בלו מאנדיי

כשאני כבר במרסיסייד, ממש בתחנות האחרונות לפני ליים-סטריט, אני רואה מחלון הרכבת מעטה לבן עדין על גגות הבתים והמדרכות. המראה מפתיע אותי. בבוקר עזבתי את סאות'המפטון כשהיא שטופת שמש נדירה ונעימה ולמרות שלקחתי בחשבון שבצפון ייתכן וקר יותר ואפילו גשום קשה לומר שציפיתי לקבלת פנים חורפית שכזו. זה בדיוק השלב שבו אני מתחיל להלקות עצמי על ששריתי בשאננות ולא הצטיידתי בגטקעס ומטריה למרות הוראתה המפורשת של אימי "תהנה ואל תשכח להתלבש כמו שצריך". אימי מעולם לא היתה בליברפול אבל אני מכיר אותה כבר מספיק שנים בכדי לדעת לא להתגרות באינטואציה שלה..

את קייקו וקאורי (או קייקאורי) אני תופס שנייה לפני שהן נכנסות ליציע. צמד היפניות החביב, שהכרתי לראשונה במשחק נגד ברצלונה לפני שנתיים, עולצות ואופטימיות כתמיד. "כמה ייגמר?" הן שואלות, ואני מסמן עם האצבעות "1:0". קייקאורי מבטלות אותי בנימוס יפני אופייני ומתחרות בינהן באופטימיות נאיבית: "3:1" אומרת האחת ורעותה משיבה לה בפסקנות: "3:0, טורס צמד וג'רארד!". אומרים שבישראל פסקה הנבואה מאז חרב הבית השני אבל לא זכור לי שקראתי משהו בפרשנים לגבי עכו"ם..

אנפילד רואד הוא "היציע המערבי" של אנפילד. המקום אליו מתנקזים כל אלה שלא הצליחו להשיג כרטיס לקופ. אבל האמת, שלפחות המפלס העליון, הוא אחד המקומות הכי טובים באיצטדיון. משם נפרש לפניך הקופ במלוא הדרו והזווית למגרש מצויינת כשאתה יושב ממש כמו במרפסת שמעל לשער הדרומי. העובדה שהמפלס התחתון מאכלס בחלקו את אוהדי הקבוצה האורחת גם גורמת לכך שהעידוד, במיוחד כשהאורחים אוזרים אומץ ומתגרים בנו, לא ממש נופל מזה שביציע המפורסם שממול.

בניגוד למנהגי אני נכנס הפעם מוקדם יחסית, למעלה מארבעים דקות לפני השריקה, מה שמאפשר לי לשם לב לכל מיני אנקדטות מעניינות. כמו למשל שבאנפילד, בניגוד לכל איצטדיון אחר באנגליה שאני מכיר, משדרים במערכת הכריזה אך ורק את הלהיטים הכי חמים של.. שנות השישים. וגם, שזהו אולי האצטדיון האחרון בליגה הראשונה (ומרבית איצטדיוני הליגה השנייה) שאין בו מסך ענק. בקושי לוח תוצאות אלקטרוני הכי פשוט שיש וגם זה חידוש של השנתיים שלוש האחרונות.

בהרכב שרפא מעלה אני מזהה מייד בעייה אחת אקוטית: טורס וקין פותחים יחד בחוד. למעלה מחצי עונה עברה וזה די והותר זמן להבין, את מה שאפשר היה לראות כבר מהמשחק הראשון של העונה בסנדרלנד, וזה שהשילוב בין השניים לא עובד. למעשה, מי שעקב אחרי הקריירה של טורס עוד לפני שהגיע לליברפול, באתלטיקו ונבחרת ספרד, יכל לראות שכמעט תמיד הוא פתח כחלוץ יחיד. הסיבה לכך היא שאל-ניניו אינו חלוץ רחבה קלאסי שעומד בשש-עשרה ומחכה לכדור אלא כזה שמשחק על שטחים. רבים מהשערים שלו, כולל זה המפורסם בגמר היורו האחרון, מגיעים מפריצות על עשרים ושלושים מטר בהם הוא מנצל את המהירות והטכניקה שלו להשאיר את הבלמים ו/או המגינים מאחור ולהגיח לבד מול השוער. כשרובי קין, או כל חלוץ אחר, מתמקם באמצע הרחבה הוא סותם בדיוק את מרחב המחייה הזה בו פועל טורס ובשל כך יורדת האפקטיביות שלו פלאים. השילוב הכי מוצלח הוא טורס וג'רארד כחלוץ שני, כשג'רארד ממוקם טיפה מאחוריו ולשניהם יש מרחב פעולה בדיוק בשטחים בהם הם הכי אפקטיביים.

שלושים הדקות הראשונות מכוכיחות בדיוק את זה כשליברפול, למרות השליטה הסטנדרטית במרכז השדה, לא מגיע בעצם לשום מצב שניתן להגדיר כאיום על השער. הנתון הזה משתנה רק כשסמי היפייה שולח כדור ארוך לטורס על שטח פתוח והאחרון, בדיוק כמו שהוא יודע ואוהב, נותן סטארט על עשרים מטר משאיר עשן לבלם ומגיע לבד מול השוער. רק כדי להחמיץ באופן שכמעט גורם לשכני ליציע לשים נפשו בכפו ולקפוץ למטה מרב תסכול.

גם המצב השני של ליברפול מגיע מטורס. הפעם דריבל כבר מתוך מחצית המגרש של אברטון שנותן הצצה ליכולות הטכניות העילאיות של האיש. אמנם גם הפעם זה לא מסתיים בשער אבל שוב מוכח שטורס הוא אחד משני השחקנים היחידים בליברפול (השני הוא כמובן מס' שמונה) שיש בו היצירתיות והתעוזה לנסות משהו שמחוץ לשבלונה הקבועה והמייאשת כ"כ של הנעת כדור חסרת תכלית מרגל לרגל לאופציית המסירה הבטוחה ביותר (שהיא, מן הסתם, בד"כ גם הכי פחות אפקטיבית מבחינת איום על השער).

המצב המסוכן השלישי שאני רושם מגיע מבעיטה לא רעה של אלברט ריירה ממרחק ששורקת ליד העמוד של הווארד. על ריירה זה אני רוצה להתעכב שנייה. למרות המחמאות היחסיות שהוא מקבל עד כה העונה נדמה לי שמדובר בשחקן שהוא למעשה כישלון משום שהוא מקבע עוד יותר את סגנון המשחק השבלוני של ליברפול. הבחור פשוט לא מסוגל לעבור את המגן שלו. מתוך כך כשהוא מקבל את הכדור באגף שלו קורה אחת משתיים: או שהוא מאבד אותו בדריבל כושל או שהוא מחזיר אותו אחורה בצורה סתמית שלא מקדמת לשום מקום את ההתקפה. רוצה לומר- ווינגר ללא דריבל, לפחות ברמה סבירה, הוא כמו בלם ללא משחק ראש או מגן איטי- שחקן שאין לו נתון בסיסי והכרחי הדרוש בכדי לבצע את התפקיד שלו במגרש. שזה, אגב, לעבור את המגן לפחות בחמישים אחוז מהפעמים ובכך לפתוח את ההגנה ע"י כך שהבלמים יעזבו את מרכז הרחבה ויצאו לקראתו או, אם הם נשארים במקומם, לחדור בעצמו לרחבה ולאיים על השער.

בהעדר אירועים מסעירים על המגרש אנחנו ביציע עוברים להתעסק במזג האוויר. הטיפות שירדו לכל אורך המחצית הופכות אט אט לכבדות ואיטיות, מה שגורם לי לקבוע בספקנות שמדובר בשלג. שכני ליציע ספקן משהו אבל כשאני מסביר לו שאני מגיע מירושלים ואצלנו מבינים דבר או שניים בעניין הזה של השלג הוא משתכנע.

את עשרים הדקות הראשונות של המחצית השנייה אני מעביר בעיקר בספירת הדקות לחילוף הראשון של רפא שמגיע, כמו שעון, בדקה ה- 66'. הפעם, לשם שינוי, החילוף גם מצליח לנסוח בי אופטימיות מחודשת. יוסי בניון מחליף את קין שיוצא ומשחרר בכך את אותו פקק שדיברנו עליו באמצע. והתשואה, כמו שאתם יודעים היטב, לא איחרה לבוא בדמות עוד שער ג'רארדי טיפוסי בדיוק מהבלטה שהוא אוהב- עשרים מטר טיפה אלכסונית מימין.

את עשרים הדקות הבאות, במיוחד לאור התוצאה הסופית, אני משחזר בראשי מאז יום שני בערב ומנסה לנצור בזכרוני כל שנייה ושנייה מהן. היו אלה עשרים דקות בגן-עדן. דקות בהם הסתכלתי בעיקר לשמיים ולפתיתים הלבנים שיורדים משם והודיתי לאל הטוב על שנתן לי את הזכות להיות במקום הזה כאן ועכשיו. מקום שבו סטיבן ג'רארד כובש שער ניצחון קלאסי בדרבי סופר חשוב. מקום שבו ארבעים ומשהו אלך איש (מינוס השלוש ומשהו של ההם) נותנים בקולם את מיטב הרפטואר של מזמורי הכדורגל המפורסמים של המעודון המפואר ביותר בעולם ובראשם "השדות של אנפילד רואד" שהיה ויישאר לנצח האהוב עלי מכולם. מקום שבו אני יכול לעצום עיניים ולרגע לדמיין שאני נמצא כאן ממש, באותו מקום, בלילה ההוא נגד סט. אטיין בשנת 77' ששמעתי עליו כ"כ הרבה סיפורים מרטיטים כילד ורק חלמתי לזכות ולהרגיש משהו דומה ולו אך במעט..

ואז הגיע העבירה של יוסי.

מה שאירוני בכל הסיפור הוא שבדיוק לפני כן, במצב כמעט זהה לחלוטין, יוסי ביצע תאקל מושלם כאילו היה בלם וותיק ומנוסה שסחט קריאות התרגשות נלהבות מהיציע יותר מכל דריבל או שער שלו שנכחתי בו בעבר.

שכני ליציע העדיף לא להסתכל. לא האשמתי אותו. מהמקום בו ישבנו השער של ריינה היה נראה כ"כ גדול והנקודה עליה הונח הכדור כ"כ קרובה..

ואז קרה מה שקרה.

זה לא משהו שאתה מעקל מייד. בשניות הראשונות אתה מקווה שזה רק הדימיון שלך. אחד מאותם תסריטים נוראיים שהרצת בראש עד לפני שנייה וזה לא באמת קרה. אחרי זה אתה מסתכל על השופט, על הקוון, מחפש מאין תבוא הישועה. ורק שהכרוז המיתולוגי של אנפילד, ג'ורג' ספטון, מכריז בקולו החודר על הכובש אתה מבין שזה אמיתי ומתרסק בכאב לתוך המושב שלך.

ביציאה הם חגגו, האוהדים שלהם, כאילו זכו בתואר או לפחות ניצחו את המשחק. באופן מוזר זה לא דקר בי. היתה לי אפילו איזו סימפטיה אליהם. לאלה שחוגגים שיוויון במשחק חוץ נגד יריבה עדיפה רק על הנייר. ממש כמו ההרגשה שלי אחרי משחקים מהסוג הזה של נבחרת ישראל. אף פעם לא ראיתי בהם יריבה ישירה שלנו על שום דבר. נדמה שזה משפיל יותר מכל שורה שנונה שייתי זורק לעברם באותה רגע. לא שהייתה לי אחת כזו.