קטגוריות
ימק"א כל הרשימות עשרים ושניים משוגעים

8 זה בדם!

"הגשם מארח"- והפעם כותב צעיר ומוכשר מאוד לטעמי, יאיר אלון, שוודאי מוכר לקוראי הבלוג הקבועים בשם הפסבדונים rd17:

בבלוג הנפלא של יובל רובוביץ' "אופסייד סטורי" התפתח לפני מספר שבועות דיון מעניין בתגובות לפוסט על היהלום של בית"ר ירושלים- אבירם ברוכיאן. זו השנה השביעית של ברוכיאן בקבוצה הבוגרת של בית"ר ירושלים ולמרות שכולם יודעים כמה מוכשר הוא מהיום שהצטרף לקבוצת הילדים של בית"ר לקח לאבירם הרבה זמן להפוך לשחקן מפתח בקבוצה.

למה לקח לברוכיאן כ"כ הרבה זמן? קשה לענות על זה, שילוב של מאמנים שלא נתנו לו צ'אנס ושחקנים גדולים ששיחקו לו על המשבצת ועניין של סיטואציה (קרבות תחתית בעונותיו הראשונות). מה שבטוח הוא שהחל מינואר 2008 התחיל לקבל ברוכיאן מעמד כשחקן הטוב בקבוצה והמנהיג שלה. בהתחלה נהנה ברוכיאן בעיקר מהזכויות החדשות שמקנה לו מעמדו, תמיכה גדולה מהאוהדים, ביקורות חיוביות בתקשורת, פרגון מצד שחקנים ואם אני לא טועה גם חוזה משודרג. מאז תחילת העונה (אני חושב שהחותם הנפלא היה המשחק בטדי מול קראקוב) אבירם צריך להתמודד גם עם החובות, ובראשן קללות ועצבים מהיציע ותלות של הקבוצה בו.

אבי נימני עלה לבוגרים של מכבי ת"א בעונת 89/90. אורי מלמיליאן הצטרף למכבי ת"א בקיץ 89. אורי שיחק עם החולצה מספר 8 במכבי. אבי שיחק בהתחלה עם החולצה מספר 16 במכבי. ברוכיאן שיחק לראשונה בבוגרים בעונת 02/03. אבי נימני עשה את הבכורה שלו בבית"ר באותה עונה. אבי נימני שיחק עם החולצה מספר 8 בבית"ר ירושלים. אבירם ברוכיאן שיחק בתחילת דרכו עם החולצה מספר 16 בבית"ר ירושלים.

אבי נימני שנשאל על תחילת דרכו תמיד נוהג לשבח את אורי ולהגיד כמה נהנה להתאמן ולשחק איתו וכמה למד ממנו.
אבירם ברוכיאן תמיד ישבח את נימני ויספר שעזר לו מאד לעשות קפיצת מדרגה מבחינת היכולת המקצועית, למרות שרבים מאיתנו חושבים שנימני תפס את מקומו של אבירם בהרכב ומנע ממנו להתקדם.

אורי לא כ"כ הצליח במכבי ונימני לא הצליח יותר מדי בבית"ר אבל נימני מאד הצליח במכבי אחרי עזיבתו של אורי וברוכיאן מצליח מאד אחרי אבי בבית"ר, אני חושב שיש פה עניין מובהק של לימוד וסוג של העברת השרביט.
ולכל הדואגים מבנינו מעזיבה של ברוכיאן בסוף העונה הנוכחית נזכיר, לא מלמיליאן ולא נימני יכולים להתהדר בקריירה גדולה מחוץ לגבולות ישראל. (תודה לגלעד שוברט על המידע).

הרבה אנחנו לא יודעים על אבירם ברוכיאן הבנאדם. הוא צנוע מאד, לא מוחצן ולא מרבה להתראיין. אחת הפעמים הבודדות שנחשפנו לאבירם הבנאדם הייתה ב 'פרשת הקלפים' של הנבחרת הצעירה, אז כזכור יצא ברוכיאן להגנת חבריו שטען כי לא הימרו על קלפים כלל ולא הלכו לישון מאוחר, ימים ספורים אח"כ הודו מספר שחקנים בפני התקשורת שהימרו בקלפים באותו לילה ואבירם הוצג באור מאד שלילי. אני חושב שזה היה גילוי מנהיגות ראשון של אבירם ברוכיאן, פעם ראשונה שהוא בא ולקח מנהיגות לא חיכה שאף אחד ייתן לו ולא התחבא מאחורי אף אחד עמד מול העיתונאים ואמר את מה שיש לו להגיד, הכל לטובת הקבוצה.

המצב הנוכחי של ברוכיאן בבית"ר הוא מעט שונה כי הוא לא ממש בא ולקח מנהיגות (צעקות או שיחות יזומות עם השחקנים בחדר ההלבשה והאימונים, את זה הוא משאיר יותר לאמסלם, הקפטן) אלא עצם הפיכתו לשחקן הטוב והיעיל ביותר של הקבוצה, האהבה לה הוא זוכה מהאוהדים והערכה הרבה שרוכשים לו מאמניו (שום ועטר) הפכו אותו לכזה.

בעונה שעברה הכל זרם ואבירם לא היה צריך לעשות שום דבר מיוחד, רק להמשיך ולשחק טוב. הוא עשה את זה מצוין ובית"ר זכתה כזכור בדאבל היסטורי, דאבל שלא נרשם על שמו של אבירם. העונה זה הולך קשה, מבחינה אישית ברוכיאן יצא טוב מכל סאגת קראקוב בזכות המשחק הנהדר שהפגין בטדי ובליגה הוא הבקיע כבר שלושה שערים, בישל שניים ומציג יכולת טובה כמעט בכל המשחקים ובכל זאת נראה שלברוכיאן קשה עם המצב החדש, אפשר להאשים את חוסר המזל ואת היכולת הרעה של מספר שחקני מפתח בקבוצה ואת ארקדי אבל בשורה התחתונה ברוכיאן לא מצליח לסחוב את בית"ר לאליפות.

ההתמקדות בהתקפה וההפקרות בהגנה, ההתנשאות (לא יודע אם התנשאות של ממש אבל התחושה ש"אני כוכב ולא מהכבוד שלי לעשות ככה וככה" שמעביר לעיתים ברוכיאן) גורמים לקהל לבוא אליו בטענות שמאד מלחיצות את ברוכיאן במשחקי הבית. גם מיעוט ההזדמנויות בנבחרת למרות שנחשב בעיניי רבים לשחקן הטוב בליגה משפיע עליו, כך לפחות אומרים מקורבים. וחסרון בשחקן דומיננטי (יצחקי ובואטנג עושים סימנים כמי שיכולים לסייע) כל אלה מביאים את ברוכיאן למצב חדש, מצב בו הכל עליו ויש המון ציפיות וזה לא הולך.

פה המבחן הגדול של ברוכיאן, לא אם בית"ר תזכה באליפות או לא אלא אם הוא יצליח להוציא את העגלה מהבוץ ולהציג (כל הקבוצה וגם הוא אישית) יכולת טובה. מבחן מנהיגות גדול לברוכיאן כמעט בגיל 24 זה משהו שהוא אמור כבר לעמוד בו. מבחן מנהיגות שמגיע לנקודה חשובה מאד ביום שני!

ד"א אין היום בבית"ר ירושלים אף שחקן עם המספר 16…

יאיר אלון

14 תגובות על “8 זה בדם!”

יאיר,

פוסט יפה. כל הכבוד!

הערה אחת: צניעות לא הולכת יחד עם התנשאות. או זה או זה. אני לגמרי לא מקבל את הטיעון שלך לגבי "התנשאות" של ברוכיאן (וגם אתה לא מרגיש עם ההגדרה הזו לגמרי נוח כשהסתייגת ממנה קצת).

הבחור צנוע. הבחור עובד במגרש. הבחור מחויב לקבוצה ולחברים שלו. זה שהדרישות של המאמנים שלו, לפעמים, להיות חצי-מגן, לא מסתדר עם ההשקעה שלו בהתקפה, זה סיפור אחר. נכון שלפעמים הוא מאחר לרדת להגנה, אבל בחיאת, הוא קשר התקפי, לא עוזר מגן! שבואטנג יעזור לאלבארז על הקו כשהיהלום למעלה. אין כאן שמץ של התנשאות. אולי עייפות, אולי משהו אחר. לא התנשאות.

ולגבי התלות של בית"ר בברוכיאן העונה – היא לא בריאה לא לבית"ר ולא לאבירם.

שבי.
אני מסכים איתך, גם אני לא רואה בהתנהגות של אבירם התנשאות אלא צניעות. לגבי ההגנה, אתה יודע מה אני חושב, אני בכלל מתגעגע לימים ששחקנים מסוגו לא היו יוצאים מהעיגול האמצע והיו מעדיפים להעצר ע"י המשטרה מאשר לרדת לתאקל..

חוצמזה בהחלט פוסט מרשים של יאיר!

אם שמתם לב..

לשבי ואיצקו שימו לב שאמרתי "ההתמקדות בהתקפה וההפקרות בהגנה, ההתנשאות (לא יודע אם התנשאות של ממש אבל התחושה ש"אני כוכב ולא מהכבוד שלי לעשות ככה וככה" שמעביר לעיתים ברוכיאן) גורמים לקהל לבוא אליו בטענות שמאד מלחיצות את ברוכיאן במשחקי הבית"
גורמים לקהל! לא לי אישית אלא לקהל במשחקי הבית, לפחות מה שאני שומע במזרחי…

לגבי הכוכב שברוכי מרגיש היה עדיף שלא אבל זה חלק ממנו, גם רונאלדיניו ומנור חסן (יחי ההבדל הקטן חח) בשיאם היו מאבדים כדורים ולרב לא רצים באטרף כדי להשגים אלא משאירים למגנים והקשרים האחוריים את התפקיד הזה..

נחמד לשמוע מחמאות, והעיקר העיקר שהיום נראה ניצחון משכנע בטדי

Yair – nicely written.

I agree that Aviram owes a lot to Uri and Avi Nimni and in a way he took some of the good things from both of them – from Uri the intelligent football (I think Uri was the most intelligent football player ever in Israel) as well as the "Yerushalmiyut" and from Avi the "Chutzpa" and the leadership.
I can only hope that he"ll turn to be a combination of those two great players but with one great difference – I can only hope that he'll never leave his team to another one in Israel.

ואני אוסיף על דברי גיל, באופן אגואיסטי לחלוטין, שאני מקווה שאבירם לא רק שלא יעזוב לקבוצה אחרת בישראל, שלא יעזוב לקבוצה אחרת בכלל (לא בספרד ולא באירופה…)!

יאיר,

כתבת יפה, גם כאוהד קבוצה אחרת, נהניתי מאוד לקרוא.
ברשותך, וברשות בעל הבלוג, פריצה לדיווח מאיזור המפרץ, או כמו שאומרים: "הכדור הוא (לא) עגול".

נצחון 10:3 זה כמו 1:0 קטן בכדורגל. משהו מעצבן, משאיר טעם חמצמץ בפה, בדיוק אחת הסיבות למה הכדורגל לא ממש תופס באמריקה, אין סקורינג.
מצד שני, כשהנמושה האהובה עלי, (סאן פרנסיסקו פורטי ניינרס' להזכירכם), מגיעה למשחק חוץ קשה מאוד במאזן של שמונה הפסדים ושלושה נצחונות בלבד, נגד באפלו בילס (שישה נצחונות חמישה הפסדים) ומנצחת בשיניים, אז אולי באמת יש דבר כזה שנקרא נס.
שלא תבינו לא נכון, באפלו שלטו בכל הפראמטרים של המשחק. הם רצו יותר (מלשון לרוץ, לא לרצות), העבירו במסירות ובנשיאות כדור פי שניים יותר יארדים מהניינרס', היו להם יותר תפיסות מוצלחות, אבל הם החטיאו שלושה שערי שדה שהיו יכולים להקנות להם תשע נקודות, ואז הייתי ממלא את חובתי וכותב מתהומות הבעסה.

את המשחק ניצחו עבור הניינרס שון היל הקווטרבק, שמתגלה כזכיית פיס של המאמן מייק סינגלטרי, שהעביר מסירת 12 יארדים לרסיבר אייזק ברוס שהבקיע טאצ'דאון (6 נקודות + נקודת בונוס = 7 נקודות). מאוחר יותר הבקיעו הניינרס שער שדה שהקנה להם 3 נקודות והגענו ל – 10.

הנה לכם פיסת טריביה: התפיסה של אייזק ברוס העמידה את מספר התפיסות לטאצ'דאון שלו בכל הקריירה על 90 תפיסות, מה שמציב אותו במקום התשיעי המכובד ברשימת השחקנים שעשו את זה לפניו בהיסטוריה של הליגה (כולה איזה שלושים שנה, לא אלפיים ושלושה בתי מקדש כמו שלנו).

אה כן, באפלו סיימו את המשחק עם 3 נקודות. מה לעשות, שער שדה אחד הם לא פספסו…

יאיר,

בדרך חזרה מטדי הקפוא חשבתי על הטור שלך כאן אצל איציק…

מספר 8 שלנו נתן את אחד המשחקים הכי חלשים והכי לא מובנים שלו מאז שעלה לבוגרים. איך אמר מישהו לידי? אם קשטן מאמן בית"ר היום הוא שולח אותו לשבועיים ביציע…

אבל מותר לו לפעמים. זה בסדר. זה רק מחזיר אותי לתלות הלא בריאה שפיתחה בית"ר באבירם. לא בריא ולא טוב לשני הצדדים.

יאיר, אני כמו שבי לא מצליח למצוא את ההתנשאות באבירם ברוכיאן – ממפגשים איתו מחוץ למגרש (לא מפגשים אישיים, אלא כמו כל אוהד בירושלים שיוצא לו להיתקל ביהלום הנוצץ ברחוב) אי אפשר לקבל תחושה של כוכב ובטח לא של התנשאות, ועל המגרש ממה שאני מצליח לראות מדובר יותר בלקיחת אחריות מאשר בהתנשאות.

כתבתי על זה אחרי המשחק המזעזע שחווינו הערב בטדי – אנשים טענו שברוכיאן היה חלש, לדעתי הוא היה ענק כמו תמיד – אבל כמעט כמו תמיד, לא היה לו עם מי לשחק. הוא טוב מדי לקבוצה הזאת.
ואגב, דווקא הערב ספרתי מספר חילוצי כדור שלו באגף ימין.

לא ראיתי את המשחק אתמול (למזלי..) אבל בתחושת בטן אני הולך עם מה שיובל כתב. אני מכיר את סוג השחקנים שאבירם הוא אחד מהם, הרבה פעמים כשלקבוצה לא הולך זה נראה כאילו זה בגלל היכולת החלשה שלהם, אבל האמת היא שזה נובע מכך שהם היחדים שמנסים לעשות משהו. ומי שלא עושה לא טועה.
אפשר להסתכל על סטיבן ג'רארד בליברפול ולראות איך בד"כ מפילים עליו את התיק על האנמיות ההתקפית של ליברפול כשלא הולך (כמו אתמול, עוד זוועה.. אלוהים ישמור איזה ערב..) למרות שההיסטוריה מוכיחה שאם יש מישהו שחילץ אותנו פעם אחר פעם ממצבים שבהם כלום לא הלך זה סטיבי.

אני חושב שתולים באבירם ציפיות גדולות מדי. אולי בגלל הייחוס המשפחתי, אולי בגלל הרצון הגדול שיצמח סופסוף בבית וגן כוכב בסדר גודל של אורי ואלי. אני חייב להודות ולומר שמעולם לא חשבתי שאבירם יגיע למה שהוא היום והוא כבר מאוד הפתיע אותי לטובה. קשה להאמין שהוא יצליח לסחוף את בית"ר לבד לאליפות בעתיד הנראה לעין כי הכדורגל של היום כבר לא בנוי ככה.
וחוצמזה תזכרו שגם לדוד שלו לקח 12 שנה בבוגרים להביא אליפות וגם זה רק אחרי שהיה לו את אוחנה לצדו.

בואו נסכים שהשוואה מקצועית בשלב הזה בין אורי לברוכי עושה בעיקר עוול לאורי… עם כל הכבוד…

איציק,

עקרונית, הגישה שלך נכונה. גם נקודתית, למקרה של אבירם, היא נכונה ברוב המקרים. היו לבית"ר הרבה משחקים רעים השנה (מישהו עוד סופר?) שהקבוצה הייתה זוועה אבל אבירם היה נהדר, ניסה, השתדל, נלחם, מסר, בעט, כל מה שצריך כדי לעורר את החברים. גאון בהתהוות. (תעבור על הטורים שלי בביתר.נט ותראה כמה פרגון הוא קיבל במשחקים שכולם בבית"ר היו רעים).

אתמול זה לא היה יום כזה. צר לי, עם כל האהבה שלי אליו. בפעם הראשונה שלי מאז ראיתי אותו משחק הרגשתי שאני כועס עליו. המסירות שלא לא הגיעו לשום מקום, הוא ניסה כל הזמן את המסובך והמתוחכם על פני הפשוט והיעיל, הוא לא הצליח לשחרר בעיטה אחת למסגרת (אם לא נספור את הכדור החופשי שהיה חצי הגבהה), הוא התעקש לעבור עוד ועוד שחקן, הייתה הרגשה שהוא מנסה להציל לבד את המולדת. זה לא עובד כך בכדורגל של היום.

הגאונות היא בפשטות. כל עוד אבירם יזכור את זה מצבנו ומצבו טובים. אנחנו לא חיים בעולם כדורגל של מראדונות ואפילו ליאו מסי משחק 80% מהזמן פשוט ויעיל.

אני מסכים לגמרי, שבי. הגאונות היא בפשטות.
לגבי השאר, כאמור, לא ראיתי את המשחק ולכן אני לא יכול להעיד. מכיוון שאתה אמון עלי במיליון אחוז אני מקבל את דבריך כהווייתם.

אגב, חמי אוזן מתייחס לסוגיית ברוכיאן בטור מעניין בוואלה ספורט היום. דברים שגם עלו כאן בדיון על אבירם.

סגור לתגובות.