קטגוריות
בבל כל הרשימות ממשיך לנסוע נשמת כל חי סיפורים עשרים ושניים משוגעים

שבוע שכולו תורה (מדרידיסטה)

יום שלישי, ויסנטה קלדרון: אתלטיקו מדריד-פורטו

כבר עם הנחיתה בברחאס- שדה"ת הבינלאומי של מדריד- אני מרגיש את השוני- הריחות, הצבעים והקולות נותנים הרגשה שסופסוף הגעתי למקום שיש בו אנשים חיים, בניגוד למתים-מהלכים כאן באנגליה. בהמתנה למזוודות אני קולט את אנדי גריי, הפרשן המיתלוגי של סקיי, אני שוקל להחליף איתו כמה מילים ולשאול מה הוא באמת חושב על רפא בניטז אבל איכשהו מתפאדח. משהו מהאנגליות כנראה בכל זאת נדבק בי.

אחרי מנוחה קצרה במלון אני שם פעמי לויסנטה קלדרון לתחנה הראשונה של מסע הכדורגל שלי בבירה הספרדית. במטרו אני פוגש אב ובנו מהארץ שהגיעו לראות את ריאל-ליברפול מחר ומנצלים בינתיים את השהות בעיר גם לקפוץ לביקור בקלדרון. החבר'ה גרים, מסתבר, בעומר אבל במקור האב מירושלים. אני כמובן שואל אותו אם הוא אוהד בית"ר. הוא כמעט מתפחלץ.. "גועל נפש" הוא אומר. ומוסיף "מה לך ולהם"? "את הבית לא מחליפים" אני מסביר למי שאני מבין מאוחר יותר בשיחה כי הוא פרופסור לרפואה באוניברסיטת באר-שבע.

החבר'ה בסוכנות הספרדית שלי לא אכזבו גם הפעם והכרטיס למשחק מחכה לי במוזיאון של אתלטיקו במעטפה מהודרת כמו שהבטיחו. אצל הגזלנים מסביב לאיצטדיון מוכרים בעיקר חולצות וצעיפים של פרננדו טורס וליברפול- הקבוצה השנייה של האתלטיקוס. הכניסה למגרש מותירה אותי בהלם מסויים. מתחת ליציעים אני מוצא קירות מתקלפים, גרפיטי מיושן (עוד מימי חזוס חיל כנראה) וריח של שתן. לרגע אני חש עצמי באורווה. גם ביציע קבלת הפנים לא אירופאית בעליל- ענן עשן סמיך של גראס וסיגריות זולות אופף אותי ומסביבי החבר'ה יושבים ומפצחים גרעינים. ההרגשה היא יותר של מפגש חברתי מאשר של משחק כדורגל- כולם מתנשקים ומחליפים כאפות ודאחקות.

מפגש חברתי. מריצים דאחקות בקלדרון

אתלטיקו פותחת עם שער מוקדם של אחד השחקנים האהובים עלי והפחות מוערכים לדעתי- מקסי רודריגז- הקפטן והאליל של אוהדי אתלטיקו, בעיקר בגלל שבניגוד לאחרים הוא שומר אמונים למועדון כבר בערך שעתיים וחצי.. אתלטיקו ממשיכה לתקוף אבל אז מתגלה הבעייה הגדולה שלה- הגנה שהיא לא יותר מבדיחה עצובה בראשותו של אויפלושי הליצן. הקרקס הזה מאפשר לפורטו להשוות ל-1:1 ומעורר לראשונה את היציע הפורטוגזי שממול.

שחקני אתלטיקו חוגגים את השער הראשון

בשלב הזה נכנס לתמונה דייגו פורלאן. אני מודה שעד שראיתיו לראשונה השבוע בלייב לא החזקתי יותר מדי מהחבר האורוגוואי, אבל כבר במחצית הראשונה הזו בקלדרון הוא שבה את ליבי. בראש ובראשונה בגלל הרוח- הבחור לא מפסיק לרוץ, לוקח את המשחק על עצמו, כל הזמן מבקש את הכדור וכל הזמן מנסה ליצור. הספצייליטה שלו הן הבעיטות ממרחק ואחת כזו מורידה את אתלטיקו עם יתרון 2:1 למחצית.

מחצית באיצטדיון ספרדי היא זמנו של ה'בוקיטה'- סנדביץ' עם גבינה צהובה ונתחי חמון (חזיר) שכל אחד דואג להכין בבית ולהביא איתו למגרש ארוז יפה יפה. את הבוקיטה הזו אני לומד לכנות "סנדביץ' הגיהנום" על שום מקבץ החטאים הנדיר שטומנת בחובה כל נגיסה. בעוד מסביבי כולם מוציאים את הבוקיטה ולועסים בתאבון אני "נאלץ" להסתפק בקולה ובמבה ומנצל את ההפסקה לדלג ליציע המרכזי באיצטדיון שם זיהיתי מקודם איזה שורה פנוייה- כנראה של כמה בעלי מנויים שקרעו אותו בזעם אחרי עוד הפסד ביתי ומאמן שפוטר.

מחצית. סנדביץ' הגהינום נאכל על השובע

האטרקציה במחצית השנייה היא האוהדים של אתלטיקו שפוצחים ברפטואר מרהיב של שירי עידוד בלחנים של להיטי יורו-טראש בלתי נשכחים. במיוחד אני מתלהב מ"טה קיירו אתלטיק" במנגינה של Moonlight Shadow– השיר האהוב עלי משנות השמונים! אלא שהמצב רוח שלהם לשיר נעלם כשפורטו משווה לקראת הסיום בעוד שער שהוא מופת להפקרות ועצלנות בהגנה. עכשיו האתלטיקוס חוזרים לקלל את המאמן, השחקנים וכל העולם ואשתו בערך. ביני לבין עצמי אני לא יכול שלא לחוש סימפטיה לאוהדים הנפלאים של המועדון מוכה הגורל הזה שחוץ ממשאית עבר עליו כנראה כבר הכול.

המשחק מסתיים ב- 2:2, האוהדים של פורטו חוגגים את התוצאה המצויינת מבחינתם בשירת "לה פוטה אספנייה" ואני מסכם סיפתח חיובי בהחלט לשבוע המדרידאי שלי.

המאמן החדש של אתלטיקו במצב-רוח מהורהר אחרי התוצאה המאכזבת בבית

יום רביעי, סנטיאגו ברנבאו: ריאל מדריד-ליברפול

על הבוקר אני שומע מתחת לחלון חדר המלון את Fields of Anfield Road ומבין שהסקאוסרים הגיעו. כשאני יוצא לרחוב אני קולט אותם בפוזה המוכרת- רון בלב ושישיית בירה ביד. ליד האיצטדיון אוהדי ריאל מכונסים בשדרה ענקית ונפרסים לפני כמו שטיח אנושי מרהיב וצבעוני. אני מתערבב קצת עם החבר'ה לספוג אווירה כשפתאום אני קולט את כולם בורחים לצדדים ותוך שנייה אני מוצא עמי לבד באמצע השדרה. הקטע הזה לא בא לי בטוב ובאינסטינקט של בוגר הפקולטה למדעי ההתנהגות של היציע המזרחי ע"ש דוד עראק זצ"ל אני בורח מייד הצידה ותופס מרחק. וטוב עשיתי. כי שנייה אחרי זה פצצת מצרר תקנית חותכת את השדרה לאורכה לקול מצהלות המדרידיינס "ברצלונה- איחו דה פוטה!". עוד אני מתאושש ופצמ"ר עשן אדום מורם באוויר. אני מחפש מחסה לייד השוטרים שעומדים שם בפוזה של משקיפים בדעה מייעצת ונראים די משועשעים מכל העניין.

לא עזה, מדריד. (אוהדי ריאל מתחממים למשחק)

אחרי שנמלטתי משדה הקרב אני מזהה בכניסה ליציע כמה יונג-לאדס ממרסיסייד שמנסים להסביר בסקאוסרית לסדרן ההמום מדוע הם צריכים להיכנס לאיצטדיון גם בלי כרטיס. אחרי שהוא לא מתרשם הם מנסים טקטיקה אחרת ומטכסים עצה כיצד להתפאלח דרך אחת הכניסות האחרות. אני מחליט שזה הזמן להיכנס ובניגוד לאתמול בקלדרון הפעם אתה מרגיש שהגעת למקום מלכותי. הסנטיאגו ברנבאו נראה כמו ארמון ששמו כר דשא בחצר שלו.

ארמון. הסנטיאגו ברנבאו

בינתיים אני קולט שג'רארד אפילו לא עולה לחימום ומתחיל להילחץ. אני מכין עצמי לתשעים דקות של בונקר הירואי. אמנם הגעתי עד לפה וכו' אבל אני חותם עכשיו על אפס-אפס. ואכן ליברפול לא מאכזבת, מעמידה ביצורים לתפארת ואפילו לא עושה צלילים של התקפה. לעומת זאת ריאל מציגה בעיקר את רובן- עוד אחד מהפייבוריטים שלי שתענוג לראות אותו מתעתע באגף. אלא שאין כמו רפא בניטז בלהרוס את החשק לחיות לשחקנים יצירתיים, בקבוצה שלו או היריבה, ורובן זוכה לקבלת פנים של שניים ושלושה שחקנים כל פעם שהוא מתחיל את הדריביל שלו באגף. מה שמוביל אותו לחתוך למרכז ולאיים על השער בבעיטת מעשרים מטר, לא בהצלחה בינתיים למרבה המזל.

הוציאו לו את החשק לחיות. רובן

המצב הכי טוב שלנו מגיע ממש לפני המחצית. צ'אבי אלונסו אוזר אומץ, שובר את ההוראות הטקטיות של הספרדי ומתקדם עד לעיגול האמצע (!!) שם הוא כנראה נבהל מעצמו ומחליט לבעוט.
צחוק בצד.. כבר ראיתי פעם בלייב את צ'אבי מכניס אחת כזו לניוקאסל באנפילד לפני שנתיים. הפעם זה לא נכנס אבל לפחות סוחט הצלה נהדרת מקסייאס. אנחנו מחכים לקרן אבל פתאום השופט בלי לשרוק או להודיע לאף אחד מחליט שהוא מיצה וחותך לחדר ההלבשה.

מחצית. סנדביץ' הגיהנום. בנוהל.

עם פתיחת המחצית השנייה גוטי נכנס למצהלות הקהל המקומי שמסתבר שהוא אחד הפייבוריטים שלו. בינתיים ליברפול מפתיעה ואשכרה מתחילה לשחק קצת כדורגל. מעל כולם בולט מראדונה מדימונה. בניון מראה שוב שבהעדר ג'רארד הוא היחיד שמסוגל ליצור משהו במרכז השדה שלנו. הוא בכל מקום, לוקח את המשחק עצמו. החזה מתפוצץ מגאווה. יוסי, שלנו, בברנבאו!

ואז הגיע הגול…

ההרמה שהובילה לגול והחגיגות של יוסי

איכשהו אני עוצר את עצמי לא לקפוץ בתוך היציע של ריאל. אבל מסביבי מתגלים כמה כיסים של אוהדי ליברפול שלא מצליחים להתאפק. סופסוף אני שומע את האוהדים של ליברפול שנמצאים ביציע שמעלי ועד עכשיו היו בשתיקה חשודה משהו..
האוהדים של ריאל מקללים ויוצאים עוד לפני השריקה. גם להם ברור שבחלום התשיעי הם יבקיעו עכשיו שער.
עלי עוברים עוד כמה רגעים של חרדה כשאני רואה את לוקאס התותחחחחח מתחמם ממש מתחתי וכל פעם שהוא שם ספרינט לכיוון האמצע אני עוצר נשימה מחשש שהנה קראו לו להיכנס.

שריקת הסיום מוצאת את יוסי כחתן ביום חופתו, זוכה לברכות מכל עבר. אני מדלג מעל היציעים אל עבר המנהרה ממנה יוצאים השחקנים. קבוצה של חבר'ה ישראלים תופסים את יוסי בירידה מהמגרש וכמעט חונקת אותו בשביל לתפוס צילום משותף. בברנבאו. האנגלים מסביב מסתפקים ב-Sammi, Sammi, Give us a Wave מנומס להיפייה ואחד הישראלים לידי מבסוט- "כן היפייה !"Give us your Wife. האנגלי הנבוך מנסה להסביר שהוא התכוון ל Wave -(נפנוף יד) ולא Wife (אשתו..).

אחרי שיוסי נכנס לחדר ההלבשה סופסוף הישראלים דווקא מתבאסים עליו "נהיה כמו האנגלים" הם אומרים. כן, כאילו שג'רארד רץ לדפוק תמונות בר-מצווה עם הסקאוסרים אחרי שהוא כובש שער ניצחון..

יוסי, תמונה! יוסי!

אני נשאר עוד שעה ארוכה לחגוג עם האוהדים שלנו ועכשיו אפשר סופסוף להוריד את המסכות. אני לא רוצה לעזוב את האיצטדיון ולהיפרד מהרגע ההיסטורי הזה עד שהסדרנים מגרשים אותי בכח פחות או יותר. ביציאה מקבלים אותי הילדות המקומיות בצרחות היסטריות! אני מוחמא ונבוך עד שאני רואה מאחורי את רפא נדאל… לפני שאני מספיק להדביק לו בוסה ולמסור ד"ש חם מאנדיוני הוא נבלע בתוך המונית. אני יוצא אל הלילה המדרידאי לחגוג עם הסקאוסרים שכבר חושבים קדימה ושרים We Always Win Rome! (פעמיים היינו שם בגמר גביע אירופה ופעמיים ניצחנו- 77' ו- 81').

יום ראשון, ויסנטה קלדרון: אתלטיקו מדריד-ברצלונה

את סופה"ש אני מבלה בתיזוז בין אתרי החובה של הבירה הקסטליאנית. עם המרוקאית שנשמעת בכל פינה ובתי הקפה בהם יושבים בטלנים, מעשנים בשרשרת ומקשקשים בספק צעקות ובליווי תנועות ידיים מאיימות, מדריד נדמית עלי כבית-שמש עם מזרקות.

בית-שמש עם מזרקות. מדריד

שלושה ימים בלי הכדור הרעיבו אותי ואני מגיע לאיצטדיון כבר שלוש שעות לפני הפתיחה. החבר מהמוזיאון כבר מזהה אותי "ברוך הבא לקלדרון. שוב.." הוא מחייך. אחלה חבר'ה הספרדים. לא לוקחים את החיים כבד מדי. מחייכים, לא נותנים כמו האנגלים את התחושה שצריך לחיות עפ"י איזה הוראות הפעלה שמישהו כתב באיזה ספר.

אני יושב בפאב של המוזיאון ומתכנן לראות את גמר גביע הליגה מאנגליה. במקום זה נותנים לנו משחק מהליגה השנייה של סלמנקה נגד מישהו. אני רואה שרונן חרזי לא בהרכב (כנראה שוב פצוע..) מתבאס על המשחק ויוצא לעשות סיבוב בחוץ.

בחוץ אני קולט הפגנה- "קרזו, מארין, פוורה לה קלדרון!!" צועקים החבר'ה ומניפים שלטים. אני מת לדעת על מה המהומה. למרות שכמו שאמרתי, במועדון כמו אתלטיקו לא חסרות סיבות למחות על משהו. אני מחפש מסביב מישהו שאולי מדבר אנגלית ונתקל באלחנדרה (אלה). "אבלה אינגלס"? אני שואל ואלה משיבה, כמו כולם כאן, "אומ-פוקיטו"..

"פוורה לה-קלדרון!"

אבל אלה סתם צנועה, היא מדברת אנגלית לא רע בכלל ומסבירה לי שהם מפגינים נגד הנשיא והבעלים של המועדון. "אתלטיקו היא מועדון גדול", היא מסבירה לי, "פעם היינו רגילים לזכות בתואר כמעט כל שנה אבל עכשיו כבר יותר מעשור לא זכינו בכלום". אני אומר לה שאני מכיר את ההיסטוריה של אתלטיקו ובאמת עצוב לי שמועדון עם אוהדים נפלאים כאלה נמצא בבלגאן מתמיד. היא ממשיכה ומספרת לי שנמאס להם מזה שכל שבוע מחליפים כאן מאמן, מוכרים את שחקני הבית ומפתיעה אותי כשהיא מזכירה שהם גם כועסים על המעבר המתוכנן לאיצטדיון חדש. "למה?!" אני מתפלא, "מה רע באיצטדיון חדש?" היא מסבירה לי, בצדק, שהאיצטדיון החדש הוא האיצטדיון שמדריד החלה לבנות בתקווה לארח את אולימפיאדת 2012 ועדיין מקווה לארח בו את המשחקים של 2016. מדובר באיצטדיון עם מסלול אתלטיקה והיציעים רחוקים מהמגרש. "אין בו את הנשמה של הקלדרון ואנחנו לא רוצים לעזוב פה".

אלה שואלת אותי איזה קבוצה אני אוהד ואני משיב ליברפול. עיניה אורות. האתלטיקוס רואים בליברפול קבוצת אם/בת שלהם. אני כמובן לא יכול שלא לשאול על טורס והיא מסמנת על הלב ואומרת שאל-ניניו עדיין נמצא אצלהם חזק במקום הזה. "הוא לא רצה לעזוב" היא אומרת "אבל הבעלים מכרו אותו בשביל הכסף". האמת נשמע לי כמו סוג של סיפור שהם מספרים לעצמם, אבל היי, מה רציונאלי באוהדי כדורגל?!
לפני שאני נפרד מאלה אני לא מתאפק ושאל אותה "אבל אתם בטח לא מתגעגעים לחזוס חיל, אה?!" היא צוחקת.. "כן, כנראה שתמיד יכול להיות יותר גרוע.."
אני נפרד מאלה המקסימה שחוזרת להפגנה ונכנס למגרש.

היציע שלי הפעם הוא בדיוק ממול ליציע שבו ישבתי במחצית הראשונה במשחק נגד פורטו. בעיקרון זה יציע האורחים אבל יושבים בו בערבוביה אוהדי ברצלונה ואוהדי אתלטיקו. שום תקרית מיוחדת לא נרשמת לכל אורך הערב. לא מאהבת מרדכי- משנאת המן (ריאל). חלק אחד של היציע קורא "ואמוס קטאליאנס!" והשני משיב "ואמוס מדרידיאנס!". כולם ביחד מצטרפים כשמישהו מתחיל לקרוא "גוטי מאריקון!!" (גוטי ההומו).

כבר לפני השריקה אני מבין שהפעם אין מצב לשפר עמדות במחצית או משהו. בקלדרון הערב אין כסא פנוי אחד לרפואה ואפילו המדרגות מפוצצות. גם בספרד הליגה המקומית היא הדבר האמיתי למרות הטראראם של ליגת האלופות. אין כמו היריבויות המקומיות והקטנות שאתה מכניס לחברים שלך שאוהדים את הקבוצה היריבה למחרת בעבודה או בלימודים (אפרופו חזון הליגה האירופאית של המועדונים הגדולים).

אתלטיקו פותחת מצויין ואגווארו מחמיץ מצב בשער הרחוק שמהעמדה שלנו נראה לרגע כמו גול. אתלטיקו ממשיכה לשחק נהדר אבל, כמו שכבר הבנתי הולך כאן, חוטפת. הנרי קלאסי- בחצי תפנית, מסובבת בחצי גובה לרחוקה.
מפה לשם גם מסי נכנס סופסוף לעניינים ודקות אח"כ אני חוזה ממש לנגד עיני במחזה המפורסם ביותר בעולם הכדורגל כיום- מסי חותך בהגנה כמו בחמאה וכובש. שער מדהים של שחקן ענק. עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה הוא כבר השאיר שלושה מגינים מאחור ונשאר לבד מול השוער. רק הוא יכול להפוך מצב שנראה לגמרי לא מסוכן רחוק מהשער לאחד על אחד.

המראה הכי מפורסם בעולם הכדורגל. מסי בדרך לשער

אני חושש לתבוסה של אתלטיקו כמו במשחק בסיבוב הראשון בקאמפ-נואו. אמנם עם יד הלב באתי לראות את ברצלונה אבל למדתי במהלך שהותי כאן לחבב את אתלטיק והאוהדים הנפלאים שלה ולא נעים לראות את המארחת מבויישת בביתה.
אלא שאז מגיע משום מקום מי שאני כבר יודע הוא המנהיג האמיתי של הקבוצה הזו והאיש אליו פונים בשעת צרה- פורלאן- ובשער מדהים (שלמחרת אלבארז חיקה כמעט במדוייק בטדי) מחזיר את אתלטיק למשחק. אני מסתכל בשעון ולא מבין איך פתאום דקה 44'- הזמן באמת טס כשנהנים..

ואיך אפשר בלי סנדביץ' הגיהנום?!

במחצית אני מסדיר את הנשימה מהפסטיבל שזה עתה חזיתי בו ובעוד החבר'ה מסביב מסירים את העטיפות מסנדביץ' הגיהנום אני חושב לעצמי שבאמת לא נעים איזה שבוע תפסתי… יותר טוב מזה- נשתגע, אני אומר ביני לביני.

אז נשתגע…

המחצית השנייה נפתחת עם שוויון מצויין של אגווארו. הילד הספרדי סופסוף מראה לי את מה שראיתי ממנו לפני שנה וחצי באליפות העולם לנוער בקנדה כשגיליתי אותו לראשונה. אתלטיקו לוחצת והשלישי באוויר. פורלאן מראה את הצד השני שלו ומחמיץ שער של מיליון אחוז. ומהצד השני התקפה מתפרצת- מסי להנרי ו- 2:1 קליל. אוי אתלטיקו אתלטיקו.. ממש קבוצה איוב..

אבל הפעם אלוהים היה במידת הרחמים.

אתלטיקו מתאוששת וחוזרת לתקוף. פנדל ברור על אגווארו לא נשרק אבל התקפה או שניים אח"כ עבירה גבולית ברחבה אמנם עוברת ללא תגובה של השופט אבל כשמסי כבר בדרך לשער בצד השני פתאום השופט עוצר את המשחק ומחזיר את כולם אחורה. אף אחד מסביב לא מבין מה קורה עד שמתברר שהקוון הסב את תשומת ליבו של השופט לכך שכן היה פנדל. שחקני בארסה לא יודעים את נפשם מרב זעם ופויול כמעט נוגח בשופט. אבל הפנדל הוא עובדה מוגמרת ופורלאן ניגש לבעוט. אני לא יכול שלא לחשוב שכ"כ מתאים לדמות ולמועדון הטראגי הזה שהוא יחמיץ.. הוא כובש.

מכאן ועד לסיום מתפתח בקלדרון מה שהוא כנראה אירוע כדורגל המדהים ביותר שחזיתי בו בחיי. ממוצע של שלושה מצבים בטוחים לשער בדקה משני הצדדים. אני תופס את הראש בהלם. הייתי כחולם. צובט את עצמי להאמין שזה אמיתי..

ברור לחלוטין שהשער הרביעי שיכריע את המשחק באוויר ואכן אגווארו, אחרי שנראה שכבר איבד את המצב שלו ברחבה, מראה שוב איזה חושים חדים של טורף ברחבה יש לו (אלה יצחקי) ומשלים מהפך מדהים. אתלטיקו מובילה בפעם הראשונה במשחק.

הקהל בקלדרון בטירוף. אני מצטרף לשירים למרות שאני לא מכיר את המילים. אבל הלחנים מוכרים לי היטב מהיציע המזרחי ואני שר שירי בית"ר בקלדרון.

הקלדרון באקסטזה

שריקת הסיום ומסביב אנשים משני המחנות פשוט תופסים את הראש. גם האוהדים של בארסה לא ממש מאוכזבים כי הם מבינים שהם ראו כאן משהו נדיר של פעם ב..

אני מסרב להיפרד מהמגרש ומהשבוע החלומי שלי עד שמוצא את עצמי לבד בקדלרון. אני יוצא תוך כדי שאני מפזם לעצמי שירי בית"ר ומשחזר את מה שעברתי זה עתה. אני לא יכול שלא לחשוב על אלה- אני כ"כ שמח בשבילה ובשביל האוהדים הנפלאים האלה שיש להם סופסוף רגע של נחת.

גראסייאס אמיגוס!

13 תגובות על “שבוע שכולו תורה (מדרידיסטה)”

קראתי בשקיקה – וואחד שבוע היה לך!!
12 שערים בשלושה משחקים זה אחלה ממוצע.
מעניינים אותי הרשמים שלך מהאווירה ביציעים של ספרד ואנגליה. מה ההבדלים?

כמה משחקים ועוד איזה משחקים, יפה יפה, תמשיך לעשות חיים !

:)

זבל!

סתם אוהבים אותך איציק.. האמת חשבתי כבר להתלונן עלייך שכ"כ הרבה זמן בלי שום פוסט, אבל בשביל אחד כזה (אפילו שמצויין פה ניצחון של ליברפול) באמא שלי היה שווה לחכות :)

אח, איציק איציק,

איזה תענוג של פוסט! ואיזה משחקים תפסת, לא להאמין!

לבריאות אח שלי :-)

חבר'ה, סלמתאק על הפרגונים :)

בני ג. לשאלתך,
אני חושב שעמדתי על זה גם בפוסט עצמו- ההבדל באווירה ביציעים משקף מאוד את ההבדלים במנטליות. באנגליה האווריה יותר רשמית, יותר רצינית. אנשים בקושי מדברים עם אחד עם השני וכל אחד מרוכז בעצמו. גם השירה ביציעים היא בד"כ מאורגנת יותר.
בספרד האווירה יותר קלילה. נתחיל מזה שכולם מעשנים ומפטפטים תוך כדי המשחק. כמו שכתבתי זה מזכיר יותר מפגש חברתי. השירה פחות מאורגנת למרות שבד"כ יש יציע אחד של "שרופים" שבו יש אחד או שניים שבכלל לא מסתכלים על המשחק ומנצחים על היציע.

איציק פוסט ענק … רק פאדיחה אחת קטנה-גדולה – EL KUN אגווארו הוא כמובן ARGENTINO ולא ספרדי חלילה וחס…

איציק – באמת לא הבנתי למה כלכך הרבה זמן ( יחסית ) לא עולה פוסט חדש …
שמח בשמחתך על השבוע הנפלא שהיה לך . החיים יפים , הא ?
הערה קטנה בקשר למשחק של ליברפול – לפחות מישראל , למעט רבע השעה הראשונה , זה היה נראה כמשחק לא רע בכלל שלנו גם במחצית הראשונה .
נ.ב. – אין אירוע כדורגל יותר גדול ממה שקרה באיסטנבול ב – 25/05/05 . מה שראית בוינסטה קלדרון קשור גם להגנות המצחיקות של 2 הקבוצות .

שיר- צודק כמובן לגבי אגוארו.. פאדיחה שלי :)
מתי- מבחינה הגנתית נראנו טוב לכל אורך המשחק, אבל רק בפרקים מסויימים במחצית השנייה ניסינו לעשות משהו גם בהתקפה. אם מסתכלים על זה כמשחק של "ליברפול של רפא" אז בסטנדרטים האלה זה היה משחק טוב. טוב מאוד אפילו.

וודאי שצודק לגבי איסטנבול. נסחפתי קצת.. אבל מותר לי, לא? :)

מה זה הדברים האלה ? הולך למשחקי כדורגל משמימים במקום לראות קצת תרבות בבירה אירופאית בעלת היסטוריה עשירה ומרתקת. מה עם קצת מוזיאונים,מקומות היסטוריים, קונצרטים, מסעדות יוקרה .. מזל שלא אמרת שזו הייתה מעידה חד פעמית ושאתה מייצג רק את עצמך כאדם פרטי. אני במקומך הייתי מתבייש ולא מתרברב ומספר לכל העולם .

איציק,
בזמן שאתה בילית לך בעיר שכוחת אל וחזית בכדורגל משמים, אני ישבתי באצטדיון המפואר על שם אליעזר כלשהו והייתי שותף לחוויה חד פעמית, חד תאית וחדגונית הדומה למשחק כדורגל בין הטוענת לכתר אלופת מעצמת הכדורגל הישראלית, לבין מי שהיתה כזו כשבגין עוד הסתתר מהבריטים. מה אגיד לך, צריך לחקור מה גורם לבנאדם שפוי בדרך כלל, לחשוב שמשהו חשוב, רציני, יפה לעין וראוי לזכרון יצא מהמפגש הזה. אפילו הסנדביצ'ים חרא, שלא לדבר על המחירים. מזל שהשופט גאל אותנו מיסורינו וסיים את המשחק בדקה 58 עם אדום שלא היה ולא נברא ובכך חיסל את הסיכוי היחידי להפתעה מרעישה שבסיומה תיקו משמים.
מילא, העיקר ראינו בדרך את הים, זה תמיד עושה לי טוב על הנשמה.

נ.ב
תראה איזו פואטיקה מוציאה ממני הקנאה (-: …

רוני,
הפלת אותי מצחוק.. אתה רומז שהברנבאו והקלדרון אינם אתרי תרבות בעלי ערך היסטורי? :)
אגב רוני, אם אתה כבר פה- יצא לך לראות את הסרט הצרפתי המעולה שזכה בפסטיבל קאן- "בין הקירות" (The Class)? סרט חובה לכל איש חינוך, אני משוכנע שתאהב אותו.

בני,
לפחות הייתים לוקחים מהם נקודה בחייאת.. :)
חוצמזה ש ,תאמין או לא, גם עם כל החווויות האלה אני מתגעגע לכדורגל שלנו- אין כמו הבית (גם אם הוא עבש ומרופט..).

איציק, טרם הספיקותי. קראתי עליו אבל לא מנקודת מבט של אנשי חינוך , כשיזדמן לי אדווח . אגב לגבי הויסנטה קלדרון, בימי בית ספר יסודי היה לי חבר טוב מאוד שטס לשליחות באיטליה וספרד. מאיטליה הוא הביא את השיגעון המילאנזי, וממדריד הוא חזר עם הטירוף האדום לבן שכלל את כל הרפרטואר של שירי ואביזרי העידוד. למרות כל הנסיונות שלו להמיר אותי נותרתי נאמן לקרוייף ובארסה שלו.

סגור לתגובות.