פרק ראשון>>
פרק שני>>
פרק שלישי>>
פרק רביעי>>
אחרי שבועיים וחצי של כדורגל, הפסקה של יומיים וחצי בין משחקי שמינית הגמר למשחקי רבע הגמר התקבלה בחשש מסויים אבל בגדול בברכה. הזדמנות לעשות מלא מחדש פיזי ומנטאלי לקראת ההמשך. ניצלתי את ההפסקה לראות קצת את יפן שמחוץ לאצטדיוני המונדיאל.
אם יש לכם ימים ספורים ביפן ולא יותר מעיר אחת לראות כמו שצריך המלצתי האינה משתמעת לשני פנים היא – קיוטו. עיר קסומה בדרום האי המרכזי של יפן שמרכזת בתוכה את היטב מחמדיה של ארץ השמש העולה. מקדשים מפוארים, גנים מרהיבים וארכיטקטורה קסומה. בקיוטו גם תאכלו למצוא את כנסיית "בית-שלום" של קהילת "נוצרים אוהבי ישראל". ב"בית שלום" מצאתי תשמישי יודייאקה, נזירות שמדברות עברית ומקהלה השרה שירי ארץ-ישראל היפה.
ממלכה אבודה
אחרי המנוחה והטיולים הגיע יום שישי ואיתו החזרה לשגרת המונדיאל. בתפריט – ה-משחק של המונדיאל עד כה ואולי בעצם הגמר האמיתי – ברזיל נגד אנגליה. לי, כזכור, לא היה לי כרטיס למשחק מה שכמובן לא גרם לי להעלות על דעתי אפשרות להחמיץ את האירוע ההיסטורי. קמתי מוקדם ושמתי פעמי אל תחנת הרכבת המרכזית של קיוטו. משם תכננתי לקחת את השין-קאן-סן, הרכבת המהירה של יפן, לכיוון שיזואוקה שם אמור להיערך בצהרי היום המשחק. זה היה יום שטוף נפלא ומצב רוחי שפר עלי. למרות שלא יכולתי להעריך את סיכויי למצוא כרטיס היתה לי מן תחושה שכזו שדברים יסתדרו.
והם הסתדרו. מהר מכפי שציפיתי. עוד אני מגיע לתחנה ועיני צדות שני חבר'ה צרפתים שנראים כלוקים בדיסאוריינטציה קלה. הצעתי להם את עזרתי ומתוך כך התחוור לי שגם הם בדרכם לשיזואוקה – ניסיתי את מזלי בפעם הראשונה להיום:
"יש לכם כרטיסים למשחק?"
– "כן, והאמת שיש לנו גם כרטיס אחד מיותר"
"מיותר?!"
– "למה אתה מחפש?"
"האמת סתם חשבתי ליסוע לטייל באזור אבל אם יש אפשרות לראות משחק, למה לא? מי נגד מי אמרתם?"…
המו"מ החל אך מהר התברר שתהום פעורה בנינו. הצרפתי חשבו על משהו באזור ה- 700 דולר ואילו אני הקצבתי לנושא מראש לא יותר מ- 300 ירוקים. כשכבר עמדנו להיפרד כידידים שינה אחד מהם לפתע נושא:
"תגיד, אתה יודע מה כתוב לך על החולצה?"
– "כן, בורדו. למה?"
"אתה מכיר את הקבוצה?"
– "בטח מכיר. זאת הקבוצה שלי בצרפת"
למזלי הטוב נפלתי על אוהד שרוף של ה"ג'ירונדינס". מכאן והלאה כל האווירה השתנתה. אחרי חילופי רשמים על העונה האחרונה של הכחולים ב"לה-שאמפיונאט" חזרנו לשולחן המשא ומתן וסגרנו על ארבע מאות. יותר ממה שתכננתי אם כי מציאה לא קטנה הסתבר לי בהמשך היום כשראיתי במו עיני ישראלים רוכשים כרטיס באלף דולר מחוץ לאיצטדיון.
שמח ונינוח התיישבתי לי ברכבת, הפעלתי את הווקמן עם אוסף להיטי הזהב של שנות התשעים שהכנתי מראש לנסיעה והתרווחתי בציפייה לנסיעה נעימה רצופה בתמונות נופיה הנהדרים של ארץ השמש העולה.
מכיוון שלקחתי מראש טווח זמן נדיב כדי למצוא כרטיס מחוץ לאצטדיון יצא שמצאתי את עצמי, כעת משנסגרה הפינה הזו, עם לא מעט זמן להעביר עד המשחק. אנגלים יש בסביבה? וודאי. אז יאללה.. נזמין בירה (למרות שאני לא סובל) ונתערבב.
במחשבה שנייה אולי העובדה שהשגתי כרטיס כל-כך מוקדם לא היתה כזו ברכה גדולה. כי ההתערבבות הזו עם האנגלים לפני המשחק די הורידה לי את התלהבות מהנבחרת שלהם שחשבתי גם לשלי. האנגלים היו מאוד לא סימפטים, לא ממש בקטע של לדבר על המשחק ואפילו לא הצלחתי למצוא מתנדבים לתמונה המשותפת המסורתית עם הדגל של בית"ר. הרגשתי לא שייך וקצת לא קשור למרות שכבר עליתי על מדי שלושת האריות.
לעומת הצנונים האנגלים הבריזלאים היו מסבירי פנים, רקדו ושרו וחגגו עם כל מי שרצה להצטרף אליהם. כשנכנסתי למגרש כבר הייתי הרבה פחות פנאטי ברצון שלי לראות את אנגליה מנצחת, למרות שאהדה של שנים לא נמחקת באחר-צהריים אחד.
23 דקות לתוך הפתיחה ומייקל אואן מעלה את אנגליה ליתרון. זה היה אקורד הסיום של הנבחרת של אריקסון לאותו אחר-צהריים בשיזואוקה. מכאן והלאה השתלטה ברזיל על המגרש ובדקה ה-45 רונאלדיניו דהר ממחצית המגרש עד לרחבה האנגלית והשאיר לריבאלדו לגלגל פנימה – 1:1. הנבחרות יורדות למחצית כשבראש יושבת לי היטב תמונת פרצופו המבועת של אשלי קול עת רונאלדיניו מסבסב אותו.
השליטה הברזילאית המשיכה לתוך המחצית השנייה כך ששער היתרון שכבש רונאלדיניו בדקה ה-50 לא היה מפתיע. אלא שאם השער עצמו לא היה מפתיע, הצורה בה הובקע היתה מהמוזרות/מרהיבות בתולדות המונדיאלים: כדור חופשי 35 מ' אלכסונית מהשער של סימן – כולם ממתינים להגבהה לרחבה אלא שרונאלדיניו, ממזר שכמותו, רואה את השוער האנגלי מחוץ לשער ומקשית מעליו בדיוק מדהים לחיבור הרחוק! כדי להוסיף להשתלשלות הארועים יוצאת דופן רונאלדיניו עוד מצא עצמו מורחק בצורה מעוררת מחלוקת חמש דקות אח"כ.
35 דקות נשאר לאנגליה לחזור למשחק. אבל אלו היו 35 דקות מביכות עבור כל אוהד אנגלי ביציע. 35 דקות בהם לא הצליחה אנגליה לייצר מצב אחד ראוי לשמו מול עשרה שחקנים. אריקסון ישב קפוא על הספסל ואנגליה נמסה בחום של שיזואוקה על המגרש. אולי מה שסימל יותר מכל את חסור האונים האנגלי היתה העובדה שהאיש שבדרך כלל לוקח על עצמו את האחריות במצבים האלה – דיוויד בקהאם – לא רק שנעלם, אלא שלפחות ממקום מושבי ביציע היה נראה כאילו הוא מנסה להתחמק מלקבל את הכדור. להגנתו יאמר שבשלב הזה הפציעה המפורסמת איתה הגיע למונדיאל נתנה את אותותיה והוא דידה על המגרש.
שריקת הסיום מצאה אותי במצב רוח אמביוולנטי. מצד אחד מסביבי מחזה מרגש של ברזילאים שלא יודעים נפשם מרב אושר, מצד שני הפרצופים האנגלים המאוכזבים המעכלים עוד ארבע שנים בהם ינדוד הגביע למקום אחר. כאב לי על אנגליה, עדיין הנבחרת שלי, אבל שמחתי בשביל ברזיל. יותר מכל שמחתי שהיתה לי הזכות להיות באחר-הצהריים ההיסטורי שעליו ידובר עוד שנים.
ג'וני בוא הביתה
את הדרך חזרה משיזואוקה עשיתי בחברת ג'וני – בחור אנגלי שהכרתי ברכבת ולהפתעתי היה מאוכזב רק במידה, ממש כמוני. התחברנו וג'וני הזמין אותי להתלוות אליו לצפות ברבע הגמר השני לאותו יום, בין גרמניה לארה"ב, בפאב מקומי שלטענתו פגש שם במהלך השבוע חבר'ה ישראלים נוספים. הלכתי על זה, לא מבין עדיין למה אני נכנס…
ישראלים לא היו בפאב אבל נציגות של כל לאום אפשרי בערך כן. פתחנו שולחן עם כמה יפנים/יות , אמריקאים/ות ואוסטרלית אחת כך שעוד ידובר בה בהמשך..
ארה"ב, אחת מהפתעות המונדיאל, אם כי במונדיאל שכזה הפתעה היתה הדבר הצפוי ביותר, הרשימה גם את אלו שראו את המשחק ולא ממש הבינו בכדורגל והגיעה לאינספור מצבים. אלא שכדורגל כידוע הוא משחק אותו משחקים תשעים ובסוף… נכון.
אלא שגם שני אכזבות ליום אחד לא שברו את מצב רוחו של ג'וני, ההיפך הוא הנכון, ועם שריקת הסיום הוא החליט שהערב רק מתחיל. היפנים מייד התנדבו להכיר לנו את חיי הלילה התוססים של העיר וכך יצאנו לסיבוב פאבים ומועדונים.
אחרי הכדורגל והשתייה לג'וני נשאר רק דבר אחד בראש- האוסטרלית. ובכן, עלמה זו, איך לנסח זאת.. בהחלט ניתן לומר עליה שהיתה חיננית. אבל חיננית חיננית כן? הדבר האמיתי. ואתם מוזמנים לתת לדמיון להשתולל…
אחרי הבירה השבעים ג'וני כבר התחיל להיות ישיר מדי מה שגרם לחיננית לשלוף קלף בלתי צפוי בדמות טבעת נישואים. "את נשואה?" השתוממם ג'וני. "כן" השיבה החיננית. אני הייתי סקפטי משהו אבל לא רציתי להדליק את ג'וני מעבר למה שהוא היה דלוק ומתודלק ממילא והשארתי את זה כך.
ג'וני, שגם המכה הזו עדיין לא שברה את רוחו, לא נתן מנוחה ליפנים עד שהכרנו בלילה אחד כל מועדון ובאר בעיר קיוטו רבתי. כשכבר היה אור בחוץ החלטתי שהגיע הזמן לחתוך חזרה למלון. על הטיול שתכננתי לאותו יום כבר וויתרתי אבל עדיין היה לי המשחק בערב באוסאקה בין טורקיה לסנגל. הסתבר שג'וני משתכן באותו מלון כמוני כך שעשינו את הדרך ביחד למרות שלא היה לנו מושג כמובן, איפה אנחנו נמצאים. ניסינו לקחת מונית אבל אף אחד לא הסכים לקחת אותנו במצב של ג'וני. המשכנו ללכת כשבשלב מסויים עצרתי אישה מבוגרת על אופניים בכדי לשאול אותה אם היא מכירה את הדרך.
זאת היתה טעות. ג'וני, שהפעם כבר הגזים לגמרי, פשוט חטף את האופניים מהאישה והחל מדווש ברחובות קיוטו. ניסית לרדוף אחרי אבל זה היה אבוד… התביישתי לחזור למקום בו המתינה האישה ועשיתי דרכי למלון, אותו הצלחתי למצוא לבסוף לאחר עוד כשעת נדודים, לבדי.
הלילה המטורף הזה בקיוטו סימל את סוף המסע. בערב אותה שבת נסעתי לאוסקה שם צפיתי במשחק האחרון שלי בטורניר – רבע הגמר בין טורקיה לסנגל. הטורקים ניצחו 1:0 משער זהב של אילהאן מנשיז ואני, תאמינו או לא, פגשתי ביציע את ידידנו ג'וני שהכחיש בתוקף כל קשר לאירועי הלילה החולף. את הימים האחרונים ביפן העברתי בטוקיו ואת קאפו מניף את הגביע החמישי של ברזיל כבר ראיתי חזרה בבית בירושלים.
אריגטו (תודה) יפן, הגשמתי לי חלום.
-סוף-
