קורבן של כישרון

null

המקרה של ג'ניפר קפריאטי יכל להתרחש גם אם היא לא היתה שחקנית טניס. בעיות נפשיות שמובילות להתנהגויות סיכון, כמו צריכת סמים, הן מכה כלל עולמית הנובעת מסגנון החיים המודרני המנוכר ונעדר תחושת המשמעות.

ועדיין, האירוע המצער הנוכחי מעלה שוב את השאלה עד כמה צריך אדם להשתעבד לכישרון שלו, והאם יכול להיות מצב שבו אדם הופך לקורבן של אותו כישרון?

אחד הערכים המקודשים בחברה המודרנית הוא "הגשמה עצמית". לפי הערך הזה על אדם למצות עד לקמסימום את הפוטנציאל הטבעי הגלום בו, במיוחד במקרים בהם זכה לכישרון יוצא דופן בתחום מסויים.

התווית "כישרון מבוזבז" נושאת עימה בחברה בה אנו חיים אות קלון כמעט כמו תווית של עבריין או פושע.

אלא שהרדיפה האובססיבית הזו אחרי הגשמה עצמית גובה פעמים רבות מחיר יקר שבעקבותיו לא רק שהכישרון יורד לטמיון אלא גם, כמו במקרה של ג'ניפר קפריאטי, היכולת לחיות חיים בריאים ומאושרים.

כישרון בתחום מסויים, כמו אמנות, מדע או ספורט, לא בהכרח מגיע בחבילה אחת עם היכולת המנטלית להתמודד עם סגנון החיים שנדרש בשביל להוציא אותו מן הכח אל הפועל. טניס, ובמיוחד טניס נשים, הוא אחת הדוגמאות הבולטות לכך.

אופיו של הענף דורש יכולות הסתגלות מורכבות. כמו שכתבתי כאן פעמים מספר בעבר, שחקנית טניס מצליחה בסבב לא רק שצריכה להתמודד עם התחרות הקשה על המגרש והלחץ שנובע ממנה, אלא גם עם אורח חיים כמעט בלתי אנושי של מעבר תכוף מעיר זרה אחת למשנתה והעדר סביבה תומכת ומשענת רגשית- מצרכים שגם אדם המנהל אורח חיים רגיל לחלוטין לא יכול להתקיים בלעדיהם, קל וחומר ספורטאיות מקצועניות ברמות הגבוהות שצריכות להתמודד עם מינונים לא פרופורציונאליים של לחץ ואינטנסיביות.

המקרה של ג'ניפר קפריאטי הוא אמנם מקרה קיצון, אבל תופעה של ילדות פלא שנמוגו כלעומת שבאו בסבב הנשים בטניס היא שכיחה למדי. אולי הדוגמא הטרייה ביותר היא אנה איבנוביץ', שרק לפני שנתיים, כשזכתה ברולאן-גארוס וחיוכה הכובש עיטר את השער של כל מגזין נחשב, נדמה היה שהעולם כולו פרוש לרגליה וכעת מתקשה אפילו לעבור את הסיבוב ראשון בטורנירים בהם נוטלת חלק או לעצור את ההידרדרות הסוחפת בדירוג העולמי (ביוני 2008 דורגה ראשונה בעולם וכיום- 45).

המחיר שהילדות האלה צריכות לשלם הוא עצום. לפעמים הן בעצמם אומרות די, כמו במקרה של מרטינה הינגיס, או לפחות לוקחות הפסקה, כמו במקרה של קים קלייסטרס וג'סטין הנין.

מה שעצוב הוא, כמו במקרה של ג'ניפר קפריאטי, שלעתים הן פשוט לא מסוגלות להתמודד עם הלחץ המופעל עליהן, הן מהסביבה הקרובה (משפחה, מאמנים) והן מהמעגלים החיצוניים (תקשורת, אוהדים), לא לעשות את "הפשע" החמור "ולבזבז" את הכשירון שלהן עד שלגוף, או לראש, אין ברירה אלא לשם את הגבולות בעצמו.

וכשזה קורה זה כבר מאוחר מדי. כי אז נסתם הגולל לא רק על הסיכוי לקריירה מצליחה, אלא, חמור הרבה יותר, על הסיכוי לחיות חיים נורמליים.

פורסם בקטגוריה כל הרשימות, נשמת כל חי, תרבות הגוף | תגובה אחת

שירת הוובוזלה (12): הובקעה דוקטרינת מוריניו

null

מה שפורטוגל עשתה בטורניר הזה זו עילה לתביעה בבית-הדין הבינלאומי לפשעים נגד הכדורגל. מילא אם אין לך עם מה לשחק אני יכול להבין, בשעת הדחק, סגנון כזה. אבל לשחק ככה כשיש לך שחקנים כמו כריסטיאנו, סימאו, קונטראו ושות'??

פורטוגל מתקשרת לנו אסוציאטיבית עם כדורגל לטיני יצירתי. ההופעה שלה במונדיאל הנוכחי- אפס שערים בשלושה משחקים (המשחק נגד צ. קוריאה לא נחשב) וגישה צינית למשחק- חטאה למסורת הזו.

מצד שני, כשחושבים על מוצאו של המאמן שהפך את הגישה הזו לאומנות יש אולי מקום לתהות האם לאסוציאציה הזו בין פורטוגל לכדורגל התקפי יש אחיזה במציאות?

ספרד ניצחה היום משחק מפתח מבחינתה. עצביה נמתחו כמעט עד הקצה, אבל היא שמרה על אמונה בצדקת הדרך והמשיכה לדבוק בסגנון המשחק שלה באופן כמעט סיזיפי.

בסוף הצדק נעשה בצורה הראוייה ביותר- בניגון ספרדי משובח שחובר ע"י המשוררים הדגולים אנייסטה וצ'אבי ובוצע בידי החזן הנודע דויד וייה.

***

אני מניח שכל מי שצפה אחר-הצהריים במשחק בין פרגוואי ליפן קילל את הרגע שהתחיל לאהוד כדורגל. אבל דווקא המשחקים האלה הם בהרבה מובנים המונדיאל האמיתי. המשחקים שמספקים עבור מדינה קטנה כמו פרגוואי, שספק אם יש לה הרבה מה לחגוג, רגע להתרפק עליו לדורות.

אי אפשר היה להישאר אדיש למראה הבכי של המאמן מרטינו בסיום. מסוג התמונות שנזכור הרבה אחרי שנשכח את תוצאת המשחק וקצת היו חסרות במונדיאל עד כה.

null

פורסם בקטגוריה כל הרשימות, עשרים ושניים משוגעים | 3 תגובות

שירת הוובוזלה (11): קשות להשגה

null

במבט ראשון הן אולי לא נראות מלהיבות כמו פעם, הולנד וברזיל, אבל האמת שהן יפות מתמיד כתמיד, רק שהן למדו להיות קשות להשגה.

הבעייה שלהן פעמים רבות בעבר היתה שמול קבוצות שהתגוננו היטב מול הנעת הכדור שלהן, היפה ומרשימה כשלעצמה, הן פשוט נכנסו עם הראש בקיר.

הסגנון הנוכחי שלהן הרבה יותר אינטלגנטי ויעיל. הן סוגרות חזק ומפעילות לחץ חונק בהגנה וכשמשיגות את הכדור שולחות לא יותר משלושה ארבעה מתקיפים שטסים כמו סילונים למעלה.

מכיוון שלאותם מתקיפים יש את אותה יכולת התקפית ישנה וטובה שאנחנו מכירים ואוהבים זה מסתיים בשערים.

שערים שאולי נראים פשוטים אבל אל יקל בעיניכם הדבר- אנגליה, למשל, לא היתה מסיימת ברשת את המתפרצת שהובילה לכיבושים של שניידר ולואיס פאבינו.

את השיטה היותר מסורתית שלהן- הנעת כדור איטית עם מספר רב של מתקיפים בחלק המגרש של היריבה, מיישמות היטב בטורניר הנוכחי ספרד וארנטינה.

גם הסטטיסטיקה מספרת את הסיפור הזה:

אחוזי אחזקת הכדור בממוצע למשחק של נבחרת ספרד עד כה בטורניר הם 59.3 ושל ארגנטניה 58.5. לעומתן ברזיל רשמה עד כה ממוצע של 57.5% (שמוטה למעלה בגלל המשחק נגד צפון-קוריאה בו החזיקה בכדור 63% מהזמן) והולנד 55% בממוצע בלבד.

לשם המחשה נוספת: את המשחקים שלהן היום ניצחו השניים, ניתן בהחלט לומר בקלות יחסית, עם אחזקת כדור ב- 52% מהזמן (הולנד) ו- 51% (ברזיל). יתרה מזאת, אם ניתן היה למצוא נתונים לגבי השטחים בהם הוחזק הכדור נמצא שההבדלים בסגנון בניהן לבין ארגנטינה וספרד מובהקים יותר- אחזקת הכדור של האחרונות מתבצעת בשטחים קדמיים יותר.

קשה לקבוע איזו שיטה טובה ויעילה יותר, זה תלוי בחומר השחקנים וביום נתון. ברזיל והולנד אמנם מציגות משחק הגנה מרשים, אולם מצד שני- כשהכדור ברגליים שלך לא יכולים להבקיע נגדך.

ביום שישי ייפגשו השניים בפורט-אליזבת'. לא רק בסגנון המשחק שלהן הן מזכירות האחת את השנייה- גם במערך: 4:2:3:1 עם שני קשרים אחוריים, שלושה קשרים התקפיים וחלוץ מרכזי.

למרבה האירוניה, דווקא זו שתתקוף עם יותר שחקנים עלולה למצוא עצמה חשופה מאחור. מה שאומר שלשער הראשון תהיה חשיבות מכרעת- הוא יחייב את הקבוצה שספגה לצאת קדימה.

מצד שני, בפעם האחרונה שהן נפגשו ברבע-גמר הגביע העולמי גם יתרון שני שערים לא הספיק..

פורסם בקטגוריה כל הרשימות, עשרים ושניים משוגעים | סגור לתגובות על שירת הוובוזלה (11): קשות להשגה

שירת הוובוזלה (10): האקסית המיתולוגית

תל-אביב, יולי 2006:
בהפסקה שבין ההארכה לפנדלים אני רץ לשרותים לרוקן את השלפוחית. פתאום שקט שונה כל כך מההמולה בפאב. גם התחושה שלרגע משתלטת עלי, מן שלווה כזו, שונה כל כך מהמתח העצום בו אני שרוי בשעתיים האחרונות.

תוך כדי הפעולה המרגיעה, בשקט הסוריאליסטי משהו, ברגע הפרטי הזה עם עצמי, אני מרשה לעצמי לפנטז: "חצי-גמר, זה כל-כך קרוב… מחר בבוקר אני הולך לברר על טיסות לברלין…"

כשסטיבי ניגש לבעוט דותן לא מסתכל. "ידעתי שהוא יחמיץ" הוא יגיד עשר שניות אחר-כך.

שנייה לפני שהוא נועץ את הכדור בחיבורים של רובינסון ואת הסכין בלב שלנו, כריסטיאנו מאט, כמעט עוצר, כאילו כדי להאריך את הסבל שלנו. עינוי הדין.

בדרך חזרה באוטו של דותן הרדיו על גלגל"צ. הדר מרקס חופרת כהרגלה בטון הכל-כך מעצבן שלה. אני, פקעת עצבים ותסכול, מתפוצץ – "בגלל אנשים כמוה אני עוזב את הארץ!" אני מודיע לדותן, המבוהל משהו, בטון כמעט אלים.

סאות'המפטון, אוקטובר 2006:
זה המשחק הראשון של נבחרת אנגליה שאני רואה מאז רבע-הגמר הארור ההוא בגלזנקירשן (כאילו שמשהו טוב יכול לקרות במקום שנקרא בשם הזה, 'גלזנקירשן').

כשהכדור שגארי נוויל מחזיר אחורה עובר מתחת לכף הרגל המושטת של רובינסון ומתגלגל באיטיות פנימה אני מסתכל על המבטים המבועתים סביבי ומרגיש פתאום משהו מוזר, מפחיד.

אני מרגיש שמחה.

זוהי שמחה לאיד. לאידם של אלה מסביבי כאן שאין לי דבר וחצי דבר איתם, שרואים אותי סובל, זר אבוד בעירם, ומתעלמים כאילו כלום.

'שירגישו קצת כמוני' חולפת בראשי המחשבה האסורה שאני מנסה לשווא להדחיק. כדי להסתיר את החיוך אני לוגם מהמשקה המר הזה שאני לא סובל והם, אלה מסביבי שאין לי דבר וחצי דבר איתם, כל כך אוהבים.

סאות'המפטון, יוני 2010:
אני קם בבוקר עם תחושה מוזרה: אני במתח אבל ממש לא מבין על מה. למרות שרציתי והשתדלתי לא הצלחתי לעורר את האהבה הישנה שנהגה לבעור בעצמותיי. עד לפני שהגעתי אליה, כמה אירוני.

אפילו לא לקראת המשחק היום נגד גרמניה. 'גרמניה, רבאק!' אני אומר לעצמי ופשוט מתבייש.

שעה לפני המשחק והרחובות כמו בארץ בזמן סעודה מפסקת בערב יום-כיפור. בתוך הפאב מנגנים את THREE LIONS של הלייטנינג-סידס ןזה עושה לי משהו. לרגע אחד אני שוב בכיתה י' חולם על גביע אנגלי.

שלושים וחמש הדקות הראשונות הן הגרועות ביותר של נבחרת אנגליה שאני זוכר. גרמניה מטאטאת אותה מהמגרש וכל נבואות הזעם השלי על הכדורגל האנגלי מתאמתות אחת לאחת.

ואז משום מקום זה 2:1 והפאב בשמיים. אנשים שכבר היו בדרך החוצה רצים מהר חזרה פנימה.

ולרגע זו אנגליה במיטבה- נמרצת, נחושה, בטוחה בעצמה. יש לי דה-ז'ה-וו לקאמבאק של ליברפול באיסטנבול.

ועוד אני הוזה וזה 2:2!! או שלא.. 'מה הוא לא אישר את זה??'

אני ממתין להילוך החוזר ומתפלל שהכדור בכל זאת לא עבר. אין לי כח עכשיו לעוד ארבעים שנה של דיוני 'מה היה אם…'

כשההילוך החוזר מופיע קופץ עלי מישהו מאחורה ובמבטא שאין סיכוי שאבין ברעש הזה צועק לי באוזן: "בלבלבלבלבלבלבל סיקסטי סיקס!! בלבלבלבלבלבלבלבלב סיקסטי סיקס!!"

כשאני מסתובב לראות מה הוא רוצה אני כמעט מתעלף… פאביו קאפלו פשוט יצא כרגע מהטלוויזיה וקפץ עלי! לא באמת, הבחור הזה הוא פשוט שתי טיפות עראק זחלוואי פאביו קאפלו!

מההילוך החוזר המצלמה עוברת לקלוז-אפ על הקוון. איך שהפרצוף שלו מופיע על המסך ההמון הזועם מאבד עשתונותיו וכוסות בירה עפות לעבר המסך.

קשה לי שלא להבין אותם ומכאן והלאה אני חוזר להיות אנגלי במשרה מלאה. פתאום אני יוצא מהאדישות- דוחף את רוני, משתולל על למפארד וצועק שיתנו את הכדור לסטיבי כי "רק הוא יודע!".

ובדיוק לכבוד המאורע המרגש הזה, בו חזרתי לראשונה אחרי ארבע שנים לאהוד את נבחרת אנגליה, היא חוטפת שניים נוספים במחצית השנייה ומשלימה עוד הופעה מבישה בגביע-העולם.

ככה זה עם אקסיות מיתולוגיות. אתה לא יודע אם לשנוא אותן או לאהוב אותן. האמת שאתה פשוט רוצה להיות אדיש כלפיהן, אבל הן לעולם לא נותנות לך מנוחה.

פורסם בקטגוריה בבל, כל הרשימות, נשמת כל חי, סיפורים, עשרים ושניים משוגעים | עם התגים | 4 תגובות

שירת הוובוזלה (9): זן ואמנות המסירה

iniesta

קוראי הבלוג הוותיקים כבר מכירים את השריטה שלי לגבי אנדראס אנייסטה. אבל באהבה, כמו באהבה, אתה אף פעם לא מפסיק להתלהב ולהתרגש מחדש.

כשאני רואה משחק של אנדראס אנייסטה מתרחשים מבחינתי על המגרש שני אירועים במקביל – המשחק עצמו וההופעה של אנדראס אנייסטה.

לעתים אני מוצא מתנתק מההקשר הכללי של המשחק ופשוט מתענג בצפייה בקוסם הקטן, עוקב אחרי כל מהלך ותנועה שלו.

קשה לי לשים את האצבע בדיוק על הנקודה שמושכת אותי במשחקו של אנדראס אנייסטה. אבל הצפייה בו משחק כדורגל פשוט משרה עלי מין שלווה ועונג בלתי מוסבר.

אנדראס הקטן מתנהל על המגרש כאילו מתוך איזו חכמה פנימית עמוקה. כל מהלך שלו נראה כל-כך פשוט ובאותה מידה כל כך מבריק.

נדמה כי מאחורי כל נגיעה שלו בכדור עומד רעיון ומסתתרת תובנה.

לדוגמא השער שלו אתמול נגד צ'ילה:

אפשר לראות איך כבר בנגיעה הראשונה של השחקן הצ'ילאני הוא מבין שיש סיכוי טוב שהכדור יברח לו בנגיעה הבאה וממהר לסגור לכיוונו.

מרגע שהוא משתלט על הכדור הוא מייד מוסר קדימה לטורס כאילו ידע מראש, עוד לפני שהיה בכלל הכדור ברשותו, שהמהלך הבא הולך להיות המסירה הזו.

כאן הוא מייד רץ לשטח הפתוח באמצע לקבל את הכדור בחזרה ובנגיעה אחת פותח את כל ההגנה במסירה ימינה לדויד וייה.

בשלב הזה כל שחקן רגיל היה ממשיך מייד לעומק הרחבה וממתין לכדור הרוחב, אבל אנדראס, שמשחק כדורגל כמו אמן שחמט שיודע שלושה מהלכים קדימה היכן הוא רוצה לראות כל כלי על הלוח, נשאר במקומו, הוא יודע שכעת כל ההגנה תסגור לכיוון השער בכדי לבלום את מסירת הרוחב הצפוייה מה שישאיר אותו לבד בעמדה נוחה.

ואכן כשהוא מקבל את הכדור בחזרה הוא נמצא בגפו וכל שנותר לו הוא לשלוח את הכדור בחכמה ורגש לפינה הרחוקה.

שער בשלוש נגיעות ממצב שבו הכדור נמצא בכלל בשליטה, לכאורה בטוחה לגמרי, של היריבה.

הגאונות היא בפשטות.

פורסם בקטגוריה כל הרשימות, נשמת כל חי, עשרים ושניים משוגעים | 5 תגובות