כמה אירוני ששער הניצחון של ספרד הגיע בצורה אולי הכי גרמנית שיש.
יש להוריד הכובע בפני פויול, לא רק בגלל השער, בגלל המחויבות הבלתי מתפשרת בתפקידו כבלם. צ'אבי אנייסטה ושות' יכולים למסור את עצמם לדעת מקדימה כי יש להם אחד כמו פויול מאחורה.
ספרד הנוכחית היא, אם לשאול מושג שטבע רונן דורפן, נבחרת היסטורית. היסטורית במובן הזה שנזכור אותה גם עוד שנים רבות קדימה בזכות סגנון המשחק המובחן שלה – הנעת הכדור המושלמת.
מקצועית, סגנון המשחק של ספרד עמד למבחן כבר מהמשחק הראשון (מי זוכר היום שהיא בכלל פתחה את הטורניר בהפסד?) והמשיך להיבחן בכל אחד מהמשחקים הבאים – הקבוצות עשו הרבה שעות בחדר הוידאו עם הדי.וי.דים של היורו האחרון ובאו מוכנות.
אבל ספרד עמדה בצורה מעוררת ההערכה בכל המבחנים. היא לא נטשה לרגע את משחק המסירות הסובלני, לא איבדה עשתונות כשדברים לא הלכו לפי התוכנית ולא פיתחה תסכול. הניצחון שלה הוא ניצחון של דרך ושל אמונה בדרך.
מנטלית, ספרד עברה את אחד המבחנים הקשים ביותר – מבחן "האלבום השני". זה דבר אחד להצליח כשלא מכירים אותך, או כשהציפיות ממך מגרדות את הרצפה, זה אחרת לגמרי כשכולם נושאים אליך עיניים בציפייה.
אינדיבידואלית, הזכרנו כבר את פויול אבל גם מילה על פדרו, תגלית העונה באירופה לטעמי, שתפס בצדק את מקומו של טורס בהרכב והיה נפלא.
הכנסתו של פדרו להרכב שינתה קצת את סגנון המשחק הספרדי – דויד וייה, שהצבתו בכנף שמאל במשחקים הקודמים היתה לטעמי הברקה של דל-בוסקה, חזר לתפקיד המוכר שלו כחלוץ מרכזי ואנייסטה הגיע יותר משמאל.
אמנם וייה, באופן אירוני משהו, היה דווקא פחות אפקטיבי בתפקידו הטבעי, אבל רוב המצבים המסוכנים של ספרד הגיעו דרך פדרו ואנייסטה מהאגפים. בשיטת המשחק הזו ספרד נראתה טיפה יותר מאוזנת.
ומילה אחרונה על קסייאס – סאן איקר עשה כמה שטויות לא אופייניות בתחילת הטורניר, אבל כשהכסף הונח על השולחן הוא הגיע כמו תמיד.
נגד פרגוואי ברבע-הגמר זו היתה הצלת הפנדל במצב של 0:0 וכך בדיוק הערב עם העצירה במצב של קרוז כשכל ההגנה שלו הלכה לישון. דקה אחרי זה פויול כבש.
הסניוריטה קרבונרו יכולה לחייך.
