. הם היו התקווה שלי. תיארתי לעצמי שהם כבר עם פז"ם של לפחות שבוע כאן, עוד מהמשחק הראשון, וניסיתי את מזלי בתקווה שהם יוכלו להדריך אותי היכן ניתן לרכוש כרטיס רכבת שבועי, חודשי, או מה שזו לא יהיה, כי למרות שבארץ המחיר של כרטיס מסוג זה נראה היה לי אסטרונומי, כשראיתי את המחירים של הנסיעות הבודדות ביפן הבנתי שזו ממש מציאה. ואכן, הם לא איכזבו והפנו אותי לסוכנות נסיעות שממוקמת ביציאה מהתחנה ומתעסקת בנושא. כשהם הלכו התחוור לי, למרבה הזעזוע, שכל יציאה מהרכבת לוקחת אותך לקצה אחר לגמרי שלי העיר וכך יצא שביליתי חצי שעה נוספת רק בכדי למצוא את היציאה הנכונה.
כשמצאתי בסופו של דבר את המקום נאלצתי להמתין כשעה בתור עד שפקידת קבלה חיננית קיבלה אותי ובמבטא יפני משובש משהו סיפרה לי על אלף ואחת התנאים, ההגבלות והסייגים של כרטיס הרכבות. בסופו של דבר קניתי את הכרטיס ובהמשך גילתי, לשמחתי, שהוא יכול לאפשר מעבר חופשי בין כל הרכבות ביפן. איך גילתי? פשוט ראיתי כיצד האנגלים מסתובבים עם הכרטיסים האלה, מנופפים בהם לכל עבר ונכנסים איתם לכל מקום כאילו היו דרכון דיפלומטי.
עם אפס שעות שינה ב- 48 השעות האחרונות, ג'ט לג מטורף, רון בלב והגרסה היפנית לחופשי-חודשי ביד, איתרתי את הרכבת לשיזואוקה ויצאתי למסע.
טעות בכתובת?
הנסיעה ברכבת היתה ההזדמנות הראשונה להכיר את נופיה של ארץ השמש העולה ואז התוודעתי לראשונה למחזה הבא: קילומטרים על גבי קילומטרים של חלקות אדמה מוצפות או, אם תרצו, ימק"א בחורף ירושלמי זועף במיוחד. לימים הסתבר לי שאלו אינם אלא שדות האורז המפורסמים של יפן.
לאחר כל התלאות האלה הגעתי בשעה טובה, יומיים וחצי לאחר שעזבתי את הארץ, למחוז חפצי והיעד הראשון שלי בביקור: המאמצו- עיר המרכזית בחבל שיזואוקה שם אני אמור להשתכן בימים הקרובים ולצפות מחר במשחק הראשון שלי. התמקמתי בחדרי במלון, הנחתי את הראש לתפוס תנומה קלה וכשהתעוררתי יצאתי לרחוב בכדי לספוג קצת אווירת מונדיאל ולראות את משחקי הערב.
או אז חיכתה לי ההפתעה האמיתית.. קרוב לשעתיים שוטטתי ברחובות המאמצו מבלי להיתקל באזכור אחד של אותו אירוע שמסעיר את כל העולם, ואמור לפחות, להערך ממש כאן, מתחת לאף של המקומיים. לא שלט חוצות המברך את הבאים, לא כיכר בה מוקרנים המשחקים על מסך גדול ואפילו לא פאב או מסעדה בה ניתן לצפות בשידורים. הייתי בהלם. אולי הגעתי בטעות למקום הלא נכון?
לבסוף מצאתי איזה פאב-מסעדה שהראה את המשחקים, שם הייתי הלקוח היחידי שהטריח עצמו לצפות במשחק שנערך באותה שעה, בלגיה מול טונסיה, משחק שכל מה שאני זוכר ממנו זה שנערך בגשם זלעפות שוטף. מה שאני דווקא זוכר היטב זה שהמלצרית/ברמנית במקום נראתה די לחוצה מכך שהיא תקועה שם לבדה עם יצור עגול עיניים מזור שכמותי וחיכתה בקוצר רוח שהמשחק יגמר בכדי לבשר לי שהמקום נסגר. עזבתי את המקום ומיהרתי חזרה בגשם שוטף למלון, הלום תרבותית, ונעדר כל התרגשות מונדיאלית.
בפרק הבא- בשעה טובה אני מגשים את החלום ונוכח במשחק במונדיאל, אבל החוויה שלי הופכת הזוייה משעה לשעה…
כשהוא דיבר על אבא שלו עמדו לי דמעות בעיניים. כמי שגם לו יש הזכות לחוות קשר מיוחד ואמיץ עם אבא אני יודע היטב שאיו דבר שגורם לך אושר יותר מאשר לגרום לאבא נחת.
זה כל כך התאים לאיש (האיש!) שהוא עודד קטש לחשוב ברגע הזה שהוא על פסגת העולם, מכל המחשבות שיכלו לעבור לו בראש, על הגאווה שהוא גורם לאבא שלו.
עודד קטש הוא אדם מיוחד במינו שאני פשוט אוהב, מסיבות רבות שהזכרתי כאן בעבר וכדי לא לחזור על עצמי אצטט כאן בהמשך.
רק דבר אחד אוסיף בהזדמנות הזו- לראות אותו הערב מגיע להישג שכזה היה עבורי רגע מאוד יוצא דופן ומרגש. מיכל מיני סוגים של סיבות.
אף פעם לא הייתי מעריץ גדול של עודד קטש השחקן, אלא שבניגוד לכוכבים אחרים של מכבי ת"א גם אף פעם לא שנאתי אותו. ידעתי להעריך אותו בתור יריב עיקש והגון. זכור לי היטב משחק במסגרת הפליי-אוף של עונת 1996/97 בו נתן במלחה הצגה אדירה של 32 נקודות וחירב שוב את אשליות האליפות שלנו. קטש זה לקח במו ידיו את מכבי ת"א, שהייתה כבר על הקרשים ורק חיכתה להישמע הגונג, והצליח איכשהו לנצח עבורה את המשחק.
נקודת המפנה הראשונה שלי ביחסים עם קטש הייתה כמובן בגמר ההוא בסלוניקי ב-2000. לא רק ההצגה הנפלאה שלו במדי פנאתנייקוס והעובדה שלקח את הגביע למכבים השנואים, אלא יותר מכל האנושיות אותה גילה בסוף המשחק כשהתקשה לחגוג והיה חנוק מעצב מהול בשמחה. הוא קנה אותי כשעטף את הגביע היווני בו זכה זה עתה בדגל ישראל.
אלא שהיום בו התאהבתי באמת בעודד קטש היה היום בו הודיע סופית על פרישה מכדורסל אחרי מאבק עיקש ואמיץ בפציעה טורדנית שכשל בסופו של דבר. הופעתו האנושית, המרגשת, מלאת העוצמה של עודד באותה מסיבת עיתונאים המיסה את ליבי. האיש שזכה בגביע אירופה, שהיה כפסע מהגשמת החלום הישראלי לשחק ב ,NBA בכה כמו ילד קטן שלקחו ממנו את הכדור, רק בגלל שלקחו ממנו את הכדור.. אולי הפציעה לקחה מאתנו את קטש הכדורסלן אבל בתמורה הרווחנו את עודד האדם!
מאז פרישתו יצא לי בהזדמנויות שונות להיחשף לפן האנושי המדהים של עודד קטש. במספר ראיונות עיתונאים מרתקים הוא חשף את תהליך ההתמודדות הנפשית המפעים שעבר במהלך שנות הפציעה.
הערצתי את היכולת שלו להמשיך לקום בבוקר, לחייך ולאהוב למרות שכל עולמו קרס עליו לפתע. נפעמתי אל מול האומץ להתמודד מול הקשיים הכי גדולים, ללמוד מכל חוויה ולהוציא ממנה את המיטב. בהרבה מובנים הוא הזכיר לי את לאנס ארמסטרונג האגדי שטען בהזדמנויות שונות כי המחלה הנוראית בה לקה היתה בדיעבד הדבר הטוב ביותר שקרה לו בחיים: שום חוויה לא יכלה לשנות ולעצב אותי כאדם בצורה שכזו, הוא הסביר. היכולת הזו להתמיר כל אירוע קשה ככל שיהיה לחוייה מלמדת היא היא נחלתם הבלעדית של הגדולים באמת!
***
פורסם במאי 2008 בעקבות שידור הסרט אודותיו בערוץ 10:
הופתעתי מאוד מהסצנה בא הוא מדבר על כך שאנשים טוענים שהוא אדיש, לא איכפתי ולא מראה רגש. התיאור הזה מתאים אולי לרפא בניטז או אברם גרנט, אבל עודד קטש?! קשה היה להתעלם מהכאב הגדול שבו אמר עודד את אותם דברים ואפשר בהחלט להזדהות איתו. עודד יודע כמונו שהאמת היא הפוכל לחלוטין מהתדמית הקרה הזו שאנשים ניסו לשוות לו. בסרט, כאמור, אפשר לראות את זה היטב במס' ממקומות: ביחסים שלו עם החברים הקרובים ועם ידיד הנפש/עוזר המאמן אורן עמיאל ובצורה שבה הוא מדבר על אבא שלו.
אז מדוע, אם כן, במהך התקופה שלו במכבי שמר עודד על ארשת פנים חתומה המקרינה ניכור וקרירות שאינה מאפיינת אות כלל ועיקר? הסיבה לכך תמונה בעולמו הרגשי הרחב והמורכב של עודד. למעשה, ארשת פנים החתומה הזו לא הייתה תוצר של ריחוק וניתוק אלא בדיוק להפך, תוצר של רגישות עצומה. עודד שמכיר טוב מכל אחר את הלבה הרגשית שמבעבעת בו היה חייב לכסות עצמו בשריון גדול מאוד בכדי שלא תגלוש ממפתחת ההר ותמיס כל מה שעומד בדרכה. הוא היה חייב לשלוט בקשיחות ברגשות שבערו בתוכו בכדי לנתב את אותה האנרגיה לכיוון תועלתני ולא הרסני.
וזה גם מתקשר לעובדה אחרת שנחשפת בצורה מאוד בולטת והיא שלעודד יש "דרך משלו" לעשות דברים- דרך שונה ובלתי קובנציונלית, שלא לומר כמעט בלתי מתקבלת על הדעת… אלא שרק מי שמבין לנפשו העדינה של עודד יכול באמת להצליח ולהבין שאם בשביל כל מאמן או שחקן אחר להתכונן למשחק חשוב פירושו לעבור בפעם האלף האחת על עוד קלטת של היריבה, בשביל עודד זה לצאת לסיבוב בעיר או לפתוח שולחן סנוקר. פשוט בגלל שזה מה שמביא אותו רגוע ומפוקס למשחק ומאפשר לו להיות במיטבו ולייצר במוחו הקודח את כל אותם הברקות "גאוניות" שהפכו אותו לשחקן גדול ועוד יהפכו אותו למאמןן גדול.
ושלא יהיה לכם ספק, עודד מאוד רוצה להיות מאמן מצליח, כי עודד רוצה להיות מס' 1 בכל מה שהוא עושה כמו שאפשר לראות, כן, בסנוקר…
מה שהכי כאב לי בהפסד של הפועל ירושלים אתמול זה (עד כמה שזה נשמע הגיוני) שההפסד לא ממש כאב לי. חבלי לי האדישות הזו כי הפועל היתה עבורי במשך שנים מקור לטלטלות רגשיות מסעירות ועצוב לי לאבד את זה (זמנית?).
אני לא מאשים את עצמי ולא אוהדים אחרים שהרגישו כמוני אתמול. אתם יודעים מה? אני אפילו לא מאשים את השחקנים שנראו על הפרקט אפילו עוד יותר אדישים ממני. כי אין גאלה. אי אפשר להתעורר פתאום בסוף מאי ולהתלהב כשכל העונה בליגה הזו, ליגת קופל, אין בה לא טעם ולא ריח ולא טיפת התרגשות.
זה מגוחך מה שנהיה מהכדורסל בארץ. קייטנה לעובדים זרים. קבוצות שלא ברור את מי ומה הם מייצגות. למשל גליל/גלבוע- נגיד שמחר הם יזכו באליפות (הלוואי, רק בשביל עודד קטש הנפלא) איפה יחגגו את זה? בגליל? בגלבוע? ונתניה- זה אליצור? זה מכבי? מה זה? שמעתי את אבנר קופל ביציע העיתונות מספר שהוא מנסה לקדם איחוד בין מ.כ. הבקעה/גבעת שמואל (שמשחקת באור-יהודה) לבין מכבי רמת-גן. מה השלב הבא- הפועל מטולה/אילת?
אבל מה שהכי מעצבן זה שבעוד בכדורגל הישראלי התקשורת חובטת ללא רחם ומציגה אותו כסמל לנבטיניותנו ועליבותינו את הזבל הזה של הכדורסל הם מפמפמים ומתייחסים אליו ברצינות תהומית.
טוב, כנראה שבכדורגל השכל באמת ברגליים. אבל אם אלו התובנות שמגיעים אליהן אלה שהשכל שלהם "בראש" אני מעדיף להישאר על הרגליים.
עדכון:
ועכשיו אני רואה טור של יואב ברוביץ' באתר ערוץ הספורט שמסביר בדיוק איך לא לעשות זאת נכון. הגיע הזמן שאלו כמו בורוביץ' (כותב מצויין בלי שום קשר) הסוגדים לתרבות האמריקאית, ושבמקרה או שלא קולם הוא הבולט בשיח הכדורסל בארץ, יבינו שזהות לא יוצרים באופן מלאכותי. זאת אומרת, אולי באמריקה זה עובד אבל פה זה לא אמריקה. וטוב שכך.
היום, ה- 25 במאי, הוא יום חג ומועד לכל הסקאוסרים בליברפול והתפוצות. היה זה בדיוק היום לפני חמש שנים שאירע הנס הגדול בבירת הסולטן בו עוד יסופר לדורות.
כדי לקיים את מצוות החג, כפי שאמרו חז"ל "מצווה לספר בכל שנה ושנה בנפלאות שאירעו באותו הלילה על גדות הבוספורוס", אני חוזר שוב אל אותו לילה במאי שנת אלפיים וחמש למניינם שכמוהו לא היה ואחריו לא יהיה. חג שמח!
_____________________
"שומע אחי? אתה לא תאמין מי יושב שורה לפני במטוס – גדול חלוצי בית"ר ירושלים בכל הזמנים!"
"לא, לא ניר מנחם.. רונן חרזי בכבודו ובעצמו!"
השיחה הזו, שערך בטלפון שכני למושב בטיסה שנייה לפני שנדלק השלט 'להדק חגורות', היתה אות הפתיחה למסע שלא אשכח כל חיי – אותם חמישה ימים שביליתי בעיר ההיסטורית שעל גדות הבוספורוס בחודש מאי של שנת 2005.
גם בחלומותי הוורודים ביותר לא האמנתי באותה עונה שליברפול תגיע למעמד הזה. למעשה, בערב המשחקים האחרון בשלב הבתים, נגד אולימפיאקוס, כבר השלמתי עם עובדת הדחתה של ליברפול מהמפעל. בעדכון האחרון שדליתי מהאינטרנט, פחות מעשר דקות לסיום התוצאה הייתה 1:1 כשרק ניצחון בהפרש של שני שערים יעלה אותנו לשלב הבא. לא היה לי אפילו מצב רוח להישאר לתקצירים של מלר והלכתי לישון.
רק בבוקר התוודע לי דבר הנס הגדול שהתרחש באותו לילה באנפילד, נס שהיה רק הראשון בסדרה של אירועים נגועי השגחה שמיימית שהתרחשו באותה עונה. ואולם גם לאחר שעלינו לשמינית הגמר לא העזתי לפנטז על הגמר באיסטנבול, מקסימום לעבור עוד שלב. סטיבן ג'רארד, בראיון אחרי המשחק, מלמל משהו על זה ש"ליברפול תמיד הולכת על כל התארים" אבל גם הוא לא היה נראה כמישהו שממש מאמין.
ובכל זאת ארבעה ימים לפני משחק גמר ליגת האלופות של עונת 2005 מצאתי את עצמי בבירה הטורקית עם שלושה וחצי ימים להעביר לפני הגמר הגדול.
כבר כשנחתתי בשדה-התעופה ע"ש אתאטורק (הכל בטורקיה זה "אתאטורק", כמו "הרצל" או "בן-גוריון" בארץ) שמעתי להפתעתי קול מוכר:
"אלפסי"!! קרא שם מישהו בקול.
"מי לעזאזל מכיר אותי בטורקיה?" חשבתי לעצמי.
הסתכלתי לאחור ובחלוף כמה שניות של תהיה לשמו של הפרצוף המוכר שעמד לפני זיהיתי אותו… היה זה בטיטו הגדול מפלוגה ב'! תסלחו לי שאני לא זוכר את שמו הפרטי. אתם בוודאי יודעים ששמות פרטיים הם חסרי שימוש בצבא כמו סימון מקום הישיבה על הכרטיס במגרש כדורגל ישראלי, מן אינפורמציה מיותרת ולא הכרחית שקוצרה בנהלי הדיבור בקשר. בטיטו זה, לא אוהד ליברפול גדול על פי מה שזכרתי, הגיע למשחק עם גיסו הטרי בתור מתנת חתונה. הכלה אגב נשארה בבית.
למחרת הבוקר קמתי ליום שטוף שמש כשלפני יומיים וחצי שלמים עד למשחק- מנפלאות ענף התיירות הישראלי היה עבורי זול יותר ליסוע לחופשה של ראשון עד חמישי מאשר ליסוע ולחזור ביום המשחק. ומכיוון שממילא נגזר עלי לבלות מס' ימים בעיר האוריינטלית הזו, שהזכירה לי יותר את שכם מאשר כל בירה אירופאית אחרת שביקרתי בעבר, החלטתי לנצל את הזמן כדי לספוג קצת מהאווירה לקראת המשחק.
את אותו בוקר בילית בחברתו של צעיר ישראלי נוסף שמשכן את חסכונות הלימודים שלו וגרר את רגלי בכל רחבי איסטנבול בחיפוש אחרי מגבר לוויני (מסתבר שטורקיה היא מעצמה עולמית בתחום!) שיאפשר לו לקלוט בארץ את משחקי ליברפול מבלי להזדקק לחסדיהם של ערוצי הספורט הישראלים. היום הזה התיש אותי מאוד שכבר כמעט שכחתי למה נחתי כאן, אם לא מספר אוהדים אדומים קטן שהחל לטפטף לאיטו למרכז העיר, היה אפשרי בקלות לשכנע אותי שאני נמצא בשירות מילואים בשטחים.
בערב כבר שמנו פעמינו לכיכר טקסים, הבן-יהודה של איסטנבול. האווירה הייתה מאכזבת משהו, הסקאוסרים עדיין לא ממש הגיעו ובמקום זה הוצפה הכיכר בישראלים שחיפשו, כמוני, לשרוף את הזמן עד יום רביעי. בעודי משוטט בשיעמום פגשתי לפתע בפרצוף מוכר נוסף, הפעם לא היה זה חבר וותיק לנשק אלא דמות מוכרת מיציעי היכל הכדורסל של מלחה בירושלים. ניגשתי אליו וניסתי להסביר לו שהוא מוכר לי מאיפשהו אך הוא לא ממש שיתף פעולה. לעומתו, שמחו דווקא מאוד על נוכחותי צמד אנשים שהיו עימו והיו ידידותיים להפליא. הם לבשו חולצות של ליברפול ושאלו אותי אם הגעתי למשחק כאוהד ליברפול. משהשבתי בחיוב הם קפצו משמחה.
צמד האוהדים הירושלמים הזה, שלימים נודעו כאריה "ירושלמי אדום" ואחיו עמוס, הכניסו אותי סוף סוף לאווירה והזכירו לי בשביל מה הגעתי לאיסטנבול. מסתבר שלחבר'ה האלה היה פז"ם מכובד למדי בנסיעות אחרי ליברפול ברחבי העולם והם כבר ידעו מאילו מאורות לשלוף את הסקאוסרים… ואכן באחת הסמטאות נגלה לפנינו המחזה- תחת כל עץ רענן (או עמוד חשמל לצורך העניין) קפצו, שרו ופיזזו בקולי קולות אוהדים אדומים עם חביות בירה בידם להשתאותו הרבה של הקהל המקומי המשועשע. המסע לגביע החל!
גם את היום שלמחרת בילנו בפאב האירי עם אוהדי ליברפול ונהרות של אפס פילזן (הבירה, לא קבוצת הכדורסל). אבל הכל היה רק הכנה ליום המחרת. יום המשחק. קבענו להיפגש ליד המזרקה בכיכר טקסים בשעה שתיים. הקדמתי והגעתי כבר בסביבות אחת. אריה ועמוס לא היו בנמצא אך חמור מזה גם לא המזרקה. במקומה נגלו לעיני נהרות, תיקון- אוקיינוסים, של אוהדים דומים שהציפו כל פינה ברדיוס של קילומטרים מהכיכר. טיפסו על מרפסות ועל גגות החנויות, על עמודי החשמל ועל מכוניות. ולכולם שישיית בירה ביד (פק"ל חובה) ושיר ליברפולי בפה. איכשהו כעבור כשעתיים מצאתי בתוך המחזה המרהיב הזה את אריה ועמוס. כולנו היינו אחוזי התרגשות ובאוויר הייתה תחושה של יום חג. עכשיו רק נשאר להבין איך לעזאזל מגיעים מפה למגרש?
השמועות החלו לרוץ שהאוטבוסים לאתאטורק ייצאו החל משעה 16:00 מכיכר טקסים. אבל מאיפה לעזאזל? בערך בעשרה לארבע החלה נהירה בכיוון כללי צפון ואנחנו בעקבותיה. כעבור מספר דקות אכן גילנו את האוטובוסים המיוחלים שהחלו כבר להעמיס בקרבם את עשרות אלפי האוהדים שהתקבצו במרכז העיר. הם יצאו משם כמו בסרט נע והמחזה היה משעשע: המוני ליברפולים נדחקים לתוף אוטובוס שהזכיר את האוטובסים הישנים של אגד שרואים בארכיונים של יומני גבע ביום העצמאות. כשהוא יוצא לדרך ומתרחק מעט אתה כבר לא רואה אוטובוס אלא אנשים נתלים מהגגות ומהחלונות מנופפים בצעיפים ושרים בקולי קולות. נדחקנו גם אנחנו לאחד האוטומובילים האלה ויצאנו למסע.
כמה רחוק יכול להיות איצטדיון שנמצא באיסטנבול ממרכז העיר איסטנבול?! לא מעט מסתבר. להגיד שאיצטדיון אתאטורק נמצא באיסטנבול זה בערך כמו להגיד שאיצטדיון טדי זה בת"א. אבל למי היה איכפת? הקרנבל היה גדול ושיירה אדומה אינסופית עשתה את דרכה כשהאוהדים מכל אוטובוס מחילפים בינם שירים-
זה מהמסלול הימני שואג:
!Oh When the Reds
ומייד נענה מהעוקף בשמאלו:
!Go marching in
וכן על זו הדרך…
הפסטיבל הזה נמשך קרוב לשעה וחצי עד שמרחוק ביצבצה לה אנדרטת הבטון שנבחרה בידי גאוני אופ"א לארח את גמר ליגת האלופות. לפתע האוטובוס עצר וכמו בטיולים השנתייים הבנו שהוא מגיע רק עד פה ומכאן מתחילים ללכת ברגל. חלקו השני של המסע החל ולאחר צעידה נוספת של כרבע שעה הגענו לפאתי האיצטדיון. ואם חשבנו לעצמנו שכיכר טקסים היתה פסטיבל, מסתבר שעדיין לא ראינו כלום…
אני לא יודע מי נשאר בליברפול באותו היום אבל הוא בטח נשאר לבד. הם זרמו וזרמו בטור עצום שלא נגמר כמו נחשול אדום ענק שמציף את הרחבה הענקית שהוכשרה לאיכלוס האוהדים לפני המשחק. אני לא יודע איך נראתה יציאת מצרים, אבל זה בטח היה משהו דומה…
את השעות שלפני המשחק העבירה לנו בנעימים להקה שנגנה להיטי ביטלס קלאסיים ובעיקר את ‘רינג אוף פייר' שיר נשכח משנות ה-50 שהפך פתאום להימנון הרשמי של אוהדי ליברפול באיסטנבול (האמת היא שכשומעים את השיר מבינים שהוא פשוט נולד להיות שיר כדורגל).. כמו ישראלי טוב ניסיתי גם אני להגניב את חמש עשרה דקות התהילה שלי וטיפסתי על הבמה. המחזה שנשקף משם היה מדהים- שטיח אדום מרהיב נפרס לפני, גברים, נשים וטף עטופים בדגלים צעיפים ומה לא שהליברבירד מתנוססת בראשם בגאון.
הזמן הלך והתקדם וכבר הגיעה השעה לנוע לכיוון המגרש, אמרתי שלום לאריה ועמוס שישבו ביציע אחר ונפרדנו בחיבוק אמיץ של גברים היוצאים לקרב ולא ברור אם יפגשו שוב.. זאת הייתה ההרגשה ערב השעה הגורלית. יידענו שכשנצא מהאיצטדיון לא נהיה אותם אנשים, לא ידענו עד כמה…
זהו, עברתי את ביקורת הכרטיסים ופסעתי לאט לאט לתוך האיצטדיון ואז רעד גדול עבר בגופי כשבדיוק ברגע שנכנסתי גל אדיר של שאגה עבר באיצטדיון:
…Oh when the Reds
…Oh when the Reds
התמקמתי לי במקום המסומן בכרטיס ולמרות שהוא היה ביציע המרכזי הוא היה כל כך גבוה שהשחקנים נראו בעיני כחגבים… למעשה המגרש כולו נראה מהעמדה שלי כמו משחקי הכדורגל שולחן האלה שפעם היו בפאבים ובאולמות משחקי הוידאו. היה לי בערך חצי שעה להתרגל לזווית הצפייה הזו. בינתיים החל טקס מוזר שהטורקים הכינו והיה דווקא סימפטי ומרהיב בהתחשב בכך שהצבע השולט בו היה אדום.
ומשנגמרו הטקסים (במגרש) והטקסים (הכיכר) הגיע הדבר עצמו:
נכון, היה קריר מאוד באותו ערב באיסטנבול ולא הגעתי ממש מצויד לערב במזג אוויר שכזה, בטח לא באוויר הדליל של הקומה הגבוה בה הייתי, אבל הצמרמורת שאחזה בי ברגע שהמנון ליגת האלופות התנגן ברקע ושחקני ליברפול ומילאן עלו למגרש בשני טורים, אחד מכל צד של הגביע, לא הייתה מהקור… באותו רגע הרגשתי את גודל המעמד ואת הזכות הגדולה שנפלה בחלקי להיות שם באותו ערב ללא קשר לתוצאת המשחק.
בדרך כלל כשנכבש שער מוקדם במשחק נוהגים לומר ש ‘ עוד לפני שהצופים התיישבו בכיסאותיהם' וכו' אבל הפעם זה היה בדיוק כך. ירדתי מס' קומות כדי לתפוס מקרוב ככל האפשר זוויות צילום לטקס ולעליית השחקנים והתחלתי לעלות בחזרה למושב שלי תוך הצצה לאחור בדיוק כשהשופט שרק לפתיחה. בעודי עושה את דרכי למעלה נפסקה בעיטה חופשית למילאן מצד ימין של הרחבה שלנו, כמו קרן אבל הרבה יותר טוב כמו שדני דבורין אוהב להגיד כדי לתאר למאזינים ברדיו מצב מסוג זה. נעמדתי במקומי על המדרגות וצפיתי בחרדה והלם איך הכדור מוגבה לתוך הרחבה ופאולו מאלדיני שולח אותו לרשת שלנו. וכך כשהתיישבתי בכיסא שלי הייתה כבר התוצאה אחת אפס למילאן.
יש משהו מוזר בלספוג שער מוקדם במשחק כדורגל, בטח במשחק כזה גורלי. מצד אחד זאת האכזבה הכי גדולה שיש, כמו בלון שנופח ונופח והתפוצץ בשנייה אחת. מצד שני כל המתח העצום שלפני המשחק יורד בבת אחת- הנורא מכל ממנו חששנו קרא וכרגע עניינים רק יכולים להשתפר. וחוץ מזה אם כבר לחטוף גול אז בדקה הראשונה שיש עוד לפחות 89 להשוות.
אז זהו, שלא. הגרוע מכל עוד היה לפנינו ועניינים הידרדרו במהירות מרע לגרוע יותר ולגרוע הרבה יותר… ליברפול נראתה כמו צל חיוור של הקבוצה הלוחמת שעשתה את המסע הבלתי ייאמן לאיסטנבול, התחושה הייתה שעד כאן רוח לחימה מסורת וכו' זה יפה וטוב אבל הקלאסה של מילאן זה פשוט רמה אחת יותר מדי בשבילנו. מילאן חתכה את ההגנה האדומה פעם אחר פעם וזה היה מביך, משפיל. קרספו הכפיל ומייד אח"כ שילש את התוצאה ובמחצית, גבירותיי ורבותיי ,במחצית הראה לוח התוצאות הענק באיצטדיון אתאטורק באיסטנבול מילאן-3 ליברפול-0. אפס עגול, עגום, עצוב ובודד.
נכון שאף אחד לא באמת מפרש כפשוטה את האמרה של ביל שנקלי שכדורגל זה הרבה יותר מחיים ומוות ובכל זאת אם אי פעם הייתי מוכן לקבל בהשלמה פגיעה כלשהי בעצמי זה כנראה היה ב-25 במאי 2005 קצת אחרי השעה עשר וחצי באיצטדיון המגושם והעגום של שם אתאטורק באיסטנבול, שם גבוה גבוה במרומי היציע המרכזי. זה לא שאני יעשה משהו לעצמי בגלל הפסד של הקבוצה שלי במשחק כדורגל אלא שזה היה פשוט כאילו כל הצרות, האכזבות והכישלונות שלי הציפו אותי באותם דקות קשות. אתם בטח מכירים את זה שאומרים שלפני המוות כל החיים חולפים לך מול העיניים. אז זה היה בדיוק כך. רק שמה שחלף היה הצד הרע שבהם, ולא לשנייה אלא לדקות ארוכות. דוקרות. צורבות.
תמיד היה לי את הכדורגל כמנגנון הדחקה, חלקת גן העדן הפרטית שלי שאליה אני יכול לברוח בעת צרה. לא משנה מה עבר עלי במהלך השבוע תמיד יש שבת ולא משנה כמה כמה גרוע היה היום הכל נסבל אם בערב יש משחק. והנה עכשיו הכל קורס לי מול עיני. המעוז האחרון מתמוטט. איך אוכל להתאושש ממכה כזו? מה בדיוק יכול לנחם אותי? זכייה בקארלינג-קאפ?
ומשנפרצו ההגנות זה הציף אותי- כל הנשים שעזבו אותי, כל המקומות שלא התקבלתי אליהם, כל האכזבות, כל החלומות שהתנפצו.. כל הייאוש. ידעתי שמכאן אני חוזר לשוקת שבורה, לחיים דלוחים נטולי ריגוש- הכדורגל כבר לא יוכל להציל אותי. בכיתי על הכסף שהלך ועל הזמן, על המאמץ ועל הציפייה, אבל יותר מכל כאבתי את ההשקעה הרגשית העצומה שסחטה את שארית כוחותיי וירדה לטמיון. הרגשתי כמו גבר שמחזר אחרי אהבת חייו חודשים ארוכים, מפתח צפייה ותקווה ושסוף סוף הוא אוזר אומץ להתוודות על רגשותיו היא מפנה אליו כתף קרה…
בשביל מה אני צריך את זה? חשבתי ביני לבין עצמי. האם החיים שלי כל כך פתאטיים שזה הריגוש היחידי שאני יכול למצוא?! התשובה המצערת הייתה שכנראה וכן וזה העציב וייאש אותי יותר מכל. ראיתי מסביב ילדים קטנים ונשים מבוגרות, אבות ובנים, יושבים המומים וכואבים וליבי נשבר. הורדתי את המשקפיים, ובלי משקפיים אני לא רואה ממש (טוב בטח לו מעמדת התצפית הגבוה בה ישבתי) והמחזה כולו נראה לי הזוי וסוריאלסטי. מרוב ההצפה של הרגשות כבר לא יכולתי להרגיש כלום. הכול היה נראה עמום, אפרורי ודכאוני. האיצטדיון, המגרש, המשחק. החיים.
זו הייתה כנראה הפסקת המשחק הארוכה ביותר בחיי, תמיד אני לא יכול לחכות שהפסקה תיגמר והמשחק יתחיל וכאן התפללתי שההפסקה לא תיגמר כמו מתאגרף מוכה שמתפלל שהזמן לחזור לזירה לא יגיע כדי לא לחזור ולחטוף מכות נוספות.
ואז זה התחיל… בהתחלה חשבתי שאני עדיין הוזה או משהו כזה, אבל זה הלך והדביק אחד את השני:
..Walk on
..Walk on
כשהגיעו אל- !And you'll never walk alone כבר עמד על רגליו כל האצטדיון, חוץ מהחלק של מילאן כמובן, ושר בקולי קולות ובגאווה עצומה את ההמנון העצום שלנו.
כולם חוץ ממני. אני הסתכלתי בהם במבט מלא רחמים.
"הם לא מבינים כאילו?!" חשבתי לעצמי.
"זהו, זה נגמר! חטפנו את האמא של כל ההשפלות!"
לא הבנתי אותם וריחמתי עליהם כמו על חולה סופני שמתכחש למצבו.
בינתיים חזרו השחקנים למגרש וראיתי את סטיבי עולה ראשון מלא כוח ונמרץ כאילו המשחק רק מתחיל עכשיו והתוצאה עדיין 0:0 או אפילו יותר טוב 3:0 לטובתנו…
זה כבר היה נשגב מבינתי וכל הסיטואציה כבר הפכה כמעט למשעשעת מבחינתי.
המחצית נפתחה וסטיבי רץ ומתקל ומדרבן את חברים שלו, רציתי לצעוק לו:
"עזוב אותך, זה נגמר.. בו נקפל את הבאסטה, נלך הביתה וננסה לשכוח שהיינו פה בכלל.."
ואז הוא התרומם לשמיים כאילו היה מייקל ג'ורדן והכניס את הראשון.
מסביבי אנשים קפצו וחגגו את השער כמעט בביישנות לא ממש מוכנים להודות שהם אולי מאמינים. ואני?! אני הייתי אדיש לחלוטין. השער הזה לא עניין אותי בכלל, לחגוג אותו היה נראה פתאטי בעיני. אבל אחד עשר האדומים על המגרש המשיכו בשלהם, כאילו פתאום אחד עשרה שחקנים שונים לחלוטין שיחקו עבור ליברפול. ומעל כולם- סטיבי. מאיפה לעיזאזל יש לו את הכוחות הנפשיים האלה?! ופתאום שמיצר בועט פנימה, משום מקום וזה רק 3:2, רק שער אחד ויש עוד יותר מחצי שעה לשחק! מסביב אנשים כבר התחילו להשתגע.. ואני?! אני רק כעסתי על ליברפול שאפילו למות בשקט הם לא נותנים לי!
כעסתי, מאוד כעסתי!
"איך אתם שוב מעוררים בי תקוות שווא?
לא מספיק שהטרחתם אותי עד לפה??
מספיק! מעכשיו תחפשו לכם פראייר אחר…"
סירבתי להיכנע וגם את השער הזה לא חגגתי. עד שסטיבי נפל.
באותו רגע שהשופט שרק לפנדל זה היכה בי בבת אחת, כמו במתיחה של יהודה ברקן, כמו בחלום רע שהרגע התעוררת ממנו. פתאום אתה מבין שהכול בסדר ואמא כאן לידך.
באותו רגע חזר לי הצבע לפנים, הסומק ללחיים. הבנתי שאני חלק ממשהו גדול ובלתי נתפס. לא הייתי בטוח שהפנדל ייכנס אבל ידעתי שמה שכבר לא יהיה כאן הערב לא נסעתי לחינם ומהנקודה שהייתי בה רק רבע שעה לפני כן זה היה עולם ומלואו. ממרומי מושבי לא יכולתי לזהות מי הולך לבעוט (למעשה עד שראיתי את השידור החוזר בטלוויזיה הייתי בטוח שצ'אבי בסך הכול היה הראשון לעוט על הריבאונד ולא זה שבעט). מי שזה לא יהיה ניגש לכדור בעט ודידה הדף ולפני שהספקתי לעכל מה שקרה הכדור כבר היה בגג השער מהירבאונד.
הייתי מאוד רוצה לתאר כאן איך איבדתי תחושה, השתוללתי, קפצתי ונישקתי אנשים זרים שאיני מדבר בשפתם ולא ראיתי מעולם.
מאוד הייתי רוצה אבל אני לא יכול. יש לי רק זיכרון מעומעם מאותם שניות. אני זוכר רק שהפעם הבאה בה הייתי מודע לעצמי אחרי השער של אלונסו הייתה כשאני נמצא פתאום הרבה יותר קרוב למגרש משהייתי לפני כן ולא ממש יכולתי לזכור איך הגעתי לשם…
את מהלך השעה הבאה אני דווקא זוכר טוב, אפילו מצויין! כל שנייה ושנייה…
אחרי שהבטתי שוב ושוב בלוח התוצאות ועדיין לא האמנתי למראה עיני (זה בסדר עד עצם היום הזה אני לא מאמין) חזרה אלי שוב התחושה שאיבדתי אחרי השער של מאלדיני בדקה הראשונה. שוב היה לנו כל כך הרבה מה להפסיד, שוב מתח וחרדה. ועוד איך היה לנו מה להפסיד, אחרי הקאמבק המדהים הזה לא רק גביע האלופות היה מונח על הכף אלא הניצחון במה שהפך לנגד עינינו לגמר הגדול אי פעם. לא הייתי מסוגל לחשוב על דבר יותר אכזרי מאשר הפסד עכשיו.
את השעה הקרובה העברתי בעודי רועד בכל גופי, בלחץ דם שהיה מפוצץ כל מכשיר מדידה ובדופק בקצב של רץ מאה מטר. האמת שדי חששתי לבריאותי ופשוט לא האמנתי שהגוף שלי יחזיק מעמד ברמת עוררות גבוהה שכזו כל כך הרבה זמן. ואכן אנשים החלו ליפול אחד אחרי השני וצוותי העזרה פירפרו מיציע ליציע והורידו אנשים שלא עמדו בלחץ באלונקות לאמבולנס שהחל לחוג מסביב למגרש. לידי עמד סדרן טורקי חביב שנראה די מזועזע מהמצב שלי וזו ההזדמנות להתנצל בפניו על החרדה שגרמתי לו כשהוא היה משוכנע שהוא הולך לראות אדם חוטף התקף לב מול עיניו. הטורקי החביב ניסה להרגיע אותי בכל הזדמנות והישקה אותי מים כאילו הייתי עדנית גרניום.
תשעים הדקות הסתיימו והמשחק נכנס להארכה ולמחצית השנייה של ההארכה והכול נראה כמו רצף אחד ארוך. איבדתי תחושת זמן ומקום וכל תחושה אחרת, הדבר היחיד שייחלתי לו זה שהמשחק יגיע לפנדלים. שם ידעתי יש לנו סטטיסיטית 50% סיכוי לנצח שזה כ"כ הרבה יותר מחמישים אחוז יותר ממה שהיו לנו בשעה עשר וחצי (אני יודע שאין שבמשפט היקש לוגי אבל תחשבו עליו שוב..).
ואז שלוש דקות לסיום ההארכה כבר חשבתי על פגישה מוקדמת מהצפוי עם ההוא שם למעלה. עד היום אני משוכנע שאת הכדור של שבצ'נקו לקח לו לא דודק אלא כל קהל שישב מאחורי השער שבזעקת שבר אדירה הבהיל את הכדור וגרם לו לעוף מעל המשקוף.
פנדלים. בד"כ החלק הכי מותח במשחק, אולם לאור כל מה שעברנו באותו ערב זה כבר היה מרגיע כמו הפסקת סיגריה. אז כבר הייתה לי הרגשה טובה. בפנדלים מנצח בד"כ מי שמגיע אליהם במצב מנטלי יותר טוב וליברפול הגיע כמובן במצב יותר טוב ממילאן שהגביע כבר היה אצלה.
לא קפצתי בשערים שלנו ולא באף אחת מההצלות של דודק עד האחרונה.
או אז, או אז…
האל יודע למה דווקא מכל הנשים שהכרתי בחיי בחרתי לצעוק דווקא בשמה..
והאל יודע מה חשבו עלי מסביב אבל את זעקות השבר שלי היא יכלה לשמוע עד ביתה שבירושלים.
"אמא אני אוהב אותך!!" זעקתי בקולי קולות.
אמא, דווקא אמא.
בשלב זה היה כבר הטורקי החביב בדרכו להזעיק את צוותי הרפואה וכך נאלצתי דקות ארוכות להרגיע אותו ולשכנע אותו שאני בסדר. נדמה לי שהוא לא ממש השתכנע אבל בכל זאת נפרדנו בחיבוק והצטלמנו למזכרת.
משם רצתי למטה להתקרב לחגיגות על המגרש. כשהגעתי לשורה הראשונה של היציע חשבתי להתקרב יותר וחשבתי ברצינות ולקפוץ ליציע שמתחתי. משהגובה היה נראה נראה לי מוגזם גם במצב האל-חוש בו הייתי רצתי מהר מהר מסביב ואף שומר טורקי לא יכל לעצור אותי.
הרבה קומות יש באיצטדיון הזה, הבנתי פתאום. אבל המשכתי לרדת מקומה לקומה, ממפלס למפלס, אחוז טירוף. עד שהגעתי הכי קרוב שיכולתי למגרש. או אז, אחוז דמעות עמדתי שם וראיתי את סטיבי עולה על הפודיום, נשארה לי עוד דילמה אחת: לצלם את סטיבי ברגע ההנפה או לראות אותה בעיניים בלתי מזוייניות כדי שאף דבר לא יחצוץ ביני ובין סטיבי והגביע.
בחרתי באופציה השנייה עם הצעת פשרה: אני אראה את סטיבי מניף את הגביע ומייד אח"כ אצלם אותו. וכך עשיתי.
לא רציתי לעזוב את המגרש רציתי לשתות לרוויה כל רגע ורגע מהאושר העצום הזה, היה ברור לי שדבר כזה לא היה ולא יהיה, לא חוויתי ולא אחווה ורציתי לינוק כל שנייה ממנו. כשיצאתי לבסוף, מתנדנד כמו שיכור, ראיתי לפתע מרחוק שתי דמויות מוכרות, היו אלה עמוס ואריה- הירושלמי האדום והגאה. הסתכלנו אחד על השני המומים. לא היה צריך לומר כלום, העיניים הרטובות אמרו הכול.
למחרת בטיסה חזרה לארץ ישבתי ליד אריה.
"אתה יודע מה"? הוא פנה אלי מעט אחרי שהמראנו,
"לא אכפת לי שהמטוס ייפול עכשיו לים
כבר ראיתי הכול, יותר מזה לא יהיה".
הנהנתי בהסכמה.
