קטגוריות
אנפילד בבל ימק"א כל הרשימות נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים

הכל בראש (הפן המנטלי של המשחק)

מכיוון ששני הקבוצות שלי- ליברפול ובית"ר- לא סיפקו בסופה"ש האחרון שום דבר לספר עליו הביתה אני מתפנה לעסוק בתחום החביב עלי חוץ מכדורגל- פסיכולוגיה. ובחיבור בינו לבין.. כדורגל.

תמימות של ילד: מתישהו בתחילת הקריירה שלי כאוהד כדורגל, עוד בגיל שבו ניתן להלך זקוף מתחת לשולחן, הטרידה את מנוחתי עובדת מציאות מסויימת. מאותן אלה שעבור המבוגרים היא מובנת מאליה ולא עולה כלל בדעתם להידרש לעניינה ורק ילד תם ומשועמם ימצא עצמו עוסק בה: מדוע יש הבדל ביכולת של קבוצות כדורגל בין משחקי הבית והחוץ? לכאורה אין שום סיבה מתקבלת על הדעת לכך: הדשא אותו דשא, הכדור אותו כדור, ובאותם ימים אפילו השבת היתה אותה שבת. נמלחתי בדעתי, אם כן, שחייבת להיות לכך סיבה אחרת. סיבה שאיננה מתחום ההגיון, או במושגים של ילד: שאי אפשר לראות בעיניים. וכך זכיתי להארה, שבערבו של יום כנראה הובילה אותי לבחור בקריירה בה אני עוסק: "הכל בראש!" קראתי בקול בהתלהבות של ילד שגילה דבר פלא חדש. "הכל בראש!"

השחקן. אחד הדברים שאנחנו שוכחים, כמעט בלי לשם לב בכלל, הוא שהבחורים הצעירים האלה שרצים על המגרש בחולצות פסים ומכנסיים מגוחכים הם בסה"כ אנשים בשר ודם כמוני וכמוכם. אנחנו תולים בהם את תקוותינו ומאוויינו, משליכים עליהם את תסכולינו וחלומותינו וכל זאת מבלי לקחת בחשבון את העובדה המאוד בנאלית הזו. אנחנו יכולים לשחוט שחקן מהקבוצה שלנו שהחמיץ פנדל בדקה ה- 90' של גמר הגביע בעוד אנחנו בבית אפילו לא עמדנו בלחץ של להסתכל מול הטלוויזיה.

זאת ועוד. לא רק שמדובר בבני אנוש בשר ודם כמוני וכמוכם, אלא גם מדובר בחבר'ה שהם בדרך כלל בגיל הכי בעייתי, גיל הנעורים (שבדורינו נמשך לפחות עד גיל שלושים)- שלב בחיים שהיציבות הרגשית איננה ממאפייניו הבולטים. אלא שהתדמית, הכסך הגדול וההילה שאופפת את שחקני הכדורגל גורמת לנו לחשוב שהם על אנושיים במידה כזו או אחרת ולא ניחנים באותם "פגמים" שמאפיינים אותי ואתכם. אז נכון, אולי, שהחיים שלהם הרבה יותר נוחים. אולם גם הכמות ועוצמת הלחצים איתם הם מתבקשים להתמודד גבוה בהתאם. ובסופו של יום, אדם הוא אדם, גר בשכונת עוני או נוסע בבייבי בנטלי.

ומכיוון שכך, גם אצל כדורגלנים (וספורטאים בכלל) כמו אצל כלל בני המן האנושי קיימים מה שמכונה בעגה המקצועית "הבדלים אינדבידואלים". רוצה לומר: תכונות אופי מסויימות שמבדילות בין פרט אחד למשנהו. הדוגמאות הן בסיסיות ביותר ומוכרות: ישנם שחקנים שעומדים היטב בלחצים וישנם שפחות; כאלה שמתאקלמים במהירות בסביבה חדשה וכאלה שלוקח להם זמן רב יותר; כאלה בעלי יכולת וויסות רגשות גבוה ואחרים בעלי נמוכה (נטייה להיגרר לקיצונויות רגשיות וזמן התאוששות ארוך מהן).

הרבה פעמים אנחנו שואלים את עצמנו מדוע שחקן מסויים מצליח במקום אחד ונכשל במקום אחר? "הסיטואציה לא התאימה לו" תהיה בדרך כלל התשובה. אולם מהי אותה "סיטואציה" מסתורית: מזג האוויר? גובה הדשא? לחץ האוויר בכדור? זהו שלא. סיטואציה יכולה להיות מורכבת ממס' רב של גורמים. ניגע כאן באחדים מהם- המרכזיים שבהם לטעמי:

א. מאמן- עוד נדרש לסוגייה הזו בהרחבה בהמשך, אבל בכמה מילים: להתאמה בין מאמן לשחקן יש מרכיב עצום ביכולת של השחקן להביא את יכולותיו לידי ביטוי- שחקן יצירתי יקמול תחת ידיו של מאמן מסרס, ושחקן מתודי ילך לאיבוד בחופש שייתן לו מאמן יצירתי.

ב. שחקנים- שחקן מסויים פורח כשלידו שחקנים טובים והוא מרגיש שאין עליו אחריות או שהיא מתחלקת שווה בשווה בין השאר. לעומתו, שחקן בעל אופי אחר ירגיש מאויים כשסביבו שחקנים טובים ממנו. כמו בכל מקום עבודה הסביבה החברתית קריטית בהצלחת הארגון. קבוצה שמורכבת מחומר אנושי טוב רבים סיכוייה להצלחה, קבוצה שיש בה יותר מדי "ראשי נחש" סופה שתכלה את עצמה לדעת.

ג. אווירה- אנחנו מכירים את המושג "שחקן של קבוצות קטנות"- שחקן שכזה מעדיף למעשה להיות ראש לשועלים. בקבוצה קטנה יש לשחקן הרבה פחות מה להפסיד: התחרות עם השחקנים האחרים קטנה והכישרון שלו יבלוט גם אם אינו עילוי גדול. בנוסף ,הכישלון הוא צפוי וכל הצלחה היא הפתעה שסביר שתיזקף בעיקר לזכותו.

לעומת זאת, אנחנו פחות מכירים את המושג "שחקן של קבוצות גדולות". ואין זה פלא: כמו בחיים, גם בכדורגל, יש הרבה פחות כאלה שהם "ראש גדול"- שחקנים שיעדיפו לשחק בקבוצה שאור הזרקורים מופנה אליה, התקשורת יושבת לשחקנים על הראש והקהל על הקווים. אלא שישנם שחקנים שדווקא הסיטואציה הזו מוציאה מהם את המיטב: מכניסה אותם למתח חיובי (למי שתהה פעם מה משמעות המושג: מתח שמעורר אותך להיערך לפעולה מבלי להשתתק מהפחד), מזרימה בהם אדרנלין וגורמת להם להיות מפוקסים ולהוציא מעצמם את המיטב.

המאמן. אחד המקרים האנושיים הכי מסקרנים עבורי בכדורגל העולמי הוא מה שאני מכנה "המקרה המוזר של תיירי הנרי בשעת לילה מאוחרת" (בפרפרזה על שם ספרו הנפלא של מארק האדון). לאורך הקריירה שלו תיירי הנרי היה שחקן גדול, בכפוף לתנאי אחד: שלאיש שמביט עליו מקצה הספסל של הקבוצה עבורה הוא משחק קוראים ארסן וונגר. לא ביובנטוס, לא בנבחרת צרפת וכעת גם לא בברצלונה הצליח תיירי הנרי להסביר מדוע רבים מסכימים שהוא החלוץ הטוב ביותר מאז מרקו ואן-באסטן. רק בארסנל. רק כשלאיש שמביט עליו מקצה הספסל קוראים ארסן וונגר.

תיירי הנרי סיפר פעם איך התגלגל לשחק בארסנל: בעוד הקריירה שלו במדי יובנטוס הולכת ודועכת בדל-אלפי המנוכר והוא בדרך להפוך לעוד הבטחה לא ממושת פגש בטיסה מקרית את ארסן וונגר. השניים ישבו ושוחחו, על עניינים שלו קשורים לכדורגל בכלל, והדבר הראשון שתיירי הנרי עשה כשיצא מהטרמינל היה לפחות את הנייד, לחייג לסוכן שלו ולבקש ממנו להשיג את הטלפון של יו"ר ארסנל. הפגישה המקרית הזו הצילה לתיירי הנרי את הקריירה.

המקרה של הנרי וונגר הוא מקרה קיצון כמובן- אבל מהו אם כן הסוד של ארסן וונגר? שהרי לא רק הנרי פרח אצלו. הנתונים מדהימים: כמעט אף שחקן שעזב את ארסנל לא הצליח לשחזר את יכולתו המוכרת במדי התותחנים בקבוצתו החדשה! הסוד של ארסן הוא פשוט- אינטלגנציה רגשית. ארסן וונגר ניחן במתת אל והיא התבונה לזהות את המצב הרגשי של האדם איתו הוא מתקשר ולכוונן את תגובתו בהתאם: חיבוק או סטירה וכל מנעד הרגשות העצום שבניהם. זה על רגל אחת ההגדרה של אינטלגנציה רגשית ולארסן וונגר נשפכת אינטלגנציה רגשית מהאזניים. אני מציע לעקוב טוב טוב אחרי ההתנהלות שלו בפרשת גלאס בימים אלה ולקחת רשימות. זה ישתלם לכם יותר מכל קורס בפסיכולוגיה שתוכלו למצוא.

האנטידוט של וונגר הוא כמובן ידידנו משכבר הימים רפא בניטז. לא קשה לאבחן את ההבדלים בניהם כבר עפ"י שפת הגוף: בניטז מכונס, פרצופו חמוץ, ידיו בכיסים והוא מתחפר עמוק כ"כ בתוך הכסא הקטן שלו על הספסל שנדמה כאילו הוא מבקש שהנ"ל יבלע אותו אל מתחת לאדמה. לעומתו ארסן- ידיו פרושות לצדדים, עמידתו זקופה והוא מרבה להשתמש בתנועות ידיים ובמחוות גוף אחרות כלפי שחקניו. את ארסן וונגר תראה שחקנים רבים רצים לחבק אחרי שער מכיוון ששפת הגוף שלו כאילו מזמינה את אותו חיבוק. אצל בניטז זה לא יכול לקרות. שפת הגוף שלו משדרת ריחוק ושחקן שהיה רץ לקראתו סביר להניח שהיה זוכה לכתף קרה.

אחד הדברים שהכי מאפיינים את ליברפול היא השבלוניות והמתודיות במשחקה שהם תוצאה ישירה של האופי של מאמנה. ארסן וונגר (כן שוב הוא) אמר פעם אולי את המשפט הכי חכם ששמעתי מאמן כלשהו אומר: "קבוצת כדורגל משקפת את האופי של המאמן שלה".

כשמסתכלים על ליברפול מבינים בדיוק על מה הוא דיבר. כמו בניטז, כך הקבוצה: הכל לפי הספר. כל מסירה תהיה הבטוחה ביותר האפשרית (לכן תראו את ליברפול משחקת לרב מזרח-מערב ולא צפון-דרום). קל מאוד להגן מול ליברפול כי ההתקפה המסודרת שלה צפוייה ותמיד תחזור על עצמה: הכדור עובר מהבלמים לקשרים האחוריים ומשם לאגפים, ואז שוב לאמצע וחוזר חלילה עד שנמצאת פירצה כלשהי בהגנה או שמישהו מגביה או בועט בצורה חסרת סיכוי ממשי. רב השערים של ליברפול מובקעים מהתקפות מתפרצות או מטעויות בהגנת היריב.

אין זה פלא ששני השחקנים הכי אפקטיביים בליברפול הם פרננדו טורס וסטיבן ג'רארד- האישיות שלהם והמעמד שלהם בקבוצה נותן להם את האומץ "למרוד" ולעשות את אותו מהלך יצירתי ולא מתוכנן שבדרך כלל מניב את השערים של הקבוצה.

אגב, למרות שאני אישית סולד מסגנון משחקה של ליברפול באופן כללי, ומאישיותו של בניטז באופן ספציפי, ישנם אנשים שעבורם מדובר בעולם קסום של ממש. שעבורם הכדורגל של בניטז הוא מלאכת מחשבת מפוארת. מהלך שחמט גאוני. הם נהנים לנתח את הטקטיקה המורכבת שלו ולשרטט בראשם את תרשים הסגירות האלכסוניות של המגינים. אתם מכירים אותם- אלו אותם אלה שנשארים אדישים למראה זריחה או שקיעה, מלודיה מתנגנת או אישה יפה.

אלא שאם בתור אוהד מדובר סה"כ בעניין של טעם עבור השחקן עצמו מדובר בעניין משמעותי הרבה יותר- הקריירה. לשחקן יצירתי אין מה לחפש תחת מאמנים מסוגם של בניטז, מוריניו או קאפלו. הסירוס שהם יעברו יתסכל אותם והדרישות המקצועיות שיוצבו להם לא יתאמו את כישוריהם. הם יעמדו בפני האפשרות להשתנות או להתאבד מבחינה מקצועית כאשר זו "נבלה" וזו "טריפה":
אם ישתנו יהפכו לסתם עוד שחקן- שהרי מהו כריסטיאנו רונאלדו בלי הריקודים מעל הכדור והבעיטה בחיצון? אם יתעקשו על סגנונם יספסל אותם המאמן תחת העילה ש"אינם ממושמעים" או שהם "פוגעים במשחק הקבוצתי".

מאמנים מהאסכולה שהזכרתי לעיל צריכים חיילים ממושמעים, כאלה שאינם בעלי חשיבה וסגנון עצמאי. שחקנים שכאלה יפרחו תחת מאמנים שממפים להם את המשחק לפרטים הכי קטנים ובכך עושים אותם מאושרים- הם פותרים אותם מהצורך לחשוב בעצמם. גם המאמנים ימצאו את סיפוקם בעבודה עם חיילים מסוג זה – מכיוון שבניטז ודומיו הם פריקים של שליטה, חיילים ממושמעים הם המועדפים עליהם. מדובר בשחקנים שקל לשלוט בהם- הסיכוי שיעשו דבר בלתי צפוי מינורי עד בלתי קיים.

המועדון. אחת הטעויות הכי נפוצות וזועקות לשמיים שמועדוני כדורגל עושים בימינו, ושעולה להם מליונים על גבי מליונים (ומייד נסביר מדוע) היא ההתעלמות הכמעט מוחלטת מהפן המנטלי של המשחק. ואין אבסורד גדול מזה שהרי המשאב המרכזי של ארגון דוגמת מועדון כדורגל הוא ההון אנושי.

נחזור לרגע "לסיטואציה" אותה הזכרנו בחלק בו דיברנו על הפסיכולוגיה של השחקן, אבל הפעם מזווית שונה: כזכור, וויכוח רם נישא באכסנייה צנועה זו בקיץ האחרון בעקבות החלטתו של ברק יצחקי לחזור לבית"ר ו"לגדוע בטרם עת" את הקריירה ה"אירופית" שלו. מי שעקב אז אחרי הדיונים שהתנהלו כאן זוכר וודאי שאני צידדתי בברק יצחקי ובהחלטה שקיבל דווקא ממקום של מישהו שכן נאבק בקשיים לא פעוטים ועושה למען הקריירה האישית שלו במקום רחוק, קר ומנוכר. לברק יצחקי, טענתי אז, ואני עומד באופן מלא מאוחרי טענה זו גם כיום, היתה אופציה שלי אישית אין וזה לחזור לארץ לסיטואציה שבה הוא מסודר מבחינה מקצועית. בניגוד לברק, בסיטואציה בה אני נמצא אני למעשה בן-ערובה של תהליך ההסמכה בו בחרתי ואין לי אפשרות לעזוב אותו באמצעיתו מבלי להיפגע אנושות מבחינה מקצועית. אם היתה לי האפשרות של ברק הייתי נוהג בדיוק כמוהו.

מתוך כך אני רוצה להציע כאן פרשונת חדשה למקרה ברק יצחקי (מקרה מייצג שיש כמובן רבים דומים לו): לדעתי מדובר לא בכישלון של השחקן כפי שמקובל לחשוב כי אם בכישלון של המועדון. ואני אפרט: המועדון, גנק הבלגית במקרה דנן, קיבל לידו משאב נפלא- על היכולות של יצחקי ככדורגלן אין עוררין- אולם הוא לא השכיל להשתמש בו נכונה לצרכיו. בהרבה מובנים זה בדיוק כמו לקבל מכונה חדשה מבלי לעיין בהוראות ההפעלה. המחשבה ש"נזרוק לישראלי הזה חצי מליון דולר לעונה והא כבר יספק את הסחורה" שקולה לסברה ש"נחבר את המחשב לשקע והוא כבר יפלוט לנו תוכנה שתשבור את ווינדווס".

אף אחד לא טרח לבדוק בגנק מה ברק אוהב, למה הוא קשור, מה עושה לו טוב ומה עושה לו רע. חוסר היכולת (או הרצון, או המודעות) של גנק לאקלם את ברק בסביבתו החדשה עלה לגנק בכסף (למרות שפלוס מנוס החזירו את סכום ההעברה ששילמו במכירה לבית"ר אף אחד לא החזיר להם את המשכורת ששילמו לברק בתקופה ששיחק אצלהם), ויותר מזה- בכך שלא קיבלו ממנו את התפוקה אותה יכל לספק: שחקן ירושלמי אחר הוביל בסוף השמונים קבוצה יותר קטנה במונחים בלגיים מגנק לאליפות וזכייה בתואר אירופי. יש הרבה דמיון בין השניים.

וכל זה יכל להימנע אם מישהו היה טורח, למשל, להצמיד את ברק למשפחה יהודייה מאמצת; למצוא לו מי שידאג לאוכל וכביסה; לערות אותו בחיים המקומיים שמחוץ למגרש. וזה לא רק להוציא אותו לפאב- אנחנו הישראלים תרבות השתייה האירופית זרה לנו- אני בטוח שבגנק ובנותיה יש מסעדה מזרחית טובה עם בעל בית שהיה מתחבר בכיף למישהו מקסים כמו ברק, פותח לו שולחן איזה פעם בשבוע וגורם לו להרגיש לרגע קט כמו בבית.

ויש עוד: אולי ברק אוהב סרטים? למה לא לארגן לו מנוי לקולנוע המקומי ולסדר נציגה של המועדון שתלווה אותו (לסרטים, אל תלכו למקומות לא נכונים) לבכורות של הסרטים האהובים עליו? אלו דברים קטנים שנראים שטותיים אפילו אבל כאלה שיכלו לעשות את כל ההבדל עבור ברק ולהרוויח למועדון שחקן ענק שהיה שווה מליונים. כמה עולה מנוי לקולנוע המקומי בגנק קיבינימט? כמה עולה כרטיס הלוך ושוב מבריסל לת"א? כמה עולה כרטיס בכיוון ההפוך עבור החבר הכי טוב, האח או האמא? קבוצות מוציאות עשרות מליונים על העברות של שחקנים וחוסכות בדברים האלה. מדהים!

לסיכום. קבוצת כדורגל היא כמו כל ארגון שהמשאב העיקרי שלו הוא המשאב האנושי. מכיוון שכך תשומת הלב צריכה להיות נתונה לא רק לפן המקצועי של המערכת אלא גם, אם לא בעיקר, לפן המנטלי. בני אדם אינם מכונות, הם לא מחשבים של קלט ופלט. הם בלתי צפויים, בלתי יציבים ומשתנים תכופות. בכדי למקסם את הפוטנציאל האישי והמקצועי שלהם יש ליצור בינם לבין הסביבה בה הם חיים ועובדים התאמה מקסימלית. התאמה שיכולה להתבצע רק ע"י תשומת לב נאותה לצרכים הנפשיים של השחקן. או בקיצור- "הכל בראש!"

תודתי נתונה לחברי הטוב ועמיתי המלומד- אריגיא ברגר- שרבים מהרעיונות המובאים כאן גובשו ופותחו במהלך שעות ארוכות של שיחות והתכתבויות עמו.

20 תגובות על “הכל בראש (הפן המנטלי של המשחק)”

איציק בהחלט מרתק ומעלה הרבה עניין. סיימון קופר כתב לפני מספר חודשים על סוגיית הרילוקשיין שאתה תיארת כאן הנה קישור https://www.globs.co.il/news/home.aspx?fid=2605&did=1000362212&nagish=1 , מדהים איך מועדונים משקיעים עשרות מיליונים ולא יודעים לדאוג לדברים הפשוטים ביותר.

השם של הפוסט קרוב קצת למצבי- כאב ראש אטומי.

בערך רק איצקו אלפסי יכול לכתוב פוסט כ"כ ארוך ועדיין ועניין אותי מתחילתו ועד סופו, מרתק איצקו אין לי מילה אחרת.

מקרה בו אני חולק עלייך הוא הדגש שקבוצה צריכה לשים על צרכים פחות בסיסיים של השחקן.
אני מסכים שיש לשים דגש ומכבי ת"א כדורסל וצ'לסי בכדורגל הן שתי דוגמאות מאד בולטות למועדונים מצליחים שמשקיעים המון בנוחות של השחקנים שלהן.
אבל אני חושב שצריך לדעת איפה הגבול עובר וברגע שהקבוצה תדאג לקבוצה בכל דבר קטן זה יכול להצליח אבל לדעתי סיכוי גדול יותר שזה יזיק, אלו אמנם דברים קטנים אבל זהו חלק מתהליך ה"חספוס" שהשחקן צריך לעבור במקום החדש, דברים כאלה יכולים לגרום לו להרגיש יותר מדי בנח שכביכול במקום החדש הכל בא לו בקלות מדי ואז יכול להיווצר גם פינוק (תלוי מאד באישיות) וגם לא לקבל תוצרת על המגרש שוב כי הוא מרגיש שבמועדון הזה דברים ילכו קל יותר.

"כמו בחיים, גם בכדורגל, יש הרבה פחות כאלה שהם "ראש גדול"- שחקנים שיעדיפו לשחק בקבוצה שאור הזרקורים מופנה אליה, התקשורת יושבת לשחקנים על הראש והקהל על הקווים."
– אולי השחקנים לא רוצים שהתקשורת תשב להם על הראש והקהל ילחיץ על הקווים אבל אלו דברים שהרב המכריע של השחקנים יהיה מוכן לסבול כדי לשחק בקבוצות הגדולות, כל שאני חושב אם הנבתי אותך נכון איציק שפה פשוט טעית.

איציק,

ניתוח מבריק!

הייתי מוסיף כמה דוגמאות מהארץ, די שנואות עליי למען האמת. לגבי מאמן – אפשר לקחת לדוגמא את אברהם גרנט. שחקנים מתים עליו למרות הסלידה הציבורית ממנו.

ולגבי המועדון, תראה את מכבי בשיא פריחתו של מוני פנאן (ושמלוק מחרובסקי לפניו) וראה את מכבי אחרי לכתם. אי אפשר יהיה לשכנע אותי שלא היה להם חלק בכך ששחקנים הרגישו טוב במועדון הצהוב והביאה אותה לשיאים. כמה שלא אהבנו את זה.

בכל מקרה – כל הכבוד על הפוסט המרתק!

איציק,

נכנסתי רק כדי שתהיה לי סיבה לכתוב משהו על הניינרס'…קראתי בנשימה עצורה! נפלא. הניתוח מעניין ומאיר עיניים. כל התשבחות האמורות לעיל, גם לאריגיא.

אני רק מרשה לעצמי לחלום בהקיץ, איך ליברפול לוקחת אליפות השנה, ואיך אני מגיע לסאותהמפטון וגורר אותך באזניים לאנפילד ואיך אתה נותן לבניטז בוסה רטובה ומצלצלת…ואיך אני מצלם ומעלה ל – Youtube!

ואגב הניינרס', ובכן, כצפוי הם הפסידו 22 – 35, ומי שהיה גיבור הנצחון הדאלאסי הוא לא אחר מאשר Terrell Owens, הרסיבר הנפלא ששיחק עד לפני שלוש שנים ב…ניינרס' כמובן, ונזרק בשל בעיות משמעת.
בשבוע הבא אצל הבילס בבפאלו. אולי.

שבי,

מהיכרות אישית, ברור לי לגמרי למה שחקנים אוהבים את גרנט, מאידך, לא ברורות לי הסיבות לסלידה ממנו. אתה חושב שזה בגלל חוסר היכולת הטבעית שלנו לפרגן?

בני,

קצת לא נעים לי לפתוח דיון על מאחז העיניים בפוסט כל כך יפה של איציק. אז לא אעשה זאת.

רק הערה: אם חיפשת חוסר פרגון הגעת לאדם הלא-נכון.

את החבר מפתח-תקווה נשאיר למועד אחר.

איציק – פוסט מעניין ומרשים. תמיד עניין אותי לנסות ולהגדיר את השונות בין ספורט וספציפית כדורגל לבין כל מקצוע אחר. הרי אותם עקרונות בתחום ניהול המשאב האנושי רלוונטיים לקבוצת כדורגל כמו לחברה מסחרית או גוף בשירות המדינה. בכל מקום יש חשיבות לטיפוח ושימור העובדים, תוך התייחסות אינדיבידואלית ככל האפשר לצרכים שלהם.
בעבר האמנתי שאווירה טובה וגיבוש היא תנאי הכרחי להצלחת יחידה. ככל שעוברות השנים התפיסה שלי הפכה למורכבת יותר – זה נשמע מרושע, אך מחקרים בתחום הניהול מלמדים כי לפעמים לחץ, יצירת משברים יזומים ואגרסיביות מפיקים יותר מהעובד מאשר סביבת עבודה רגועה, גם אם תג המחיר הוא אווירה נעימה פחות.
נדמה לי שהדברים נכונים באותה מידה גם ביחס לקבוצת כדורגל. אווירה נעימה ומתן מענה לצרכי/רצונות (ויש הבדל בין השניים…) אכן חשובים, אך גם תחרותיות ולחץ יכולים להיות מועילים במקום הנכון.
ה-bottom line -צריך שלקבוצה תהיה יכולת ניהולית רחבה ככל הניתן בכדי "לשלוף" את הכלי הנכון בזמן הנכון.

כיוון שלא הייתי שותף לשיח בזמנו ביחס לברק יצחקי, מילה בנושא. נדמה לי שהצביעות התקשורתית / ציבורית חוגגת כשעוסקים ביציאת/חזרת כדורגלנים מחו"ל וספציפית במקרה של ברק. כאשר מנתח ראש מבריק יוצא לעבוד בביה"ח מוביל בניו-יורק ולאחר חצי שנה מחליט בגלל געגועים לארץ לשוב, כולנו נהלל ונשבח אותו ונהיה מאושרים שהוא שב לישראל. כאשר מרצה בכיר עוזב את סטנפורד / ייל / פרינסטון ושב למכון וייצמן ומספר כי הוא שב בשל הגעגועים למשפחה/שפה/חברים זה יתקבל בהערכה ואפילו בשמחה. מדוע המקרה של ברק (או כל כדורגלן אחר) שונה? אם כאדם (כן – זה קודם להיותו כדורגלן…) הוא מרגיש שיהיה לו טוב יותר בארץ, ותהיה הסיבה אשר תהיה – לא רק שזו זכותו – דיינו שנהנה מיכולותיו כאן בארץ.

ושבי – אכן בלא לפתוח את הנושא כרגע – אני אתך לחלוטין בנושא גרנט.

שבי,

לא חיפשתי חוסר פירגון ובוודאי שלא האשמתי אף אחד. אני בכנות תוהה היכן "הרוויח" גרנט את הסלידה של הציבור, אך כדבריך, נשאיר זאת לפעם אחרת.

גיל,

שימוש במניפולציות (יצירת משברים יזומים למשל) הן כלי ניהולי שתפס מקום של כבוד בשנים האחרונות. היום ברור לי שלעיתים אין ברירה אלא להשתמש בו, אם כי מניסיוני, תוצאותיו בלונג ראן, הפוכות ולא רצויות.
בעניין ברק יצחקי, אתה צודק לחלוטין. בגישה כלפיו שולבו התנשאות וצדקנות מכוערות שלא היו מנת חלקם של האחרים שהזכרת. גם כאן אני תוהה אם אין זה קשור לחוסר היכולת הישראלי לפרגן וביחס המעוות והפטרוני בו אנחנו נוהגים למדוד הצלחה או אי הצלחה.

לגבי גישה ניהולית של יצירת משברים יזומים, אישית, אני לא אוהב את זה ולא מאמין בזה לטווח רחוק (כמו שציין בני), אבל אם ניקח דוגמאות מעולם הכדורגל (הרי בזה עסקינן…) נתקלים מפעם לפעם במאמן ש"מפוצץ" אימון, מאמן שמשעה שחקנים, צורח עליהם וכו', דברים שבהרבה מקרים מניבים תוצאות חיוביות לטווח קצר.

הזכיר גיל בצדק כי שיטת ניהול כזו או אחרת צריכה להיות מותאמת לסוג האנשים שיש בארגון. כמו שציין איציק בפוסט, ראש ארגון (מאמן, מנהל) צריך להבין את האנשים שלו ולבנות את הדגם המתאים ביותר – רוגע ואווירה נעימה או יצירת משברים יזומים. לא מדובר במתמטיקה אלא באנשים, ולכן אי אפשר לקבוע מראש מה עדיף.

גיל ובני, לגבי יצחקי – אמרנו כבר הכול בפוסט שעסק בנושא אבל כמובן שאני מסכים עם שניכם. הייתה כאן צביעות וחוסר הבנה לנפש האדם. אני בטוח שיצחקי מאושר הרבה יותר היום, כאדם. זה משפיע באופן ישיר על המשחק שלו. לקח לו קצת זמן להתאושש אבל היום הוא שלם עם עצמו ורואים את זה במשחק שלו.

ראשית, תרשו לי להודות לכולכם על שטרחתם לקרוא את הפוסט בעיון ועד הסוף- האמת שכשראיתי כמה ארוך הוא יצא קצת נבהלתי ופחדתי שגם אתם תיבהלו ותוותרו..

העלתם כאן מס' נקודות חשובות ומרתקות שאתייחס אליהן ברשותכם:

ניהול. השאלה לגבי סגנון הניהול מקבילה לדעתי לשאלה לגבי סגנון הורות. הרבה פעמים הורים נעדרי יכולות רגשיות מתרצים את היחס הקר (או במקרים קיצוניים לא עלינו- העויין) כלפי ילדיהם בכך שהם "לא רוצים שיגדלו מפונקים".

הטיעון הזה מקורו בטעות בסיסית: רגישות אין משמעותה רכות או חולשה (מושגים שאנו מקשרים עם "פינוק"). רגישות כמו שכתבתי בפוסט, ושבי ביאר זאת יפה, היא היכולת להשתמש בכלי הרגשי הנכון בזמן הנכון- לפעמים חיבוק ולפעמים סטירה. אני אישית, כנראה מתוך תמימות, מאמין שרוב בני האדם טובים מיסודם ולכן בד"כ חיבוק הוא הכלי המתבקש ולא סטירה.

נכון שסגנון ניהולי "אמפטי" יכול לגרום לכך שחלק מהעובדים ינצלו את המערכת בצורה צינית, אולם ניהול "משברי" מזיק גם הוא בכך שהוא גורם לירידה חדה בתפוקה של העובדים כתוצאה מהמתח (Stress) התמידי בו הם שרויים. מנהל טוב, לדעתי, צריך ברמה האסטרטגית לנקוט בגישה "האמפטית" אך כטקטיקה להשתמש, במקרים מסויימים ומול עובדים מסויימים, בגישה "המשברית".

גרנט. אם דברתי על "המקרה המוזר של תיירי הנרי" אז המקרה של אברם היא חידה לא פחות סתומה בעיני: הדימוי התקשורתי שלו מעורר אנטגוניזם יוצא דופן ממש (גם כאן באנגליה, בני, לעניין "חוסר הפרגון" הישראלי) לעומת זאת באחד על אחד הוא מטיל את קסמו על כל מי שהוא פוגש. מוזר.

נ.ב.
בני, ראה את עניין הבוסה סגור.. רק שיביא אליפות! :)

כיוון שמעולם לא נפגשתי עם גרנט ב"אחד על אחד" אני מנוע מלהתייחס אליו בהקשר זה. יחד עם זאת, התופעה של אדם אשר מצליח "לעבור" באופן מושלם בקבוצות קטנות, אך נכשל בחשיפה ציבורית רחבה היא מוכרת ואיננה רק נחלתו של גרנט. ראש ממשלתינו היקר אולמרט הוא דוגמה יוצאת דופן – תנו לו חצי שעה עם קבוצה קטנה של אנשים בחדר סגור, וכולם יצאו מאוהבים, תן לו אותו זמן מסך – והתוצאה תהיה הפוכה, וזה נכון לגבי אנשים/מנהיגים נוספים. שוב אנחנו נכנסים לקרקע הלא יציבה של ניתוח יכולות התקשורת האנושיות…

מאמר מצוין ! תמשיך ככה ! :)

rd17 : אתה יכול לפרט קצת על היחס המיוחד של צ'לסי לשחקנים ? על מכבי אני כבר יודע ומכיר, אני אשמח לדעת.

לגבי יצחקי, מה הייתה המטרה של גנק כשרכשה אותו?
האם הם ראו בו שחקן מרכזי בעבור עתיד המועדון או שמא הם הרגישו שהם "עושים לו טובה"?
אין לי מושג לכן אני שואל, כי אם המטרה הייתה לבנות שחקן מרכזי לקבוצה – הם אכן שגו.

אבל האם יכול להיות שהמשפט האהוב על רוב האוהדים "הקבוצה מעל לכל" מוטעה וצריך לשים את השחקנים מעל לכל?

לי זה לא נראה, ובסוגיית יצחקי אני חושב שהוא העדיף לקבל את אותה משכורת פה בארץ מאשר לקבל אותה משכורת אבל לקום בבוקר לאימונים ולרוץ בשלג בליגה זניחה, מתוך עצלות (העדפה די הגיונית בהתחשב בנסיבות אז).
סיפורים על "הכל בראש" וכו' נכונים מן הסתם, אבל לא לגמרי. בסופו של דבר ברק יצחקי אולי טעה, אמנם הוא חזר פה לרחמו ועזורה ופינתי וכל זה, אבל גנק כנראה תשחק בליגת האלופות בשנה הבאה ובית"ר כנראה שלא…

אני לא יודע מה פחות סביר, שליברפול תיקח אליפות או שבניטס יסכים לקבל נשיקה ממישהו שאיננו שאר בשר קרוב במיוחד.

לעצם העניין אכן פוסט מרתק ומעורר מחשבה. אני חושב אבל שהמונחים טיפה התערבבו במהלך הישום. כאשר ונגר מוצג כדוגמה למי שיש לו אינטליגנציה רגשית בגלל הפופולריות שלו לכאורה בקרב שחקניו והכדורגל היצירתי שארסנל משחקת בעוד שבניטס מוצג כמי שנעדר אינטילגציה כזו בגלל הכדורגל השמרני שליברפול משחקת, נראה לי שמשהו מתפקשש.

אני מסכים שאינטליגנציה רגשית נמדדת ביכולת להשפיע על השחקן. לענייננו, אינטילגנציה רגשית נמדדת ביכולת ליצור קבוצה המשקפת את אופיו של המאמן שלה. לכן העובדה ששתי הקבוצות שונות לחלוטין באופיין לא רלוונטית לשאלה למי משני המאמנים יש יותר אינטיליגנציה רגשית. אם שניהם הצליחו באותה מידה לעצב את הקבוצה בצלמם אז אין הבדל בין היכולות שלהם בתחום. לצרכי אינטליגנציה רגשית אין הבדל בין יאנוש קורצ'ק למקייאוולי.

אני חושב גם שבמובן הזה לא נערכה הבחנה בין אופיה של קבוצה לבין הכדורגל שלה. יש דמיון בין המשגים אבל זה לא אותו דבר. אופי גם כולל מרכיבים כמו התגברות על קשיים, לכידות חברתית, חוסן מנטאלי ונכונות של שחקן לתת מעצמו עבור הקבוצה. אם לאינטילגנציה רגשית יש קשר למי מן המרכיבים האלו אז בניטס לוקח בנוק אאוט. אחרי הכל, ההשוואה בין אופיה של ליברפול כקבוצה לבין חבורת הדוגמניות מ"תיכון אמירויות" שכרגע איננו יותר מאוסף אינדיווידואלים סופר מוכשרים שלא יודעים לקחת אחריות ותוקעים אחד לשני סכינים בגב כי קצת קשה – לא ממש מחמיאה לוונגר.

וזה מביא אותי לנקודה העיקרית – הפוסט היה מבריק כל עוד הוא התייחס לשחקן הבודד. במעבר לדיון בקבוצה, משהו הלך לאיבוד.

בקשר לג'רארד וטורס, קצת קשה לי להתאפק. קודם כל כי איפשהוא בדרך שכחתם את קאוט (מלך השערים של הקבוצה) וללא ספק החניך המצטיין בכל טירונות שהיא אי פעם. אבל בחייאת – "למרוד?!". ג'רארד ששיחק בימין, בשמאל, באמצע, למעלה, למטה ואם בניטס היה אומר לו גם היה לובש את הנעליים הפוך? מאיפה ההנחה הזו שג'רארד לא עושה בדיוק את מה שבניטס רוצה ממנו? בדמיוני אני כבר מפליג אל התסריט הבא: ליברפול זוכה באליפות ומבקרי בניטס לדורותיהם עומדים ביציע ג' וצועקים "אליפות בלי מאמן".

אשר למה שמרגש אנשים מסויימים בהשוואה לאנשים אחרים, אני מודה שסגירות אלכסוניות אינו מרגשות אותי. עם זאת, קבוצה שמשחקת כקבוצה, שלם העולה על סכום חלקיו ירגש אותי יותר מכל ריקוד או בעיטה עם החיצון. אגב לא הבנתי – ממהלך שחמט גאוני מותר להתרגש?

וכדי שלא אוקע כאדם נטול רגש אגלה לכם סוד – איפשהוא (נדמה לאחר הנצחון על יונייטד) הבטחתי לעצמי שאם ליברפול תיקח אליפות (תסריט רחוק ומופרך עם פוטנציאל מנחוס אינסופי לו תרמתי במו פי) אני מחבר שיר ראפ לכבוד האליפות ומעלה אותו לרשת כדי לעשות מעצמי צחוק באופן מוחלט. אני מתלבט כרגע בין שני שמות:
Rap-A- Benitez או "אורט נגרים"

אשמח לקבל הצעות נוספות.

אביאל,
אין הרבה מה לפרט, כששחקן מגיע לצ'לסי הוא לא מרגיש שהוא מגיע למשפחה (מה ששחקנים היו אומרים שהגיעו למכבי ת"א בתקופת מוני) אבל הכל כבר מסודר עבורו וגם מה שלא הוא רק צריך לבקש.
לשעות הפנאי הקבוצה לא דואגת כמו שאיצקו הציע אבל לביקורים תכופים (ואפילו שהייה) של המשפחה היא בהחלט כן.
לעומת מנצ'סטר יונייטד שהיא דוגמא לפיתוח וגידול כשרונות צעירים שמגיע שחקן אז פרגי או אחד העוזרים מסייעים לו להשתלב בהתחלה וכמובן דואגים לך לדירה ומכונית וכאלה ואחרי זה תשתלב כבר בצ'לסי מרגע הנחיתה וכל עוד תזדקק לזה יש לא מעט אנשים שרק דואגים שיהיה לך נח ותרגיש טוב וזהו בעצם פחות או יותר כל תפקידם.

אפשר לשאול מאיפה הפרטים? אני אשמח לקבל מקור או אולי אתר, זה יכול לעזור לי מאוד. ולגבי צ'לסי ספציפית, דידייה דרוגבה לא כל כך היה מבסוט מהשירות של צ'לסי, הוא כתב על זה באוטוביוגרפיה שלו, איך המועדון בעצם לא דואג לשחקן, ושזו חוויה שמוכרת להרבה שחקנים שהצטרפו לצ'לסי.

פוסט מרתק,כולל התגובות .
דוגמה לשחקן שהעדיף להישאר בקבוצה גדולה על פני מעבר לקבוצה קטנה הוא סולסיאר,
מייקרוסופט הוא אירגון המצליח לשלב דאגה כלכלית וסביבתית לעובד יחד עם דרישות מקצעיות גבהות מאוד,
ההשיג הגדול של בניטז שהוא גרם לשחקנים להאמין בעצמם ולהסתכל בלבן שבעניים של יונייטד וצלסי
אחת הסיבות שפרגיסון מצליח היא היכולת שלו לרתום שחקנים מוכשרים מאוד ואגוצנטרים כמו קאנטונה,רונאלדו לטובת הקבוצה שלהם.

90% ממה שדרגובה אומר נאמרים במטרה להשיג עוד כמה לירות בחוזה הבא…

הפרטים הם משתי כתבות שונות אחת אני חושב בשם המשחק והשניה יתכן בידיעות בקיץ האחרון בתקופת מוריניו , אם אני לא טועה..

לאן נאלם ג'יאן אסומה?
ובכן החלוץ המצטיין של גאנה במונדיאל 2006 שהמשיך נפלא באודינזה והיה מקושר עם כל מועדון גדול בעולם נמצא היום ב.. ראן! מהליגה הצרפתית הראשונה..

סגור לתגובות.