גשם באלפסי

בעונה שעברה הייתה לי הזכות לבקר בשני משחקים של אתלטיקו מדריד בויסנטה קלדרון ולחזות מקרוב בדייגו פורלאן. לא לקח לי הרבה זמן להתאהב. פורלאן הוא שילוב נדיר בין יכולת אישית ארגנטינית, מוסר עבודה אנגלי ורוח לחימה כמיטב המסורת האורוגוואית.

מה שהכי אהבתי אצל פורלאן זה הנכונות שלו לקחת את הקבוצה על עצמו בכל מצב. מצרך נדיר בקבוצות מסוגן של אתלטיקו שם לשחקנים, בעיקר כוכבים, נוח להתחבא מאחורי מסורת של כישלונות (בדומה לסיטואציה במכבי ת"א בעשור האחרון).

נכנסתי למונדיאל הזה בלי נבחרת אהודה באופן מובהק (אם כי מי שלחץ עלי קיבל את ארגנטינה כתשובה) כך שהייתי פתוח להצעות. בינתיים, אורוגוואי, היא הראשונה ששבתה את ליבי.

בזכות פורלאן כאמור.

בזכות התכול-לבן היפהפה, כמו שלנו היה עד לא מזמן וזה אולי המקום לקרוא להתאחדות להחזיר את מדי הנבחרת לצבעים המסורתיים שלה.

בזכות לואיז סוארז, שכל מי שראה את הליגה ההולנדית בשתי העונות האחרונות כבר מכיר, ומי שלא- מכיר עכשיו ויכיר טוב יותר בליגת האלופות בעונות הבאות.

ובזכות העובדה שמדובר במדינה קטנה, נטולת משאבים טבעיים יוצאי דופן, שמצליחה לא רע בלא מעט תחומים בזכות הון אנושי משובח ורוח טובה. מה שגורם לי להרהר מה היה קורה אם הקונגרס הציוני היה הולך על ההצעה להקים את מדינת היהודים בפטגוניה (חבל ארץ בדרום-ארגנטינה)…

בעניין ההפסד של ספרד: לא הייתי מתרגש יתרה על המידה. ספרד הייתה טובה ושיחקה את הכדורגל שלה המבוסס על הקונצפט הקטלאני האהוב והמוכר שעיקרו – תנו את הכדור לצ'אבי או אנייסטה ותתפנו למסירה. בטורניר שכזה תקלות מהסוג של אתמול סביר שייקרו ואם כבר, טוב שייקרו במשחק הראשון בשלב המוקדם ולא באחד משלבי הנוק-אאוט.

שוויץ היא נבחרת מאוסה. לא רק שהרסה לנו את חלום המונדיאל (אם כי מן הראוי לציין שתרמנו לכך לא מעט) עכשיו היא מאיימת להרוס אותו גם לשאר העולם.

לא.

אגב, מעניין מדוע לשנוא את גרמניה זה מקובל ואפילו בון-טון ולשנוא עם אחר זו גזענות?

אולי בגלל שמי שמאייש את האליטה של מעצבי דעת הקהל (אקדמיה, תקשורת) יש לו חשבון אישי עם הגרמנים. חרם על פולקסווגן הינו עדות לעמוד שדרה מוסרי. חרם על המלונות בטורקיה זו לאומנות אינפנטילית.

אז טוב שיש את גרמניה ואותה, לפחות עדיין, מותר לשנוא.

כי שוטרי המחשבות המבקשים למתג עצמם כנעלים יותר דרך הדיון המוסרי כבר לא מרשים יותר לשנוא. שנאה זה לפשוטי העם, הארכי פרחי. "גזען" בימינו, הוא כינוי גנאי חמור יותר מאשר פושע או נוכל.

שנאה היא רגש אנושי. כמו כל רגש אנושי יש סיבה הישרדותית שהיא שם. אם אני שונא את החיה שבאה לטרוף אותי אני אלחם בה ביתר נחישות ויעילות.

שנאה היא רגש אנושי. כמו כל רגש אנושי טובה לו המידתיות. לשנוא אדם אחר רק בגלל שהוא משתייך לקבוצה אחרת, גם אם אני שונא את אותה קבוצה כקבוצה, זה טמטום. ואם זה מקבל ביטוי מעשי- פשע.

גזענות, אם כן, היא קטגוריה פוליטית ולא מוסרית.

כמה מהאנשים "הגזענים" שאני מכיר הייתי שם את הראש שלי בידיים שלהם, גם אם אני ערבי או שחור, הרבה לפני שהייתי שם אותו בידיים של רבים מאותם אלה "מוסריים" מטעם עצמם.

כדורגל. מטריד מאוד איך שגרמניה נראתה. מזעזע אותי לומר את זה, אבל עד עכשיו זו הנבחרת שנראית הכי קרוב לברצלונה במונדיאל – הנעת כדור בזרימה עם ריכוז גדול של מתקיפים בחלק המגרש של היריבה.

השינוי בסגנון המשחק הגרמני, כמו כל דבר גרמני, הוא פונקציונאלי:

מתישהו הם הבינו שבכדורגל הפיזי, המהיר והטכני של היום לשבת מאחור ולגנוב גול מקרן או מתפרצת כבר לא מספיק בשביל לזכות בטורנירים. אז הם גידלו, גם בעזרת ניצול חכם של המשאב האנושי העומד לרשותם (מהגרים. בדומה למה שעשו הצרפתים בסוף שנות התשעים), דור של שחקנים זריזים ובעלי שליטה בכדור, במקום הגרג מולרים והרודי פלרים של פעם שהיו דוחקים את הכדור לרשת ממש בכוח, לעתים היה נדמה.

אוסטרליה? היתה לי עד אתמול תיאוריה לפיה הם הולכים לתת מונדיאל מצוין. האוסטרלים החלו להתייחס מאוד ברצינות לכדורגל בעשור האחרון וכשהאוסטרלים לוקחים ענף ספורט ברצינות הם בדרך-כלל מצטיינים בו.

אולי אני רואה יותר מדי קריקט באנגליה. געגועי לצ'ארלי יאנקוס.

באחת הפריצות שלו, בסביבות הדקה ה- 30', היה לי דה-ז'ה-וו. הייתי בטוח שהשנה היא 1986 ולקטן הזה עם מספר 10 על הגב קוראים דייגו ארמנדו. לא הבנתי למה יורם ארבל צועק "מסי! מסי!".

זה הייתה הופעה מארדונית של מסי. לא במובן שהוא נתן תצוגת כדורגל מושלמת סטייל הרביעייה נגד ארסנל. במובן שהוא לקח את הכדור ונכנס בשלושה, ארבעה, חמישה ושישה מגנים ולרוב גם יצא טוב. זה מסי שקיוויתי לראות. מסי שלוקח את העולם לבדו. כמו מספר 10 התכול-לבן של מחזור 86'.

אני מרוצה מארגנטינה בסיום המשחק הראשון. אני מודה שחששתי לפני הפתיחה – עם מראדונה הקפריזי על הקווים וקמפיין מוקדמות זוועתי שבו ראינו את ארגנטינה בכמה תצוגות מביכות בהקשר היסטורי בכל מה שקשור להתנהלות כקבוצה על המגרש. לשמחתי, המגמה שהתחילה במשחקי ההכנה המשיכה גם אחר-צהריים הזה באליס-פארק. מגמת התייצבות. האלבי-סלסטה נראית הרבה יותר כמו קבוצה משהערכתי ולאור היכולת האישית שיש לה בארסנל אלו חדשות טובות.

למרות השמועות המוקדמות (והמבהילות משהו) על מערך בונקרי שמראדונה מתכנן למונדיאל, ארגנטינה עלתה בהרכב התקפי עם ארבעה שחקנים קדמיים (די-מאריה, טבז, מסי והיגוואין). מי שציפיתי בהתרגשות לראות וערב המונדיאל הערכתי שיהיה התגלית הגדולה שלו- אנחל די-מאריה – היה במשחק חלש. גם בגלל שהחברים שלו די התעלמו ממנו והשאירו אותו נטוש (במכוון?) באגף השמאלי. בכל זאת, בדקה ה- 82' הוא נתן כדור נהדר בין שלושה מגנים למסי להסביר, למי שתהה, על מה בדיוק הרעש.

החוליה החלשה הולכת להיות ההגנה. במיוחד המגנים. היינצה וגוטיארס, למרות התמיכה שלהם בהתקפה, חלשים מאוד בצד ההגנתי והניגרים עברו אותם בקלות, במיוחד בהתקפות המהירות. קטונתי מלאחוז במערכת השיקולים וסבך הסכסוכים האישיים של מארדונה, אבל חסרונו של חאבייר סאנטי יכול להתברר בהמשך כשטות אחת יותר מדי של דייגו.

אניימה היה נהדר. יפה לו צהוב.