שלושה ימים בגן-עדן עברו עלי בסוף/תחילת השבוע האחרון, ואני עדיין בתוך החלום, לא רוצה להתעורר.. ערב שני המשחקים הקריטיים של הקבוצות שלי נגד היריבות המושבעות שלהן, קיוויתי, כמו תמיד, לטוב. אבל בחלומות הכי וורודים לא ציפיתי לתוצאות נפלאות שכאלה.
אין קשר ישיר בין האהדה שלי לבית"ר לזו לליברפול. את שתיהן התחלתי לאהוד במקביל, באמצע שנות השמונים (ליברפול יותר לקראת סוף העשור), מסיבות די שרירותיות. הן היו הדבר הראשון שהכרתי- בית"ר בארץ וליברפול באנגליה.
אבל בכדורגל, שלא כמו בחיים, יש לנו את הזכות לשמור אמונים לאהבה הראשונה שלנו. גם אם "התאהבתי בה כמו שהייתי עתיד להתאהב בנשים: בפתאומיות, ללא הסבר, ללא חוש ביקורת, ללא מחשבה על הכאב ותהפכות הגורל שיבואו בעקבות כך", כדברי משורר הכדורגל ניק הורנבי, ואין דבר יותר טהור, כן ותמים מזה. 'תמים'.. או המילה הזו, שזוכה שלא בצדק לקונטציות שליליות, אבל היא הדבר שכולנו מייחלים לו יותר מכל.
ולמרות זאת, במהלך השנים למדתי למצוא הרבה קווים מקבילים בין ליברפול ובית"ר:
שתיהן מייצגות ערים אאוטסיידריות, בירות אלטרנטיביות (את ירושלים תמיד הגדרתי כעיר הבירה הפריפריאלית היחידה בעולם)- ירושלים לת"א וליברפול ללונדון. לשתיהן יש אופי ויופי יחודי משלהן, שזר (ואף לא בוסמן) לא יבין. בשתיהן מדברים שפה שונה, מתלבשים אחרת וחיים בקצב שונה. שתיהן פעמים רבות מהוות מושא ללעג וקלס בקרב תושביהן של הערים "האופנתיות יותר" ממערב (ירושלים) ודרום (ליברפול). שתיהן חיות בזמן אחר וההיסטוריה שם היא לגמרי העת החדשה.
יום אחד 'נחתתי' בתחנת הרכבת המפוסמת של ליברפול, ליים-סטריט, והשעון הגדול בתחנה הראה את השעה הלא נכונה. "זה זמן ליברפול" הסבירו מייד בחיוך המקומיים שירדו מהרכבת למעונבים שהגיעו זה עתה ממחנה הפליטים לונדון.
גם בין קבוצות הכדורגל הבכירות של שתי הערים למדתי במהלך השנים לאתר לא מעט נקודות דמיון. בעיקר העובדה ששניהן חרטו על דגלן את הכדורגל היצירתי וההרפתקני- זה היפה, המרגש והנוטה למצבי רוח- שתואם היטב כ"כ לאופיין של הערים אותן הן מייצגות.
בשנים האחרונות הדמיון הזה הלך והטשטש. בעיקר בשל העובדה ששני המועדונים עמדו מבולבלים מול תהליכים גלובליים גדולים ומאיימים שהותירו אותם מאחור נבוכים ומבולבלים. בירושלים ובליברפול שינוי הוא לא משהו מהיום למחר ותהליך הוא עניין של עשור או שניים, מאה או מאתיים..
הבלבול הזה גרם להם לאבד את דרכם המקורית בנסיון למצוא את הנתיב הנכון עליו זורמת כעת התנועה:
בית"ר פנתה לבעלי ממון מפוקפקים שייבאו כוכבים נוצצים, הבטיחו הבטחות, ונעלמו באותה מהירות שהופיעו מותירים אחריהם שק של חובות. ליברפול- שהיתה רגילה לחפש מאמן חדש, בעת הצורך, רחוק מהמשרד של זה היוצא כמרחק הדלת שממול- הרחיקה עד אל מעבר לתעלה בכדי ייבא גונבי דעת מקצועיים באצטלה של 'גאונים טקטיים'.
אלא שהעונה קורה משהו מקסים בעיני:
נדמה כי שתי הקבוצות מוצאות אט אט שוב את דרכן הישנה והאהובה. שני הנצחונות הנהדרים האלה השבוע מאותתים על כך כמו זרקור אדום (או צהוב-שחור) בוהק באפלה, המעורר מחדש סימני חיים ותקווה בליבות מלאחים נואשים שעל סיפון אונייה אבודה בלב-ים.
נכון, ליברפול תחת בניטז עדיין לא מציגה את הכדורגל הנפלא שאפיין אותה בשנות השבעים והשמונים. אבל, כמו שכתבתי כאן אחרי התוצגה נגד ריאל שבוע שעבר, יש בה לפתע משהו שונה. שונה אבל מוכר. פתאום הביטחון עצמי המפורסם מימי שאנקלי העליזים חזר אליה- הליברבירד מרימה, באיטיות אך בנחישות, את ראשה הכפוף וזוקפת את חזה בגאווה. וכך, גם תחת עיניו הבוחנות של דיקטטור הכדורגל הספרדי, טורס וסטיבי ג'י מנפיקים ניצוצות של כדורגל עילאי שמזכיר נשכחות במרסיסייד.
בית"ר, לעומת זאת. בית"ר כבר שם. לרגעים ביום שני השבוע, נדמתה עלי הקבוצה שרקדה על הדשא בטדי בתלבושת צהובה שחורה, כבבואתה של ברצלונה הגדולה: בלאו-גראנה כחול-לבן. הכדורגל של בית"ר הנוכחית הוא אירוטי- מגרה, מעורר, מפתיע, מרגש, סוער. חוויה של חמישה חושים.
ברוכיאן ויצחקי הם הג'רארד והטורס של המנורה:
על טורס האשקלוני הייתי לשמח לגמור את שיר המעלות בהינתן לי הזמן והמקום, שהרי כל המעלות נאמרו בו: טכניקה, מהירות, נחישות, כח, עורמה, חוצפה, ואידך זיל גמור. בדיוק כמו באל-ניניו.
ומה נאמר עוד על אברהם ("אב המון שערים") שלא נאמר?! סטיבי ג'י מארמון הנציב נותן, בדיוק כמו זה המקורי ממרסיסייד, את התחושה שאם תעצור את המשחק בכל רגע נתון ותכסה את עיניו, הוא ימפה עבורך, בדיוק של אחד לאחד, את מיקומו של כל שחקן ושחקן (ואם תתעקש גם סדרן) על המגרש.
את מעלליו בערב שלשום, תיאר אתמול באופן מקסים יואב בורוביץ' באתר ספורט 5:
"ברוכיאן דמה אמש למטאדור, וירטואוז אלגנטי שמתעלל בשור אדום, כאשר רגע הוא מלטף אותו עם הסכין באמצעות דריבל, עקב , או פס קטן, ורגע נועץ בו פגיון עם מסירת עומק על 30 או 40 מ'. לקראת סיום המשחק ברוכיאן היטל באחד ממגיני הפועל כאשר הוא זורק אותו מימין לשמאל, ואז חזרה. המגן האומלל מנסה לעצור אותו בידיו, אך הוא נוגע בו בקושי. ברוכאין מביט במאמציו של המגן המיוסר ומתוך זלזול כמעט, אינו עובר אותו. זה רגע יפהפה ומביך כאחד. השופט נאלץ לשרוק לפאול."
אם בית"ר תעשה, את מה שעד לפני מס' שבועות היה נדמה כבלתי מתקבל על הדעת, ותיקח השנה את האליפות, זו זו תהיה האליפות החמישית האמיתית. מבחינתי, איציק קורנפיין יוכל אז לפנות להתאחדות ולבקש למחוק מהרשומות את שני הארקדיפויות מהעונות האחרונות.
אבל גם אם בית"ר לא תיקח השנה אליפות, אני כבר עכשיו יכול להכתיר את העונה הנוכחית כאחת העונות הגדולות של בית"ר בעשרים וחמש שנות אהדתי לקבוצה. אחרי התחושה החמוצה והמאוסה שליוותה אותי בארקדיעונות האחרונות אני שוב חש את הפרפרים האלה בבטן לפני כל משחק של הילדים עם המנורה על החזה. במתח והחרדה, שהתחלפו באושר גדול, שחשתי ביום שני האחרון אי אפשר לטעות.
באחד הפרומואים המוצלחים לסדרה אהבה זה כואב שואלת הקריינית: "מי לא חולם לחזור לאהבה הראשונה שלו?"
ובאמת, מי לא? למרות המרירות, הכעס והשנים שעברו- מי לא חולם לחוות שוב את ההתרגשות הבתולית, התמימות והביטחון שיש בהתאהבות הראשונה? אז כמו שכתבתי בפתיחה- הכדורגל נותן לנו הזדמנויות שהחיים לא נותנים לנו. וכך, בית"ר הנוכחית נותנת לי הזדמנות לחוות מחדש את אותן תחושות שאין לטעות בהן שהרגשתי כשהכרתי את אהובתי הראשונה לראשונה- עם הנער מממילא מלהטט בקישור, והנסיך מאסבסטונים חותך בהגנות.
לא קלים חייו של אוהד כדורגל, אבל לא הייתי מחליף אותם בשום דבר אחר. דונלד וויניקוט, מאבות הפסיכולוגיה ההתפתחותית, טען שאדם צריך שלושה דברים בחיים כדי לחוש סיפוק: עבודה, אהבה, ומשחק. לגבי הראשון- כדי למצוא אותה הרחקתי עד לחצי הדרך לקצהו השני של העולם. לגבי השני- גם הרחקה זו לא עזרה לי. אלא שתמיד התנחמתי שאת השלישי, משחק, היה לי מבטן אימי.
בשבוע כמו זה האחרון, אני מרגיש בר-מזל על כך עוד יותר מתמיד.
תקשיב, אתה כותב דברי טעם, והבלוג באופן כללי מאד מעניין, אבל העברית שלך לא טובה (שניהן? שתיהן. שני הערים? שתי הערים) אולי תבקש ממישהו לעשות לך הגהה?
את צודקת, זה באמת עקב אכילס שלי.
הבעייה שאני לא יכול לתת למישהו לעשות הגהה לכל פוסט. זה ייקח זמן וטבעו של בלוג מהסוג הזה והנושאים שאני כותב עליהם שפוסטים צריכים לעלות מהר ככל האפשר בכדי להיות אקטואלים.
בכל מקרה אם את מעוניינת לעזור בעניין אשמח אם תצרי קשר:
iatk@hotmail.com
ובלי קשר, אני אודה לך ולשאר הקוראים אם תמשיכו להאיר את עיני לגבי טעויות (כתיב ואחרות) בפוסטים.
אהלן איציק,
אכן שבוע גדול לאוהדי ליברפול, וגם לאוהדי בית"ר, אלא שאחרי התחקיר על הלה-פמיליה הידועה לשמצה (בתוכנית 'שתולים'), לא נותר לי אלא לאחל לשינוי יסודי במועדון, ובעיקר באוהדיו, ולא שאני חושב שיש סיכוי ריאלי לכך שזה יקרה.
נכון – לא בוחרים קבוצה, אני מכיר הרבה אוהדי בית"ר משכמם ומעלה, אבל גם הרבה שלא.
מה היית עושה כדי לשנות את המצב המחפיר של האלימות והגזענות אצלכם?
אני, כידוע, אוהד ליברפול והפועל קטמון, הטרנמיר רוברז של ירושלים. גם לנו היה שבוע בכלל בכלל לא רע (:
אהלן יניב,
לכבוד הוא לי שבאת לבקר.
חבל לי רק שבחרת להעלות שוב את נושא האוהדים המאוס עד זרא במקום להתעסק בנושאים (שאני מקווה שמצאת מעניינים) שהעליתי בפוסט.
אתה מזומן לדפדף בארכיון הבלוג ולהתרשם מדעתם הבלתי משתמעת לשני (שתי?) פנים שלי ושל הרב המוחלט של אוהדי בית"ר המבקרים כאן בעניין המצער הזה.
האכסנייה הזו (וגם זו: https://beitar.yuvalog.co.il/ ) הם לעניות דעתי התשובה הטובה ביותר שאנחנו יכולים לתת.
הפועל קטמון היא מיזם יפה ואני מאחל לכם המון בהצלחה.
איציק,
חזון אחרית הימים הוא היום בו בבלוג שלך ובזה של יובל יהיו יותר כותבים מאשר בפורום של לה פמיליה. אז נדע שניצחנו.
איציק,
מקסים. מעולה. יפיפה. מדויק. (למרות השגיאות כתיב :-) … אני אוהב את זה ככה, תמים ואמיתי, למרות המורות ללשון שמבקרות אותך :-) )
היום חשבתי על ההשוואה שעשית אתמול (או שלשום?) בין יצחקי לטורס. תוסיף ליצחקי עוד קצת נפח ומסה ואתה מקבל העתק טורס, עם כל התכונות. בכמה הוא היה נמכר לדעתך אם הוא היה נולד בארגנטינה או ברזיל??
ברוכיאן-ג'רארד? קונה כל מילה שלך ושל בורוביץ מספורט 5.
וברגע שהאוהדים של ליברפול יזרקו את בניטז, כמו שאנחנו זרקנו את גוטמן, תקבל התיאוריה שלך חותמת רשמית וסופית שהאמת והשמחה חזרו לא רק לטדי אלא גם למרסיסייד.
ועוד מילה לגבי האוהדים. אני הפסקתי להתנצל. חוליגנים יש בכל קהל של קבוצות ספורט, כן, גם בבית"ר (ונכון שבמספרים גדולים יותר), ומי שרוצה לחפש תמיד ימצא. למה אנחנו צריכים להמשיך ולהתנצל שאנחנו זה לא הם??? בגלל שאנחנו אוהדים את אותה קבוצה??? מישהו מאוהדי הפועל ת"א הרגיש צורך להתנצל שחלק מחבורת הפדופילים שנעצרה בת"א לפני כמה חודשים ואהדה את הפועל ת"א, לא קשורה אליהם??? כמו שהערת אתה והעיר רן, מי שרוצה למצוא את הפנים היפות יכול למצוא אותן. זה לא קשה, רק צריך לרצות.
שבי – כל מילה בסלע.
אגב, שני חברים היום באוניברסיטה צחקו עליי קצת בסגנון "ראינו אותך בתוכנית על הלה-פמיליה", אבל כששאלתי אותם ברצינות על התחקיר הם אמרו שזאת בדיחה. זה היה תחקיר שהשורה התחתונה שלו הייתה "חשיפה מרעישה – בישראל יש ערסים, וחלקם נמצאים בין אוהדי בית"ר!".
איציק – שנה וחצי אתה מגיב אצלי ואתה עוד לא יודע שלבלוג יש דומיין נורמלי? :-)
http://www.offsidestory.net
וכמובן – פוסט נהדר, לא שיש צורך לציין… אהבתי.
על בניטס אני אשתוק. למה לערבב שמחה בשמחה (אחרי הכל באיזו תדירות יוצא שמגיבים אצלך שני תומכי בניטס).
לגבי התחקיר – אני מסכים שבחלקו הגדול הוא היה בדיחה (ראיתי אותו אתמול בערב). למה לכל הרוחות צריך תחקירן אוהד הפועל להגיע עם מצלמה נסתרת ולצלם מה שכל עין (וכל מצלמה) רואה ממילא בטדי כל שבת.
עם זאת, יש נקודה אחת שמאוד הטרידה אותי וזה הסצנה בה אתה מבין שבסופו של דבר כל הסיפור עם לחיצת היד למג'אדלה לא הגיעה בגלל בחירה עצמאית של השחקנים אלא בגלל איומים מפורשים שקיבלו מהאוהדים. יכול להיות שגם זה היה ברור לכולם חוץ ממני, אבל העניין הוא שבסופו של דבר הרושם שנוצר אצלי זה לא רק שיש בבית"ר ערסים, זה באמת לא חדש, אלא שבסופו של יום הם גם שולטים במועדון. על זה לא צריך להתנצל. מזה צריך לפחד.
וחוץ מזה – יאללה בית"ר!
איציק,
תודה על הפוסט המקסים. אני מקווה שאני לא מקלקל לך את מצב הרוח, אבל בניטז חתם לחמש שנים ואני מאוד מרוצה, אשמח אפילו להשתתף בדיון בנושא הזה. את האבחנה המדוייקת שלך באשר לירושלים העיר אני יכול לאמת ולו רק בזכות שנתיים של מגורים בה. בשנה האחרונה עבדתי שוב בעיר ובכל בוקר חוויתי מחדש את ההתרגשות שבלהגיע אליה. למאאאאתיים מעולם לא התרגלתי, אבל עג'ואים וסילקים קנו מקום של קבע בשפת הדיבור שלי. בליברפול בעוונותי טרם הייתי, ולפי מצב העיניינים נראה לי קרוב יותר שנפגש בעזורה עוד לפני שנפגש באנפילד…
…אה, וכן, אהבה זה הכי כואב בעולם.
צ'אבי- אם הייתי פה ליידי הייתי מדביק לך בוסה מצלצלת :) (בעצם תיזהר, אני מגיע לארץ שבוע הבא אז אני עוד אתפוס אותך… :) )
מדהים, אבל בדיוק גם אני חשבתי ביום שני אחרי המשחק על העניין הזה של מה היה קורה אם ברק ואברהם היו גדלים בספרד או ארגנטינה.
אני חושב שהשאלה היא לא רק המחיר. השאלה היא גם לאיזה רמה הם היו מתפתחים.
לעניות דעתי ברוכיאן היה גדל להיות משהו בסגנון ריקלמה ואפילו משופר, ויצחקי, לפחות אגוארו ואולי אפילו באמת טורס.
אני לא חושב שהכישרון שיש להם ברגליים נופל מהשחקנים האלה, העניין הוא רק היכולת לשחק ברמה הזאת גם בקצב ובאינטנסביות של הרמות הגבוהות- מה שמצריך מהירות חשיבה, קבלת החלטות והוצאה לפועל הרבה יותר גבוה ממה שהם רכשו כשגדלו בכדורגל הישראלי.
יובל, צודק. עמך הסליחה :) בעצלנותי פשוט עשיתי קופי-פייסט לכתובת משורת הכתובות.
OT
הנקודה שאתה מעלה לגבי ההשפעה שלהם על השחקנים מטרידה, אבל (לי לפחות) היא לא חדשה. מי שצריך להתבייש פה זה השחקנים עצמם, לא אנחנו.
בני.
אכן השבוע החגיגי שלי הסתיים אמש כשבסקיי ספורט פרצו לשידור עם ההודעה הזו..
ברצינות- אתה וכולם כאן יודעים היטב מה דעותיי ותחושותיי לגבי האיש. אני ארחיב בנושא בהזדמנות הראשונה, אבל בשורה אחת: אם מסתכלים על הסיכויים של ליברפול לזכות בתארים בשנים הקרובות אז זו בשורה משמחת, אם מסתכלים על הסיכוי להנות מהקבוצה אז היא עצובה מאוד.
איציק,
אני לא חושב שהשחקנים צריכים להתבייש בהשפעה הזו.
מה אשם הנסחט כשאין דין ואין דיין? השחקנים פשוט מפחדים ואפשר להבין אותם.
מי שצריכים להתבייש הם המשטרה ומערכת המשפט.
איציק – היטבת לסכם את עניין בניטז והעתיד הצפוי לכם תחתיו. אתה, בני והאחרים, כל אחד והעדפותיו.
אגב, כשאני חושב על זה קצת, באמת היהלום שלנו הוא יותר ריקלמה ופחות ג'רארד. בעיקר מבחינת האופי.
שבוע הבא אתה בק"ק ירושלים??? העונג כולו שלנו!
רן- יש גם הרבה אמת במה שאתה אומר.
שבי-
נקודה מאוד מאוד נכונה לגבי האופי של אברהם- אין לו את הקילריות של סטיבי, או למה ללכת רחוק? – יצחקי.
במובן הזה הוא מזכיר הרבה יותר את ריקלמה, אבל גם בסגנון המשחק (אולי זה קשור בעצם?).
מצד שני לסטיבי (ואני לא צריך לכתוב כאן מה אני מחזיק ממנו) אין הטכניקה והדריבל של אברהם.
שישי במקום הקבוע?
ועוד משהו בעניין בניטז:
אני רוצה לצטט דברים שיובל כתב בבלוג שלו על אלי גוטמן:
"מאמן מצויין, אבל לא בבית ספרנו".
בהקשר הזה נזכרתי במשחק מעונת גוטמן (2000/01)-
בית"ר הפסידה 1:0 לצפרירים חולון משער של יוסי אלפייה בתוספת הזמן, ואוהדי בית"ר נכנסו למגרש בסיום המשחק והרימו את אלפייה על הכתפיים.. :)
חבל לי שבניגוד לאוהדי בית"ר, שלא מוכנים להקריב את הדרך עבור תוצאות, אוהדי ליברפול עושים זאת ותומכים בצורה גורפת כ"כ בבניטז. נדמה לי גם שהיה לזה תפקיד מכריע בהחתמתו על חוזה חדש- מי אמר שרק אצלנו האוהדים מנהלים את הקבוצה מהיציע?
איציק והח'ברה – לא נסחפתם קצת עם ההשוואות לסטיבי , טורס , אגוארו וריקלמה ?!
שכחתם נגד מי הכוכבים שלכם מבית"ר משחקים כל שבוע ונגד מי משחקים האלו מלמעלה ?
איציק – לקחתי אישית את זה שלדעתך לסטיבי אין טכניקה / דריבל שיש לברוכיאן . זה שהוא לא משתמש בזה יותר מדי נגד היריבים הקשים והמרים שלו , זה לא אומר שאין לו את זה . במחשבה שנייה – הוא כן משתמש בזה לפי הצורך . חוץ מזה – גם ג'יימי , גם אלונסו ולא זוכר מי עוד סיפרו עליו שהוא עושה דברים מדהימים באימונים כולל בטכניקה האישית שלו .
אגב, בנושא אותה כתבה, לא ראיתי אותה (הייתי בטדי בשעה בה היא שודרה), אבל שמעתי היום בתוכנית "המילה האחרונה" (בגל"צ) התייחסות מעניינת של ג'קי לוי לעניין.
הוא אמר שכחלק מהתשדיר הראו אוהדי בית"ר מתפללים ערבית ליד טדי. הברכה השנייה בתפילת ערבית מסתיימת במילים "ברוך אתה ה' הבוחר בעמו ישראל באהבה", ומסתבר שעורך התוכנית חשב שהעניין יראה יותר טוב בלי המילה "אהבה" ופשוט חתך אותה.
ג'קי לוי אמר שאחרי זה הוא הבין לאן נושבת הרוח בתחקיר הזה וחזר לראות את המשחק.
אני אישית לא מבין את החגיגה הגדולה, האם היה זה סוד שיש בקרב אוהדי בית"ר גורמים אלימים?
האם אני בתור אוהד בית"ר מייצג מישהו או משהו מאותם אנשים?
גם לי, כמו ליובל, יצא השבוע לקבל הערות לגלגניות מכל מיני אנשים, ואני מוצא את העניין מיותר לחלוטין.
איציק,
בניטז עוד יפתיע אותך, אל תתיאש. אתה מתכוון לצאת קצת מירושלים בימים שתשהה כאן? לכיוון השפלה אני מתכוון.
דוד,
יובל שלח לי את הכתבה. זו אינה עבודה עיתונאית להתפאר בה וחבל שאורלי ווטאבר חוטאת אף היא בקריצה לרייטינג. מי שרוצה יקח את הארגון המטופש הזה ויהפוך אותו לסמל לבית"ר. מי שניחן ביושרה ומוכן להתאמץ, ימקם אותם במקום הראוי להם.
מתי-
תנוח דעתך, אפילו לך יהיה קשה יותר לאהוב ולהעריך את סטיבי יותר ממני :)
אבל האמת צריכה להיאמר- טכניקה אישית זה לא הצד החזק שלו. מצד שני, יש לו כ"כ הרבה תכונות נפלאות אחרות שזה ממש לא משנה.
לגבי ההשוואה שעשינו- שם לב שהקדמנו ואמרנו שמדובר רק 'אם' הם היו גדלים באירופה ודרום-אמריקה ולומדים לעשות את מה שהם עושים בקצב ואינטנסביות של המשחק שם.
דוד- מרתק מה שאתה מספר.. כמעט וקשה לי להאמין לזה, למרות שברור לי שזה נכון. רק משפט אחד בהקשר הזה: לפני שבועיים הייתי במדריד, וליד מה שראיתי שם, לה-פמילייה וכל החבר'ה האלה נראים כמו חניכים בבני-עקיבא.
בני.
אני רק חוזר מחו"ל וכבר אתה רוצה שאני ארד לחו"ל? :) (דרכי אליך במייל).
לגבי רפא- אני חושב שאחרי חמש שנים כבר הבנו את הפרנציפ. חוצמזה שרפא הוא ממש לא איש של הפתעות..
ומילה לגבי הגרלת ליגת-האלופות:
למרות שלכאורה קיבלנו את הצד היותר קשה של ההגרלה אני דווקא מרוצה:
א. קשה-מתוק.
ב. אם נזכה נוכל לדעת שעשינו זאת בזכות ואנחנו רואיים לתואר.
איציק, כבר ניצחת את צ'לסי שאתה רואה את הקאמפ-נואו באופק? יש לכם עסק עם הידיניק, וזה קצת יותר מסובך מהקבוצה הכבויה של סקולארי.
צ'אבי- ממש לא חושב על בארסה (גם הם עדיין ממש לא בחצי אחרי מה שראינו מבאיירן ברבע). התכוונתי רק שהדרך שלנו על הנייר (צ'לסי ואם וכאשר באיירן/בארסה) יותר קשה מזו של יונייטד למשל (פורטו, ארסנל/וייריאל).
יהיה קשה מאוד נגד צ'לסי כמו תמיד. אבל למרות ההתלהבות מהידינק (שיש לי אליו רק הערכה, שלא תבין לא נכון), אני לא רואה מצ'לסי הרבה יותר מהתלהבות שכל חילוף מאמן מביא איתו, ואני מקווה ורוצה להאמין שעד המשחקים נגדנו כבר תחלוף.
טוב, על בניטז נמשיך להסכים שלא להסכים.
אחרי התוצאות אתמול של יונייטד וצ'לסי – המשחק היום מול וילה הופך להיות חשוב ביותר…
לגבי יצחקי וברוכיאן, אם ואם ואם ואם. אם הם היו נוסיעם לאקדמיה של אייאקס כמו יוסי, אולי. כרגע, על הגרף שעליו הם נמצאים אני לא רואה אותם מגיעים, עם כל הכבוד, לקרסוליים של אגוארו/טורס/ריקלמה.