קטגוריות
בבל יהדות השרירים כל הרשימות נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים

פוסט אנטי פוסט

אני בארץ בשעה טובה, וכמנהגי בקודש תזמנתי את ביקורי עם משחק חשוב של נבחרת ישראל. כבר ציינתי כאן בלא מעט הזדמנויות שאין אירוע ספורט שמרגש אותי יותר ממשחק של נבחרת ישראל, וודאי משחק מכריע לעיני אצטדיון מלא בר"ג- אירוע שמעלה בי כל פעם מחדש זיכרונות ממשחק הכדורגל הראשן שהייתי בו בחיים: הנבחרת נגד ניו-זילנד במוקדמות מונדיאל איטליה 90'.

שבועות ארוכים לפני אותו משחק התהפכתי בלילה במיטה ולא יכולתי להירדם. ביליתי לילות שלמים במחשבה איך זה יהיה להיות שם באמת. כשהגיע סופסוף היום הגדול אבא כתב למורה שאני צריך לצאת בשעה מוקדמת עקב "אירוע משפחתי", יצא גם הוא מוקדם מהעבודה, בא לאסוף אותי ונסענו לאצטדיון. המשחק היה בארבע אחה"צ, אבל אנחנו היינו בשערים כבר באחת. נראה לי שהיינו הראשונים באצטדיון כשהשערים נפתחו, שלוש השעות עד לפתיחה נראו עבורי כמו נצח. ספרתי כל שנייה כשקצב פעימות הלב שלי גובר מדקה לדקה ממתח והתרגשות.

במשחק עצמו ישראל ניצחה 1:0 משער מוקדם של רוני רוזנטל שלא ממש ראיתי, כמו את מרבית המשחק, כי כולם ביציע המזרחי עמדו והסתירו לי. עד כדי כך שעד היום אני לא ממש משוכנע האם רוני הבקיע את השער בנגיחה או בבעיטה. אבל זה לא שינה לי. אחרי אותו משחק הרגשתי מאושר כמו שלא הייתי עד אותו יום. הרגשתי שעברתי חוויה מכוננת שאזכור לכל החיים. וכנראה שידעתי מה שהרגשתי כי, הנה, עשרים שנה אחרי אני עדיין משחזר את אותו יום והתרגשות אוחזת בי..

אני מניח שאיפשהו בארץ נמצא עכשיו אותו ילד בן תשע שלא נרדם בלילה וסופר את השעות עד מוצאי שבת, כשאבא ייקח אותו בפעם הראשונה לאצטדיון. למרבה הצער סביר יותר שרב החברים של אותו ילד חולמים לנסוע עם אבא שלהם לאולד-טראפורד או קאמפ-נואו. ישראל זה פאסה.

אחד הדברים שהכי מדהימים אותי כל פעם מחדש ביקורי בארץ, וכתבתי על זה הרבה בביקור הקודם, הוא היחס הלא מפרגן, שלא לומר לעתים עוין, שנבחרת ישראל זוכה לו מהציבור והתקשורת במדינה. מה שהיה פשוט בלתי נתפס בעבר הופך כיום כמעט לבון-טון- כאלה שמצהירים קבל עם ועדה שהם מייחלים להפסד של הנבחרת. בתחילה חשבתי שמדובר בעוד שריטה שלנו, מסוג הדברים שקיימים רק בארץ, הרי אנחנו מפורסמים בשנאתנו העצמית לעצמנו. אבל משיחה שערכתי לא מזמן עם ידידי היקר נאסוס סיריוטופוס, יו"ר חוג אוהדי ליברפול ביוון, למדתי שאווירה דומה שנעה בין אדישות לעוינות קיימת כלפי הנבחרת גם בארץ האלים.

והתהליך הזה לא מתוחם רק למדינות ים-תיכוניות, ירידת קרנו של כדורגל הנבחרות היא עובדה שקשה להתווכח איתה. באמת הגענו לימים קשים אם ההתאחדות האנגלית יוצאת במבצעים וממש מתחננת לאוהדים שיגיעו למלא את האצטדיון במשחק המוקדמות הקרוב נגד אוקראינה בשבוע הבא. ומכיוון שכך, נדמה לי שיהיה זה נכון למקם את התהליך המדובר על רקע של תהליך גלובלי רחב ומורכב יותר לו אנחנו עדים בזמננו- ירידת קרנה של הלאומיות.

במילים פשוטות, לאומיות, או פטריוטיזם, הם כיום פאסה. משהו שמנוכס לאנשים עם חוש נוסטלגי מפותח יתר על המידה או שנאת זרים יוקדת. בכל העולם, לא רק בארץ (כמו שאנחנו אוהבים תמיד לחשוב), הדבר הכי 'חם' כיום בתחום הזהות הוא לחפש איזה סבתא רבה שבדית/אירית/טורקית בכדי לקבל גושפנקא לכך שאתה בכלל לא מכאן, וחלילה לך מלהיכלל בכריכה אחת עם המוני העם הגסים והנחותים שמסביבך.

אז מה עומד בבסיס אותה עוינות הולכת וגוברת כלפי הרעיון, היפה מאוד בבסיסו, של הלאומיות? אז כך. נדמה לי שפירוק המסגרת הלאומית הוא החוליה האחרונה (לעת עתה) בתהליך הפוסט-מודרני של פירוק מסגרות ההזדהות. בכל העולם ניתן לראות כיצד מסגרות ההשתייכות שלנו- המשפחה, השבט, ועכשיו כאמור- הלאום, יורדים מנכסיהם. הערכים שנקשרו בנאמנות לאותם מסגרות נתפסים כיום כארכאיים ומגבילים. כך יוצא שאנשים מפקפקים בצורך להתחתן ולהקים משפחה, מתים לצאת מהחור שבו הם גדלו ו.. לא סובלים את המדינה שלהם.

התהליך המתואר בפסקה הקודמת הינו אמנם תהליך חברתי אך מקורו בהלך נפשי עמוק שקיים בכל אחד ואחד מאיתנו. הלך נפשי שמנוהל בציניות מזעזעת ע"י הדיקטאטורים של המילניום החדש- אלו אמני הפרסום והשיווק. בכל דקת ערות, באופן מודע וגם תת-מודע, אנחנו חשופים לאחד ממפעלי שטיפת המח הגדולים בהיסטוריה האנושית. מפעל שתכליתו אחת- לגרום לנו להאמין שאנחנו נחותים, טיפשים ומכוערים אלא אם נקנה את הג'ינס/בושם/חצאית/אוטו הזה והזה. שטיפת מח שיוצרת את האדם המודרני שחי תמידית בתחושה של חוסר סיפוק, שבמקרים מסוימים מדרדרת לכדי דיכאון ובכל מקרה מובילה אותו/ה לקניון למסע שופינג שמרומם/ת את רוחו/ה. לזמן מוגבל ביותר, כמובן. עד הסייל הבא

באופן טבעי מי שגוזר קופון על המפעל המניפולטיבי הנורא הזה הוא אותם מפרסמים ומשווקים שיוצרים בתוך האדם יש מאין את הצורך בדברים שאין לו ממש צורך בהם. אלא שמה שמרתק הוא, שמסתבר ולא רק אנשי החומר גוזרים קופון כאן, אלא גם אנשי הרוח בכבודם ובעצמם. הכיצד? ובכן, אל אותו וואקום שנוצר בחלל נפש האדם נכנסים גם אותם אנשי הרוח החדשים ורעיונות ה'פוסט' העקומים שלהם- פוסט-מודרניזם, פוסט-לאומיות, פוסט-ציונות ועוד.

מסתבר שאנשי הפוסט מצאו את הפתרון למצוקתו (האמיתית לחלוטין בניגוד לרעיונות התעתועים של אנשי הפוסט) של האדם בעידן המודרני. לא מדובר באותו שיעבוד בכפייה לתרבות הצריכה והמותגים כי אם, תאמינו או לא, בכל אותם ערכים, שליוו את הייצור התבוני ההולך על שניים משחר האנושות, והמסגרות שהגנו עליהם- משפחה ושבט. אנשי הפוסט משכנעים את האדם הנבוך והמבולבל, בהצלחה לא מבוטלת למרבה הצער, שהמשפחה, השבט והלאום שלו הם אלו שמגבילים אותו וגורמים לו להיראות קטן בעיני עצמו. אם רק ישכיל לאזור אומץ, להשתחרר מכבלים אלו ולרדוף אחרי האושר החדש- הגשמה עצמית- צפויים לו חיים מלאי רווחה וסיפוק וחסרי דאגות.

אלא שבעשותם כן הם רק מחמירים את מצבו של האדם הנבוך עוד יותר ומדרדרים אותו לכיוון בלתי הפיך. כי אם יש דבר שעוד הגן בעור שיניו על האדם מפני המפלצות האגרסיביות של הגלובליזציה המשחרות לפתחו, אזי היו אלה אותם מסגרות "ארכאיות" של משפחה ושבטיות. אותם מסגרות שבסופו של יום הזכירו לו לאדם מה באמת חשוב בחיים ומה, כדבר החכם מכל אדם, הוא "הבל הבלים". אותם מסגרות שהזכירות לאדם מי הוא ומה הוא, מאין בא ולאן הוא הולך. שנתנו לו קשר לעבר ותקווה לעתיד. שהפכו אותו לחלק ממשהו שיש לו תכלית מעבר לסיפוק היצרי המיידי של כאן ועכשיו. שנתנו לו.. כן, כן, משמעות.

ואת זה אנשי הפוסט רוצים לקחת מאיתנו. כבשת הרש גרסת המאה ה-21

אז ברשותכם אני אחזור לאיפה שהתחלתי ולאותו ילד מתוק בן תשע שסופר עכשיו את הדקות עד מוצאי שבת. הייתי רוצה להגיד לו שלא יתבייש במה שהוא מרגיש, בזה שמשחק של נבחרת ישראל, כן נבחרת ישראל, מרגש אותו כ"כ. לקאמפ-נואו ואולד-טארפורד יהיה לו עוד מספיק זמן בחיים להגיע. ואם הוא רוצה טיפ קטן ממני, אז אני אומר לו שמי שלא יודע להתרגש ממשחק של נבחרת ישראל באצטדיון ר"ג גם לא ידע בסופו שלדבר להעריך אל-קלאסיקו גדול. בחיים, בטח בטכנולוגיה של היום, כבר לא מאוחר בשביל שום דבר כמעט. אבל אם יש משהו אחד, אחד, ששום טכנולוגיה שבעולם לא תוכל להחזיר למי שאיבד אותו, זו התמימות.

אז ניפגש ברמת-גן ושיהיה בהצלחה לנבחרת!

10 תגובות על “פוסט אנטי פוסט”

אני קצת מקנא בך שאתה מתרגש ממשחקי נבחרת. אולי אני לא פטריוט ואולי התהליכים המעניינים שציינת עוברים גם עלי אבל משחקי הנבחרת לא עושים לי הרבה. כנראה זה גם קשור להיחלשות האהדה אצלי בארץ. פעם זה היה 50/50 מכבי חיפה/מנצ'סטר יונייטד. היום הירוקים התאדו כמעט לחלוטין ונשארתי רק עם יונייטד. הייתי אומר 90/10.

ענייני חלוקה?
פעם חשבו שמתמטיקה זה הצד החזק שלי.. בסופו של דבר אני עושה בקושי 3יחל'..
אולי מפני שאני את החלוקה שלי בכדורגל (רק כדורגל) עושה 90/98/100 נבחרת ישראל/ בית"ר ירושלים/ מנצ'סטר יונייטד

לגבי הפוסט הוא יפה כמו רובם המכריע של הפוסטים של איצקו, אבל קצת צפוי וואמר, לא את המובן מאליו אבל את מה שידוע פחות או יותר לכולם, מין הרגשה של יופי את כל זה אני יודע, מה הנקודה שלך פה בעצם?

וכמובן טוב שאתה בארץ הקודש איצקו, מקווה לראותך כמובן.
לכמה זמן אתה פה?

בני ג.
מה שאתה מתאר מתקשר היטב לרשימה שלי- נטישת הזהות הלוקאלית לטובת זהות גלובלית א-מורפית.
עם כל הכבוד, אף פעם לא הבנתי איך אפשר להיות אוהד של קבוצה שאתה רואה במגרש פעם בכמה שנים (אם בכלל) יותר מאשר את הקבוצה שמשחקת ליד הבית שלך.
זה, לעניות דעתי, סדר דברים לא טבעי ולא נכון. סדר שמבטא, שוב, את הניכור המצער שאנחנו חשים כיום כלפי הסביבה הקרובה שלנו.

יאיר,
אני כאן לחודש בעז"ה.

אני לא רואה את הניכור כתופעה שלילית. כמובן שהשאיפה היא לראות את הקבוצה שלך בעיניים באופן תדיר. לפי הפוסטים שלך בית"ר מושרשת אצלך לתוך הוורידים ויפה שאתה קשור אליה גם ממרחק גדול.

אימיק,
ראשית, מחאה. יש הרבה ילדים החולמים על ביקור באנפילד. לא חצי שעה משם.
שנית, אני אוהד את הנבחרת מאז ומתמיד ואין לי כל בעייה של הזדהות לאומית. הפטריוטיזם שמור איתי לא רק לנבחרת, אלא גם לכל קבוצה או ספורטאי בודד או מוסיקאי או שחקן קולנוע/תיאטרון, או מדען או איש הייטק או כל תחום בו ישראלי ירשים וינצח בארץ ובחו"ל, לא כולל אידיוטים שמוכרים נשק או ידע צבאי לחונטות, משטרים אפלים וברוני סמים כמובן. מצד שני, אני מודה שיש לי בעייה לא עם האחד עשר שלובשים כחול על המגרש, יש לי בעייה עם מה שמסביב. בנבחרת הנוכחית למשל, אני מאוד לא אוהב את המאמן ואת שיטת המשחק שלו, לא אוהב את יו"ר ההתאחדות וההתנהלות השכונתית שלו, יש לי בעייה עם הערבוב הלא בריא של "העולם כולו נגדנו" שמחלחל גם לספורט אצלנו, לא אוהב את התקשורת שהכותרות שהיא מנפקת בקשר לכל אירוע ספורטיבי שוות בעוצמתן רק לאלה של מלחמות ישראל, לא אוהב את ה"החלקות" בפרשיות משמעת חמורות ביותר כפרשת נערות הליווי למשל והכי הכי אני מתעב את איצטדיון רמת גן הבולשביקי, המכוער והמיושן.
ועכשיו אפשר ללכת לעבודה.
בוקר טוב.

והשד יודע איך נהיית אימיק…בכל מקרה, ברוך הבא וחג שמח.

בני ג.
בית"ר זה משהו שונה מכיוון שינקתי אותה מבטן אימי ולכן גם כשאני רחוק היא עדיין בליבי. מה גם שבכל מקרה אני רואה אותה לפחות מס' פעמים בעונה בביקורים שלי..

בני ב.
אימיק זה דווקא נחמד :)

אין צורך להתנצל- גם אני לא אוהב המון דברים שיש מסביב לנבחרת. הזכרת את פרשת נערות הליווי? אודה ולא אבוש שעם כל הפטריוטיות שלי אחרי אותה פרשה מעולם לא חזרתי לאהוד את הנבחרת באותה תמימות שהייתה לפני כן.
אבל זה לגיטימי ודומה לעובדה שאני לא אוהב את סגנון המשחק של בניטז אבל עדיין לא ישן בלילה בגלל ליברפול, וכנ"ל לגבי בית"ר למרות ארקשה.

עיקר הביקורת שלי הופנתה כלפי ה"פוסטיזם" למינהם ששוללים את רעיון הגאווה הלאומית ורואים בכדורגל הנבחרות מטרד מזיק. בעיני, כמו שכתבתי פעמים רבות, כדורגל הנבחרות נשאר כיום אולי פנינת התמימות האחרונה בכדורגל.

אני לא רואה בכדורגל הנבחרות דבר מזיק אבל מה הפלא שאנשים סולדים מזהות לאומית?
אנשים משתמשים לא מעט בזהות לאומית(וגם בדת) כתירוץ לצאת למלחמות ולפגוע באנשים אחרים. לא רק זה,גם המפרסמים והמותגים משתמשים בזהות לאומית לא מעט,תנסה לשים לב כיצד ערוץ הספורט משווק את הספורט לייב שלו לקראת המשחק. ואיפה הקשר בין זניחת הלאומיות להתנתקות מהמשפחה? מי שהוא פוסט ציוני(או אנטי ציוני) נאמן למשפחתו פחות ממך?
אני לא מרגיש שהעובדה שאני יהודי מעניקה לי משמעות בחיים,יש לי מספיק תוכן שממלא אותם גם בלי הממבו ג'מבו על אברהם-יצחק-יעקוב אבל אני גם לא חושב ולו לרגע אחד שמי שזה כן מעניק לו משמעות בחיים הוא עקום או ריק מתוכן.
אנשים בדרך כלל לא סובלים את המדינה שלהם במידה שהיא מקום לא משהו לחיות בו וישראל ,עד כמה שאני אוהב אותה, בראייה אובייקטיבית היא לא המקום הכי טוב להיות בו וקצרה היריעה מלהסביר למה. באוסטרליה יש אחלה זהות לאומית שכמעט ואף פעם לא מתועלת לכיוונים שליליים ואף אחד לא רוצה לברוח משם,בצדק גמור.
אותו דבר בנוגע למשפחה, יש אנשים שמרגישים שזה לא עבד אצלם. שהמסגרת המשפחתית שלהם לא הוציאה מהם את המיטב וגם הם ,בצדק גמור מבחינתם רואים כאופציה את הויתור על המהלך הזה. אני מניח שאצלך המצב שונה וגם זה בסדר גמור אבל למה לשלול את ההתפתחות האישית של השונים ממך? זה קל להגיד את זה על אנשים שלא רוצים להקים משפחה אבל לא היית אומר על הומוסקסואלים שהם מחפשים לצאת מהמסגרת המקובלת בגלל הפרסומות והמותגים. אני מאוד אוהב את הכתיבה שלך אבל היא לוקה לדעתי בהכללות גסות.
בקשר לנבחרת,אני אמביוולנטי הפעם. מצד אחד יש לנתניה חמישה שחקנים בסגל כששניים-שלושה יעלו בהרכב ואני מאוד רוצה בהצלחה של יוסי בניון אבל מצד שני אני לא רוצה שתרבות הספורט הישראלית תטנף לי את המונדיאל. רוצה חודש חופשי מאופירה אסייג ואבי לוזון,שלא יתקרבו לי לקודש הקודשים. לא רוצה את הפסטיבלים שראינו אחרי אוסטריה ולא רוצה זחיחות לוזונית-קשטנית.
חוץ מזה-ברוך הבא.

אהלן יצחק,

כרגיל – פוסט מעניין!

לצערי, אני לא מצליח להתחבר אליו (אולי בגלל שמשחק הכדורגל הראשון שראיתי בחיי היה במגרש ז"ל של הפועל ברח' רחל אימנו…). יש לי בעיה עם לאומיות ופטריוטיזם, ואולי זה מתקשר גם לדיון הפוליטי שהיה כאן לפני הבחירות. נבחרת ישראל היא עוד קבוצה שאני אוהד, בטח שהיא לא מתקרבת לאהדה לקבוצה שלי. בוא נגיד שאם יש לבית"ר משחק חשוב ולנבחרת משחק בינלאומי, הייתי מעדיף ששחקנים שלנו לא יטלו בו חלק כדי שחו"ח לא ייפצעו. בכל מקרה, אין בכלל מה להשוות את תקופת אברם "מאחז העיניים" גרנט לבין התקופה הנוכחית. היום אין לי ספק שרוב האנשים בעדה, מה שלא יכולתי להגיד בעבר.

הבוקר קראתי שביוון העבירו את המשחק לכרתים כיוון שבאתונה ובמגרשים אחרים באים למשחקי נבחרת מספר מרשים של 3000 או 5000 צופים בלבד… זה בהחלט מחזק את התיאוריה שלך על ירידת קרנה של הלאומיות בכל העולם. הגלובליזציה, הקפיטליזם, האינדיבידואליזם הם הגורמים המרכזיים כמובן. אלה תהליכים גלובלים כמעט בלתי נמנעים. אבל ההיסטוריה היא גלגל. אני חושב שכדורגל הנבחרות יחזור למה שהוא היה פעם אחרי שהבועה של כדורגל המועדונים יתפוצץ לאירופאים בפנים.

ברוך הבא!

סגור לתגובות.