גשם באלפסי

כשעוד היה שחקן נשאל פעם משה סיני איזה תחביב נוסף יש לו חוץ מכדורגל? "כדרוגל אנגלי" ענה.

למרות שכנראה לא התכוון לכך, משה סיני הציע כאן אבחנה דקה ומדוייקת. כי אכן, יש כדרוגל, ויש כדורגל אנגלי.

במושגים של כדורגל זו היתה עוד הופעה בינונית של אנגליה. במושגים של כדורגל אנגלי זאת היתה הופעה טובה, קרובה למקסימום שאפשר לצפות ממנה.

קאפלו עשה להם את זה פשוט – 4:4:2 ישן וטוב עם שני קשרים באמצע ועוד אחד בכל צד – הנעת כדור פשוטה מהאמצע לאגף וחזרה בהגבהה למרכז הרחבה. בדיוק כך הגיע השער של דפו. כשהם לא צריכים לחשוב אין עליהם, האנגלים.

הגיע לדפו לכבוש, הבחור סובל מהערכת חסר אעפ"י שכבר כמה עונות הוא החלוץ האנגלי הטוב ביותר אחרי ווין רוני. מילה טובה גם לסטיבי ג'י שלנו ששוב נתן הופעה יפה ומלאת תשוקה בתפקיד הקשר השמאלי הזר והמוזר לו (ולנו).

אבל זה בעניין הכדורגל האנגלי. בעניין הכדורגל שוב לא ראינו (וגם לא נראה בעתיד הנראה לעין) שום שחקן אנגלי עובר מגן בדריבל או נותן כדור חכם בין שניים.

מה שאומר שלמרות האופוריה המתחדשת בממלכה אחרי הניצחון על סלובניה (המאוד בינונית) המרחק בין הנבחרת של קאפלו לברזיל, ארגנטינה, ספרד ואפילו גרמניה הנוכחית אותה ייפגשו בשמינית הגמר הוא, פלוס מינוס, שנות אור.

ארה"ב היא מסוג הנבחרות שמצליחות פחות בגלל מסורת הכדורגל שאין להן ויותר בגלל מסורת הספורט שיש להן.

הדבקות במשימה עד השניה האחרונה ואי ההתבוססות ברחמים עצמיים אחרי החלטות השיפוט השערורייתיות, שכמעט עשו לה עוול גדול והשאירו אותה בחוץ, הם בדיוק הערכים שיש למעצמות ספורט בסדר גודל שכזה.

גרמניה היא באמת המרענן הרשמי של המונדיאל הזה, במיוחד אוזיל. וגאנה היא בצדק הנבחרת האפריקאית האחרונה בטורניר כי יש בה השילוב הנכון בין כדורגל אפריקאי משוחרר למשמעת אירופאית.

מבט להמשך מראה שעל-פי ההגרלה אחת מהארבע: אורגוואי, דרום-קוריאה, ארה"ב או גאנה תגיע לחצי-הגמר- מה שמבטיח לנו סיפור סינדרלה מרגש אחד לפחות במונדיאל הזה.

לעומת זאת, לפחות שתיים מהשלוש – ארגנטינה, גרמניה ואנגליה, תלכנה הביתה ברבע-הגמר לכל המאוחר.

כמו כל דבר בכדורגל, גם במקרה של אנגליה ההסבר לתופעה מתחלק לשני חלקים – מקצועי ומנטאלי.

מקצועי:

השחקנים האנגלים רגילים לשחק כדורגל שונה ממה שהם נתקלים בו במסגרות הבינלאומיות. הכדורגל באנגליה, מרמת הפרמייר-ליג ועד רמת הפארק ביום ראשון בבוקר, הוא כדורגל שלא מצריך מחשבה. הוא מבוסס על מהירות וכוח – פעולות אינסטינקטיביות.

בכדורגל הבינלאומי, שמשוחק בקצב הרבה יותר איטי, לשחקן האנגלי יש הרבה יותר זמן עם הכדור ממה שהוא רגיל אליו וזה מכריח אותו לחשוב, לייצר ואלתר – משהו שאין לו מושג איך עושים כי מעולם לא נדרש לכך.

אפשר היה לראות אתמול איך האלג'יראים נותנים לאנגלים להניע כדור בכיף, ואיך לשחקנים האנגלים פשוט אין מושג מה עושים עם החפץ העגול הזה.

מנטאלי:

לאנגלים יש מנטאליות של ילדים קטנים. אין להם יכולת להתמודד עם הרגשות שלהם באופן בריא ולכן הם מסתתרים מאחורי פסאדה של קוליות ושליטה. הצרה היא שברגע שההצגה נחשפת מתברר שאין מאחוריה כלום והאנגלי נותר נבוך ואובד עצות.

האווירה באנגליה ערב הטורניר הזכירה את אותה ילדה בכיתה שאומרת לכולם אחרי המבחן "שהיה נורא קשה ושהיא הולכת להיכשל" ובסוף תמיד מקבלת ציון 100. האנגלים ניסו לשדר שהם באים קטנים הפעם, בכדי להוריד מעצמם את הלחץ, אבל בפנים היו כמו תמיד שהפעם הם הולכים לעשות את זה. רק שבניגוד לאותה ילדה בכיתה הם בסוף באמת נכשלים.

עדיף היה אם פעם אחת האנגלים היו מתמודדים בכנות עם השאלה מה הם שווים באמת, ולו רק בינם לבין עצמם, אפילו אם לבסוף היו עונים "אנחנו באמת לא יודעים – נמתין ונראה".

במקום זה הם שוב סיפרו לעצמם, ולכל מי שרצה לשמוע, סיפורים שהם בעצמם לא האמינו להם על כך שהם אינם פייבוריטים וכו' ורק הכניסו את עצמם יותר ללחץ.

אם קאפלו (קאפלו!) נראה כמו פקעת עצבים על הקווים רק תבינו מה הולך שם.

ראשית, חשוב לציין שבבית-הספר המדובר בעמנואל כ- 25% מהתלמידות הן ממוצא ספרדי – שזה לדעתי אחוז גבוה יותר מאשר בליד"ה למשל. הסיבה האמיתית, מבלי להיכנס כרגע לשיפוט מוסרי, שבגינה לא מעוניינים הורי התלמידות האשכנזיות שבנותיהם תלמדנה עם אחיותיהן הספרדיות היא רמת הדתיות של הספרדיות – הספרדים ידועים כנוחים ומתונים יותר, גם בנושא הדתי (משהו שאני כספרדי מאוד גאה בו), ולאשכנזים זה לא מתאים.

מה משעניין הוא שהקולות המזדעקים נגד האפליה הזו מגיעים ממחוזות המוכרים בחיבתם לרעיון הרב-תרבותיות. רעיון לפיו על-פיו יש לכבד את אורך חייהן ומערכת הערכים של קבוצות המיעוט ולא לכפות עליהן את אלו של הרוב.

לכאורה, אם כך, על פי הגישה הרב-תרבותית יש לקבל בהבנה את האפליה בעמנואל ולא לנקוט בגישה שיפוטית כלפיה, או להשתמש בסנקציות נגד המפלים, משום שאלו הערכים המקובלים באותה קבוצה.

אלא שהרב תרבותיים אינם מוכנים לקבל זאת, משום שהגזענות נוגעת בקודש הקודשים של תפיסת העולם השמאלנית-חילונית-ליברלית שלהם, ובכך מעידים בעצמם על כך שתפיסת הרב-תרבותיות המוחלטת היא שגויה מיסודה ואינה עומדת במבחן המציאות.

רק שאם אלו הם פני הדברים, אלה שנפנפו מול חברי הכנסת מהימין שתקפו את ח"כ זועבי בדגלי הנאורות והסובלנות הרב-תרבותית מן הראוי שכעת יתנצלו. כי כמו שהם, בצדק, לא מוכנים לקבל את הערעור של החרדים על היסודות הדמוקרטיים של מדינת ישראל, כך גם חברי הכנסת מהימין, גם כן בצדק, לא היו מוכנים לקבל את מעשיה של ח"כ זועבי שתכליתם ערעור הלגיטימציה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

אין דבר כזה רב תרבותיות מוחלטת. רב-תרבותיות יכולה להתקיים רק בתוך מסגרת מובחנת של גבולות ברורים שמוסכמים על כולם, רוב כמיעוטים, והינם טאבו בלתי נפרץ. רק משישנה הסכמה על המסגרת והגבולות יכולה להתקיים בתוכם רב-תרבותיות מופלאה של שוני בצבעים, ריחות וטעמים.

באמריקה, למשל, אולי הדוגמא הטובה ביותר לרב-תרבותיות בריאה, המסגרת הזו היא הדמוקרטיה והקפיטליזם.

גם במדינה הענקית הזו בשום אופן לא תסבול המערכת קבוצות מיעוט, נידחות ככל שיהיו, שמנהלות אורח חיים הכולל אפליה גזעית, דיכוי נשים או אי שוויון באפשרויות ההתקדמות הכלכלית – גם אם זוהי התרבות המקובלת באותה קבוצה. כל אמריקאי, לא משנה מהיכן הגיע או הגיעו הוריו, יודע היטב שאלו כללי המשחק ואינו מעז להתגרות בהם.

בישראל שני העקרונות שמהווים את אותה מסגרת שבתוכה יכולה להתקיים רב-תרבותיות בריאה הם: יהודית ודמוקרטית. הצרה היא ששני קבוצות מיעוט עיקריות בחברה הישראלית, החרדית והערבית, מרשות לעצמם תכופות מדי להתגרות בגבולות האלה ואף לפרוץ אותן במקרים מסוימים. הצרה היותר גדולה היא שזה נעשה, פעמים רבות, בשם העיקרון של הרב-תרבותיות שמקדש את זכויות המיעוטים.

שני כללים צריכים לבוא בחשבון בשעה שמגיעים לדון בנושא זכויותיו של מיעוט מסוים:
א. האם אותו מיעוט מכבד את זכויות הרוב?
ב. האם אותו מיעוט מכבד זכויות של מיעוטים אחרים בתוכו?

נדמה לי, שהן החרדים והן הערבים, לא עומדים בכללים האלה:

החרדים – א. לא מקבלים את כללי הדמוקרטיה הכפופה למערכת המשפט ו-ב. לא מכבדים זכויות של מיעוטים בתוכם עצמם, כמו במקרה של הבנות הספרדיות בעמנואל.

הערבים – א. לא מקבלים את העיקרון שמדינת ישראל היא מדינת יהודית וחותרים תחת הלגיטימציה שלה ככזו ו- ב. בתוך עצמם מתנהלים כחברה לא שוויונית, למשל כלפי נשים.

מתוך כך ניתן להסיק שלמעשה בשני המקרים יש יסוד מוצדק לחלוטין, עקרונית ומוסרית (ואני מאמין שגם משפטית אם כי איני בקיא בתחום), לשלול משני הקבוצות, במקרה הצורך, את זכיותיהן.

מערכת חברתית יכולה להתקיים רק כשיש שוויון מוחלט בין כל החברים בה בעניין הזכויות והחובות ושכל החברים בה מסכימים לפחות על עקרון אחד משותף – כללי ומופשט ככל שיהיה. וזה תקף מרמת וועד הבית ועד לרמת מדינת ענקית כמו ארצות-הברית.

ישראל תוכל להתקיים כחברה רב-תרבותית, חזקה ובריאה רק אם כל החלקים המרכיבים אותה, על מחלקותיהם ותפיסות עולמם הרחוקות מאוד זו מזו, יהיו שותפים שווים במערכת הזכויות והחובות ויקבלו באופן מוחלט את העקרונות של יהודית ודמוקרטית. אחרת תהפוך, החברה הישראלית, מדמוקרטיה- לחברה מפלה וגזענית, ומדינת ישראל, ממדינה מערבית מתקדמת- לשדה קרב מדמם של מלחמות שבטיות.

גם בשטח הרבה יותר רחב ועם משאבים הרבה יותר גדולים לא יכלה ישראל להתקיים כקונפדרציה של ישויות נפרדות. קל וחומר בשטח הקטן מאוד ובמשאבים המוגבלים שבהם היא מתקיימת.

אנחנו לא יכולים שתהיה כאן מדינה ערבית ומדינה יהודית, מדינה חרדית ומדינה חילונית, מדינת תל-אביב ומדינת ירושלים, ומדינת בית"ר ומדינת הפועל – אם לא נהיה תלויים אחד בשני נהיה תלויים אחד ליד השני.

ואת זה, אגב, ראוי שיבינו בראש ובראשונה דווקא קבוצות המיעוט.

החרדים חשוב שיזכרו שבשום מקום אחר בעולם במהלך ההיסטוריה לא יכלו יהודים לשבת וללמוד תורה בשקט ובבטחה כמו שהם יכולים לעשות בדורנו בארץ-ישראל בזכות ההגנה של צבא ההגנה לישראל וכוחות הביטחון. והערבים ראוי שידעו ששום אוכלוסייה ערבית מסביבם לא נהנית מחיי קדמה ורווחה ואפשרות להשתלב בעולם המערבי כמו שהם נהנים בזכות היותם אזרחים במדינה היהודית.