"חצץ, כבוד השופט, חצץ. את הבלוקים גמרנו שבוע שעבר נגד פתח-תקווה" (מתוך המערכון של הגשש החיוור "אופסייד סטורי")
לקראת המשחק בשבת בין בית"ר להפועל פ"ת בני תבורי מפנק אותנו בטור נפלא וחוזר שלושים וחמש שנה אחורה, למשחק המפורסם ביותר בתולדות המפגשים בין הקבוצות (ולא מהסיבות הנכונות), חצי גמר הגביע של עונת 1973/74.
_______________________________________
דובל'ה רמלר שוב מאחר. כרוני אצלו העניין הזה. פעם דווקא היה לו טיימינג נהדר בעיקר בהתרוממות לכדורי גובה ונגיחה אימתנית שבאה מיד אחר כך.
זה כבר טקס קבוע. השאלה "איפה דוביק" חוזרת על עצמה כבר שנים בכל מפגש חצי שנתי על הגג של מירי ושלומי במלאבס. ששי אביצור, בנאמנות עיקשת, מנדב תשובה. "מתחבא בפרדסים". התשובה מעוררת פרצי צחוק למרות שפעם, לפני שלושים וארבע שנים, אף אחד לא צחק ממנה.
1974, אצטדיון "האורווה" בפ"ת. אז, אחד מהאצטדיונים המפוארים והחדישים בארץ. הפועל פ"ת מארחת את בית"ר ירושלים למשחק הגומלין בחצי גמר גביע המדינה בכדורגל.
היציעים מלאים, והאווירה, לא משהו. היתרון של פ"ת, ניצחון 1:0 בימק"א שבוע קודם לכן, לא מוצא חן בעיני אלפי הירושלמים ביציעים והם מגיבים כבר מהתחלה. קללות, איומים, הבטחות לסוף כזה או אחר. גם שחקני בית"ר לא יוצאים נקיים מהאיומים. אווירה של פחד.
ויקטור נעמן שורק והמשחק מתחיל.
זה לא כדורגל. זה קרוב יותר לבושידו. אהרון סאלם מפוצץ את דני נוימן. "הלוואי שתזדקק לשירותיו של אבא שלו" שואג אוהד בית"ר. "למה מה, הוא קברן?" שואל אוהד פ"ת. אותי זה מצחיק. פרופ' צבי נוימן המנוח, אבא של דני, היה מגדולי הכירורגים הפלסטיים בעולם. עשר פעמים ביליתי אצלו על שולחן הניתוחים.
דקה 33, יצחק בכור מבית"ר מורחק. הקהל של בית"ר מגיב, זה של פ"ת עושה קולות של שטיח.
בדקה ה-60 ניתז כדור מהמשקוף של סורינוב וגדי צלניקר בנגיחה קובע 1:0 לפ"ת. בשלב הזה כבר ממש הצטערתי שהגעתי למשחק. המדים שלבשתי, חייל בסדיר, לא העניקו לי כל חסינות מפני קללות ואיומים. להזכירכם, המשחק בפתח תקווה.
שלוש דקות מאוחר יותר, הקהל של בית"ר בשמים. אברהם סאבו בבעיטה מרשימה משווה ל – 1:1.
בית"ר משחקת בטירוף, פ"ת כמעט ולא מצליחה לגעת בכדור. בדקה ה-82, "מי נתן ?", שלום אביטן, אחד החלוצים הגדולים של הכדורגל הישראלי בכל הזמנים, עושה 2:1. האמת, הגיע לבית"ר שיוויון.
הולכים להארכה.
בדקה ה – 110 התקפה של פ"ת שהתאוששה משהו. סורינוב הודף בעיטה של רובינשטיין ישר לרגליו של שמוליק רוזנטל, שרק בתחילת אותה עונה חזר לפ"ת אחרי שנתיים בבורוסיה מנשנגלאדבך, שם שיחק עם גינטר נצר הגדול. רוזנטל משתלט על הכדור ומעשרים וחמישה מטרים יורה טיל לחיבורים, 2:2.
היתרון על הדשא של פ"ת, ביציעים מתחיל בלאגן היסטרי. המעסה של בית"ר, עוזיאל אם אני זוכר נכון, עומד מול הקהל ומנופף במגבת. לא ברור לי מה הוא מנסה לומר, אבל אם הוא מסית, הוא עושה זאת בהצלחה גדולה. חלק מאוהדי בית"ר על הגדרות. חלק אחר עוסק באיתור ופיצוץ אוהדי פ"ת. בקבוקים ואבנים ושברי מקלות מתעופפים באוויר. אנחנו, חבורת ילדי כאפות, מצטנפים ביציע ומתפללים בשקט. על הדשא, "כוח" משטרה בן עשרים צילייגרים בפיקודו של רפ"ק אברהם נגר, מפקד משטרת פ"ת, מנסים לשווא להרחיק את אוהדי בית"ר מהגדרות ולהשליט סדר.
הרופא של הפועל פ"ת קורא לי בתנועות ידיים להגיע אליו לגוש המרכזי. אני חובש והוא זקוק לעזרה. אנחנו עוברים ביציע ומגישים עזרה ראשונה לפצועי קטטות ומתעלפים גם מקרב אוהדי בית"ר. רעש אימים, צרחות וקללות.
מריק עפרון, חבר טוב שלי, חוטף מכות רצח, בולע את הלשון ומאבד את ההכרה. הרופא מחלץ את הלשון ואנחנו מנשימים אותו. תוך כדי אנחנו חוטפים מכות ובעיטות, ונחלצים רק בעזרת אוהד בית"ר, בריון אדיר מימדים שמגן עלינו בגופו ומסדר לנו מעבר לכיוון המנהרה לחדרי ההלבשה. אין לי מושג איך היינו יוצאים משם בלעדיו.
אין לי מושג למה, אבל חזרתי ליציע. אני מבחין שעל הדשא מתנהל משהו שדומה למשחק כדורגל. לא ברור איך, אבל בדיוק אז, מצליח מוישיק שוויצר, הבן של דוביד, להתעלם מרעשים חיצוניים, גולש בדקה ה- 116לכדור שמסתובב בר בשטח, ודוחק אותו לתוך השער. שחקני פ"ת לא מעיזים להתחבק, אוהדי פ"ת לא מעיזים להביע שמחה. הגדרות כורעות תחת הלחץ והמשחק בעצם מסתיים.
הגדרות קורסות, הקהל של בית"ר על הדשא. חלק משחקני הפועל הזריזים מצליחים איכשהו להגיע לחדר ההלבשה. איציק ויסוקר, מצליח לחלץ את עצמו בריצה מהשער למנהרה תוך שהוא בועט ומנופף אגרופים לכל עבר וממש מעיף מעליו אוהדים מוטרפים. בוריס נורמן וישראל סטוצ'ינסקי, כיום מנהל נבחרת ישראל, בורחים מהאיצטדיון תוך טיפוס על החומה. שוקה חביה, אהרון סאלם, גדי צלניקר ודוביק רמלר מוכים באכזריות. דובל'ה מוצא מקום מחבוא איפשהו. היחידי שיורד כמו מלך הוא שמוליק רוזנטל, שמחובק על ידי שלום אביטן המלווה אותו לחדר ההלבשה.
אני חוזר לחדר ההלבשה. חלק מהשחקנים שוכב מעולף על הרצפה. אבא של גבי רוזנדורן ז"ל, איש צבא קבע חסון, מצליח לחלץ את בנו ואחרים ולהביא אותם לחדר ההלבשה.
המצב של מריק עפרון מחמיר והרופא אומר שצריך לפנות אותו בדחיפות לביילינסון. אז הוא אמר. לך תביא אמבולנס, ועוד יותר מזה, לך תצא עכשיו עם פצוע חסר הכרה באלונקה דרך הבלאגן.
אני יוצא מחדר ההלבשה ומאתר את האוהד הענק שהגן עלינו קודם. אני מספר לו מה קורה ומתחנן בפניו שיעזור לפלס לנו דרך. זה היה כנראה יום המזל שלי. איכשהו, כמו משה רבנו בים סוף, הוא יוצר עבורנו מעבר כשהוא פשוט מסוכך עלינו בגופו. אוהדי בית"ר האחרים עושים כבוד לאיש ואנחנו מגיעים לאמבולנס ללא פגע.
כאן בעצם מסתיים הסיפור שלי. יותר לא חזרתי באותו יום לאיצטדיון. אין לי מושג איך נגמר שם. בעקבות הפרשה נענשה בית"ר בכמה חודשי משחקי רדיוס, חלקם ללא קהל. עונש מגוחך וחסר שיניים.
הפועל פ"ת הפצועה והמזועזעת התייצבה כבר בשבוע שאחרי למשחק הגמר מול הפועל חיפה בבלומפילד, רק כדי לחטוף שער בהארכה. השחקנים פשוט לא תיפקדו ולהתאחדות לכדורגל שסירבה לדחות את המשחק, התנהלות משלה. שם אף אחד לא מתבלבל מעובדות.
כפי שזה נראה בשנים הבאות, לא נשאר דם רע בין בית"ר להפועל מאז. בית"ר ניצחה בפתח תקווה, פ"ת ניצחה בימק"א ואחרי כן בטדי. עושה רושם שהאירוע היה "גדול" גם על האוהדים הבעייתיים. מישהו כנראה הבין שנחצו גבולות. אני לא זוכר התפרעות בסדר גודל דומה מאז באף מקום בארץ.
אז זהו. נשאר רק זיכרון מפחיד ומיותר. נשארה גם השאלה המשעשעת: "איפה דוביק"? והתשובה המצחיקה לא פחות: "מתחבא בפרדסים".
חה חה חה.
בני תבורי
שלום אביטן ושמוליק רוזנטל בסיום משחק בפ"ת שדווקא כן הגיע לסיומו (מתוך "מוזיאון הפועל פ"ת" www.hpt.co.il)
בני – כתיבה נהדרת על אירוע מחריד. הייתי בן שש בזמן המשחק ולאבי (אוהד בית"ר בלב ובנפש) היה חוק "עד גיל 8 רק משחקי בית" (המשחק הראשון אשר זכיתי לראות מחוץ לימק"א היה גמר הגביע המפורסם ב-1976) ולמשחקי חוץ הוא היה הולך בלעדי.
אני זוכר אותו שב מהמשחק בפ"ת מזועזע ומודיע לאימי ש"זה משחק הכדורגל האחרון אליו אני הולך" (הצהרה שכמובן בוטלה שלוש שבתות מאוחר יותר…). הוא לא היה מוכן לספק פרטים נוספים על מה שהתרחש בפ"ת, ורק שנים מאוחר יותר סיפר לי סיפור זהה למדי לאירועים עליהם סיפרת – ואת האירועים אותם תארת למדתי בהמשך.
בפרספקטיבה, נדמה לי שלאירועי פ"ת מצביעים על תהליך ההתבגרות שעבר הקהל בכדורגל הישראלי. עשור מאוחר יותר – "זכיתי" לבכות על ספסלי העץ בימק"א במשחק שאני מניח שתוצאתו הייתה דרמטית וכואבת בהרבה עבור בית"ר בהשוואה למשחק בפ"ת – ההפסד המפורסם להפועל סיני ת"א. יד להורמה על אוהדי ת"א, אבן אחת לא הושלכה, הקהל התפזר בהלם מהול בבכי. היום, עם כל הרעש סביב ארגון פושעי הצעצוע "לה-פמיליה", מספר האירועים האלימים בכדורגל הישראלי שואף לאפס, ומה שכן מתרחש דומה למאבקי חצר בין חבורות ילדים בבית-הספר.
נדמה לי שיש מקום לתחושות חיוביות בהקשר זה.
ושוב בני – תודה על הכתיבה הנהדרת.
גיל – בוסטון,
תודה.
אני באמת סבור שהמשחק הזה היה קו פרשת מים בכל הנוגע להתנהגות קהל באירועי ספורט בארץ. אתה בהחלט צודק גם לגבי הניפוח המיתי המיותר של לה פמיליה וארגונים של אוהדים בקבוצות אחרות. מדובר בתופעה שולית הדורשת טיפול, אך לא להפוך אותה למייצגת ומכתימה קהל שלם. חשוב לומר שלא כל אוהדי בית"ר שנכחו במשחק ההוא נטלו חלק בהתפרעויות, ולראייה אותו אוהד שלא זכיתי לפגוש אחרי המשחק ולהודות לו, שהוא המייצג האמיתי של אוהדי בית"ר.
בהמשך לסיפור למעלה ובהחלט לא באותו ענין, בית"ר ניצחה את הפועל פ"ת אתמול 2:0, נצחון ברור וצודק. הפועל פ"ת פחות טובים מבית"ר כמעט בכל עמדה על המגרש. זה לא אומר שפ"ת היו שק חבטות. הם נלחמו, השקיעו, החמיצו שתי הזדמנויות מצויינות, שביט אלימלך נתן אתמול אולי את המשחק הטוב ביותר שלו בפ"ת, אבל כל אלה לא יכולים להסתיר את העובדה שבית"ר פשוט קבוצה טובה הרבה יותר, מאוזנת יותר וחזקה יותר. לראות קבוצה שההתקפה שלה מורכבת מישראלים והם גם המצטיינים במשחק, זה משהו ראוי לחיקוי. לנו פשוט אין את זה. ויסה נהדר אבל למדו אותו ואין לו עם מי לשחק, אבו חצירא חזר ארבע שנים אחורה, ההגנה שלנו חלשה, בניאני, חלוץ, משחק כמגן. אורי אוזן נכשל פעמיים במירוץ לכדור ברחבה שלו נגד תמוז, בקיצור, אתם מבינים למה אני מתכוון.
ההפסד הרביעי רציפות מכניס אותי למצב של חישובי קץ פעם שניה תוך שנתיים, מצב שממש לא בא לי להיות בו. אני גם מאוכזב מההתנהגות של חלק קטן מאוהדי פ"ת שהם קהל נפלא ויצירתי בדרך כלל, שבחרו לקלל את טוטו במקום להתרכז בעידוד. אני יודע שתמוז שחקן מצויין, אבל אין לי ספק שהקללות הוסיפו למוטיבציה שלו. ולא זו בלבד, אלא שהמשחק הבא בו אנחנו חייבים להתאושש ולנצח, הוא דרבי, שבו יש לנו מאזן הצלחות בעייתי מאוד בשנים האחרונות.
מצד שני, אני לא גר בשדרות, באר שבע או אשקלון, אין לי "צבע אדום" וכדאי שאחזור לפרופורציות ומהר ככל האפשר.
איך שלא יהיה, תודה שהקשבתם.
מפחיד.לראות את אורי אוזן מנסה לסגור את תמוז.נראה לי שגם לו עדיף היה להתחבא בפרדסים(או יותר נכון באתרי הבנייה).
בני,
כשרון מבוזבז. פשוט כתיבה מרתקת. פעם ראשונה שאני שומע מכלי ראשון מה קרה שם באמת. תודה!