גרינגו סקאוזר

פעם היו פה אנגלים. הקונקשן של הרכבות למרסיסייד מתבצע בתחנת "ניו-סטריט" בברמינגהאם- עיר שפעם התגוררה בה אוכלוסייה שנודעה בשם "אנגלים". כיום העיר התעשייתית האפורה במידנלנדס היא מחנה פליטים לערב רב של יוצאי לאומים אסייתים נחשלים. זה מזכיר לי שבביקור הראשון שלי באנגליה, אחרי השחרור, הגעתי לעיר כשליברפול הארחה בוילה-פארק המקומי. "מה מעשיך בעיר?" שאלה אותי פקידת הקבלה החביבה כשדיווחתי על הגעתי למלון בו ביליתי (למרות ש'ביליתי' זו הגדרה מוגזמת משהו לשהות בברימנגהאם, אעפ"י שהמשחק דווקא היה מצויין וליברפול ניצחה 3:1) את אותו סופ"ש. לתומי עניתי שבאתי לעשות קצת סייטסיאינג בעיר. עיניה הנדהמות של הפקידה עדיין חרוטות בזכרוני. בירמינגהאם זו לא עיר שיש מה לראות בה. או שעובדים או שגרים בה. אם תרצו, ראשון-לציון של אנגליה.

בבל. אחרי שאריגיא, נספח ה"גשם" במרסיסייד ובנותיה, פוגש אותי בתחנת ליים-סטריט אנחנו פונים למסעדת סטונדטים/פועלים חביבה לא רק ממרכז העיר. האוכל, למרבה ההפתעה, לא רע בכלל ובפעם הראשונה מאז שהגעתי לממלכה אני מוצא מקום שבו לצ'יפס אשכרה אין טעם לוואי. אבל עם כל הכבוד לצ'יפס האטרקציה המרכזית היא המוכרת בדלפק. עד עכשיו לא החלטתי אם היא מכוערת או יפה, מראה כזה שונה ומוזר אל ראיתי בחיי. כנראה אמא מנוגה ואבא ממאדים.

יציע. אני מבסוט. סופסוף יש לי כרטיס ליציע "החדש"- ה"סינטנרי סטאנד" ולא כמו תמיד ל"מיין הסטאנד" שמזכיר לי יותר מדי, למרות הרומנטיקה, את היציעים אצלנו בלבנט. זאת בלי לדבר על העמוד שבמקרה הטוב מסתיר לך רק חצי רחבה ולא את כל השער. משעשע העניין הזה: הנה קאוט פורץ באגף. הנה הוא נעלם.. והנה הוא שוב מופיע! בלי הכדור כמובן.

תחמנות ישראלית. אלא שכשאני נכנס ליציע, מתנשף כולי אחרי עלייה של איזה מאה מדרגות, מחכה לי הפתעה. מסתבר שהמושב "המדוגם" שאירגנתי לעצמי ממוקם בשורה האחרונה של היציע משם נדמים עלי טורס וג'רארד כחגבים. אלא שלא אלמן ישראל. תחמן הוא. אני מתעשת, ממתין לשרקית הפתיחה, ואז מזהה כיסא ריק בבלוק התחתון. בנון-שאלנט לא אופייני אני מתיישב על הכסא כאילו יש לי עליו מנוי שעובר אצלנו במשפחה כבר שלושה דורות. לשמחתי, בעליו החוקיים של המושב לא הופיע בהמשך הערב וכך יכולתי להתרווח בניחותא, בסופו של דבר ובדרך לא בדרך, באחד המושבים היותר טובים ביציע. רק חבל שגם מהמושב הזה אני רואה שקאוט שוב נשאר בלי הכדור..

אין עוד מלבדו. אני באמת לא יודע אם אוכל להמשיך לאהוד את ליברפול בכזו אדיקות אחרי שסטיבי ג'י. יפרוש. זה לא רק הקלאסה, הנחישות, והחכמה שיש במשחק שלו- השער שלו היה מלאכת מחשבת בה הדגים איך גם כשמתשמשים בראש (לנגוח) צריך לדעת להשתמש בראש (בשכל)- זה העובדה שאין דברים כאלה יותר. שחקן שמשלים עשר שנים במועדון בו גדל. איכשהו תמיד יש לי הרגשה שסטיבי מתרגש להיכנס כל פעם מחדש לאנפילד בדיוק כמו שאני מתרגש. אולי בגלל זה הוא דואג לפנק אותי ומבקיע בכל פעם שאני בא לבקר אותו..

בשבח האיטיות. שיהיו בראים האנגלים האלה, האדישות שלהם עוד תהרוג אותי. זה לא רק ה"אנ-לאקי" המעצבן הזה כל פעם ששחקן עושה איזו שטות (מה "אנלאקי"? כושילאוחתועארס!) זה בכלל. במחצית אני יורד לקנות קולה וופלה במזנון. יש בערך מזנון אחד על כל עשרה אוהדים, בכל מזנון לפחות שלוש קופות ואני עדיין מוצא את עצמי מאחר למחצית. למה? כי לילדון הזה שעובד שם יש זמן להחליף דחקות עם המוכרת מהקופה ליד כשהוא הולך להביר את הנקניקייה ולמרות שהוא עובד שם כבר מספיק זמן הוא עדיין צריך לחשב במכונה כמה זה קפה הפוך ופאי. אלא שכשאני מספר על זה לאריגיא אחרי המשחק הוא מסתלבט עלי. "למה לא?! תזרום איתם.. לאן יש למהר?" יש על זה אפילו ספר אני למד ממנו: "בשבח האיטיות". בחיי!

גביע הטוטו של אירופה. זה לא רק שהעונה הראש בליגה, זה גם שקרנה של ליגת האלופות יורדת בכל מקום כיום. נדמה לי שהסיבה לכך היא שלא ברור במה בדיוק זוכים בטורניר הזה? אלופת אירופה?! לא רציני להכתיר כך קבוצה שמגיעה מהמקום הרביעי בליגה שלה. "צ'מפיונס-ליג ווינר" קוראים לזוכה כאן. נשמע נחמד. גם בית"ר היתה פעם "גביע-הטוטו ווינר".

יונג לאדס. בדרך חזרה אני עוצר מונית בכביש הראשי. לפני שאני מספיק להגיד "ליים-סטריט" כבר "חוטפים" אותה שלושה "יונג-לאדס" מקומיים. אני מנסה לשאול בנימוס אם אפשר לחבור אליהם אבל הם מפצירים בי: "גט אין לאד!" אני נכנס ולא שואל לאן הם לוקחים אותי. פחד אלוהים. בסוף, תודה לאל, לא הורידו אותי בבוטל אלא לא רחוק ממרכז העיר. מה שלא מונע ממני להתברבר קשות בעודי מנסה לאתר את נקודת המפגש המוסכמת עם אריגיא. לא פלא שהדיחו אותי מקורס מטקי"ם אחרי שבוע.

גרינגו סקואזר. כשאני סופסוף חובר לאריגיא אני מוצא אותו עם החברים הלטיניים החביבים שלו כאן במרסיסייד. אוסקר המקסיקני מספר בהתרגשות על חוויותיו ממשחק ליגת האלופות הראשון שראה בחייו. הוא משוויץ בתמונות שצילם ממיקומו במיין-סטאנד. אני מקנא- לו דווקא לא הסתיר שום עמוד. בינתיים אני קולט שאחד החבר'ה לא ממש מתלהב. "הוא אוהד יונייטד" מסבירים לי. "באט דונט וורי- וויל מייק דיז גרינגו סקאוזר!" אני נרגע.

פורסם בקטגוריה אנפילד, בבל, כל הרשימות, ממשיך לנסוע, עשרים ושניים משוגעים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

9 תגובות בנושא גרינגו סקאוזר

  1. מאת rd17‏:

    מי זה האיש החביב התמונה האחרונה איתך איצקו?
    ואגב יצא לך לבקר בוויט הארט ליין?

  2. האמת שזה סיפור מצחיק. מדובר במישהו שביקשתי שייצלם אותי אבל אז הוא התלהב והחליט שהוא רוצה להצטלם איתי, אז הוא נתן לחבר שלו שייצלם את שנינו..

    יצא לי להיות פעם אחת בווויט-הארט-לייין, אבל לא בסיבוב הנוכחי, בטיול של אחרי הצבא. למעשה זה המגרש הראשון באנגליה שהייתי בו.

  3. מאת אריגיא‏:

    כל הכבוד, איציק. אוסקר היה מבסוט אש על האזכור. פבלו קצת התבאס. יעבור לו, ביום ראשון יש פלייאוף במקסיקו (ליקת הקלאוסורה, או בשמה המשקף – ליגת החלטורה.
    והנה מצאנו לך מתנה לכריסטמס – https://www.steimatzky.co.il/Steimatzky/Pages/Product.aspx?ProductID=10010241

  4. מאת בני תבורי‏:

    הערות:

    כנראה שרק מי שמבקר באנפילד יותר פעמים ממה שאני מבקר באורווה, יכול לשים לב לפרטים שוליים כמו האיטיות של המוכר במזנון…

    הפרישה של סטיבי לא צריכה להדאיג אותך, יש את לוקאס, לא?

    מקום פנוי באנפילד? יש דבר כזה?

    מה זה "בוטל"?

    חבל שלא צילמת את המוכרת במסעדת הפועלים, "לא טוב היות האדם מתלבט בעצמו…"

    ותמונה של אריגיא?

  5. אריגיא, אתה מתבזבז.. יכולה להיות לך קריירה פנטסטית כקופירייטר. "ארקשה", "בשבח האיטיות" ועכשיו "ליגת החלטורה". ענק, פשוט ענק..
    ד"ש חם לאוסקר והחבר'ה!

    בני.
    בוטל זה פרבר של ליברפול עם מוניטין מפוקפק למדי.. ג'יימי קראגאר גדל שם.

    לגבי התמונה של המוכרת, אפשר אולי לבקש באמת מאריגיא שיארגן משהו..

    נ.ב.
    לוקאס התותחחחחחחח!

  6. מאת שבי כהן‏:

    איציק,

    עם כל התשבוחות על מגרשי אירופה והביקורת על האורוות למיניהן בארץ, אתה מספר על מגרש שבו עמוד מסתיר חצי רחבה ?!?!?

    ואגב, באמת משהו רע עובר על ליגת האלופות בשנים האחרונות. דורפן מתייחס לזה הרבה אצלו, והגישה שלו, על המיותרות של בתים בליגה כזו, נראית מוצדקת ונכונה מאד.

  7. שבי,
    השיעור הכי חשוב שלמדתי מההתנסות שלי בחו"ל היא שלפעמים עדיף להשאיר את הפנטזיה בדיוק שם, בפנטזיה.

    אבל עדיין, עמוד לא עמוד אנפילד זה משהו מיוחד. המיושנות היחסית שלו (בטח בהשוואה לאמירויות או אולד-טראפורד) רק מוסיפה לקסם ולרומנטיקה שלו.

    לגבי הצ'מפיונס מסכים כמוך עם דעתו של דורפן בנושא.

  8. מאת שבי כהן‏:

    איציק,

    לא פעם הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לחלום או לפנטזיה הוא המציאות. אולי באמת עדיף כך…

    מזכיר לי שלפני המון שנים יצא לי לבקר בוומבלי המנוח, במשחק ליגת אלופות של ארסנל (נגד טולוז אם אני זוכר נכון). כל כך חיכיתי למשחק הזה, נדרכתי לקראת החוויה, בכל זאת – וומבלי! מקדש הכדורגל! ואכזבה. אתה יודע מה הכי אכזב אותי? לא ראיתי את המשחק… הייתי בזווית שמעל דגל הקרן, קילומטר מהמגרש, וכל מה שראיתי היה דמויות פיצפוניות אדומות וצהובות רצות על דשא ירוק. נכון שהיה מרגש, האווירה החו"לניקית, הקור האנגלי, הנימוס, אבל זה לא היה כמו שחשבתי שיהיה…

    היה עדיף להשאיר את וומבלי ההוא בפנטזיה…

  9. מאת פילוסוף רדום‏:

    כרגיל מרגש – גם הטור וגם הגול של סטיבי (אבל זה היה הדבר היחד המרגש במשחק)
    האמת שהמגרש היחידי שהייתי בו באנגליה (לבושתי הרבה) היה וייט הארט ליין, במשחק בו ניצחו התרנגולים את לידס יונייטד (היתה קבוצה כזו) 3:1. בשורות התרנגולים שיחק אז אחד, רוני רוזנטל שעלה מהספסל ושינה את המשחק…. נהניתי מהחוויה למרות שהיה מקום זול- זוית הראיה למגרש היתה פנטסטית…

    ה RSS שלך שוב התקלקל…

סגור לתגובות.