אני הוא גדליה רבע איש
אבל אני צומח
אם אין לי בית, יש לי כביש
ועל הכביש ירח
פה לאחד, ישנה מאה
ולשני מאתיים
ולי פאה ועוד פאה
ויחד פאותיים
ודי סחבתי כבר שקים
ורצתי הנה שמה
אני רוצה למרחקים
אני רוצה הימה
כי העולם גדול גדול
צריך לראות בו את הכל
את הערים והשווקים
ואת עשרת השבטים
את שור הבר של המשיח
את לויתן נחש בריח
אציץ בו פעם ושניה
ושוטי שוטי אונייה
אקח איתי עגבנייה
סידור קטן ופיתה
ועל סיפון האוניה
למרחקים אביטה
ניגש הקברניט לשאול
לאן לנסוע גדליה?
אמריקה היא פה משמאל
ומימין אוסטרליה
ואנוכי עונה אדון
כל המקומות יפים הם
כל העולם של אל עליון
וכל בניו אחים הם
כי העולם גדול גדול
צריך לראות בו את הכל
איך מסודר בו כל דבר
איפה יש חם איפה יש קר
ומה לא טוב ומה יפה בו
ואת הספונג'ה מי עושה בו
אציץ בו פעם ושנייה
ושוטי שוטי אונייה
בבוא היום אני אומר
הקברניט, היכונה
האוקינוס פה ניגמר
נשוב נא הירקונה
ובנמל קהל צוהל
ורעם כלי הרוח
ואבא שר תודה לאל
גדליה שב תנוח
והוא בוכה והוא צוחק
שואל איפה היית?
הייתי אבא אוף, הרחק
שא עין והביטה
הייתי בעולם גדול
ראיתי בעולם הכל
ובחיי וחיאת חיי
אני אומר לך כדאי
יפה הוא העולם יא אבא
מקום בו לכולם יא אבא
אציץ בו פעם ושניה
וזהו שיר האוניה
('גדליה רבע איש' מלים: נתן אלתרמן, ביצוע מקורי: צלילי העוד)
אם יש חג אחד שלא ניתן לחגוג אותו בחו"ל זהו יום העצמאות. כמו השמיטה והמצוות הקשורות בה, חגיגת העצמאות הינה "מצווה התלוייה בארץ-ישראל".
ישנם שלושה סוגים של ישראלים החיים בחו"ל: האחד ניתק כל קשר עם מולדתו, מתכחש לה ואפילו עויין אותה. הוא מנסה ככל יכולתו להיות ככל הגויים אשר סביבותיו ולעתים אף להגדיל לעשות ולהפוך ל"יותר גוי מגוי". הסוג השני הוא של אלה שלא התאקלמו, מתגעגעים בכל לב לארץ וכל דבר שמזכיר להם אותה מעלה בהם זכרונות נוגים גם אם סלדו ממנו כשהיו בה. ויש את הסוג השלישי, אורחים הנוטים ללון, כאלה שיודעים שהם בניכר רק לתקופת זמן מוגבלת, משתדלים להנות ממה שיש לה להציע אבל חיים בתחושת ארעיות וממתינים שיבוא הזמן לחזור הבייתה.
אני אישית עברתי את כל השלבים. בתחילה הייתי כמו אלה מהסוג הראשון- חיפשתי לברוח מהארץ לתמיד ולהכחיש כל קשר אליה. זמן קצר מאוד יחסית אחרי שהגעתי לאנגליה הבנתי שכאן איננו מקומי וחתכתי לקיצוניות השנייה- נגעלתי מכל מה שמסביב שנראה לי פלסטי ומלאכותי וכל ריח של גרגיר חומוס היה נדמה בעיני כמן היורד מן השמיים וטעמו לשד השמן. עם הזמן התקבעתי איפשהו באמצע ונדמיתי יותר ויותר לסוג השלישי- אני נהנה ממה שיש לממלכה להציע (בעיקר הכדורגל כמובן..) אבל שלם לחלוטין עם העובדה שמדובר בהרפתקה זמנית בלבד.
כי אם יש דבר שהבנתי בחיים בחו"ל זה עד כמה אני ישראלי. עד כמה השכונה (על צדדיה היפים והבעייתיים) היא חלק בלתי נפרד ממני. עד כמה רק בביצה המקומית שלנו אני יכול להרגיש באמת בסבבה, ללכת בכיף במכנסיים קצרים ונעלי בית ולא לפחד לדרוך על אף אחד. רק בבית זה מרגש אותי שפותחים דרך חדשה או בונים בניין גדול, רק שם הפריחה מפעימה אותי וכשיורד גשם אני לא מתעצבן כי "זה טוב לכנרת".
אחד הדברים הכי מוזרים בשבילי כאן זה להגיד באנגלית ש"אני נוסע לישראל". מה זאת אומרת ל"ישראל"? אני נוסע לארץ! רק שבאנגלית אין לזה מילה מקבילה. אנחנו העם היחיד שנוסע ל"ארץ" ולא לאמריקה אוסטרליה או הודו.
ואיזה כיף זה לדעת שארץ יש רק אחת! כי את חו"ל צריך להשאיר בדיוק שם- בחוץ-לארץ.
חג שמח!
__________________
לקוראיי:
ערב יום העצמאות שעבר פרסמתי כאן שני פוסטים מושקעים (אם יורשה להעיד על עיסתי בצנעה..): האחד מנתח את האתוס הספורטיבי הבעייתי במדינת ישראל והשני הוא פרוייקט שבו דירגתי את עשרת הספורטאים הישראליים הגדולים בתולדות המדינה.
מכיוון שהיו אלה ימיו הראשונים של הבלוג באכסנייה הנוכחית ומס' הקוראים אז היה מטבע הדברים נמוך הרבה יותר אני מוצא לנכון להפנות אליהם שוב את הקוראים שהצטרפו אלינו במהלך השנה וגם מזמין את מי שמעוניין להגיב. אני אדלג אליהם בימים הקרובים ואשמח להשתתף אתכם בדיון.
אני מזדהה עם שלושת מצבי הישראלי-בגולה שאתה מאפיין, אני חושב שזהמין מחלה שאין לה מרפה. כשם שאני משווה את הולנד (או כל ארץ אחרת) לישראל, כך התחלתי להשוות את ישראל להולנד. אין שום סיבה שלא יהיה שבילי אופניים בישראל. אין שום סיבה לא לשלם שעות נוספות כחוק. אין סיבה ששכר המינימום לא יאפשר לאנשים לחיות בכבוד. ישראל יכולה להיות הולנד, אילו רק רצתה.
יום עצמאות שמח!
ישראל יכלה להיות הולנד אם הם היו חיים בה הולנדים. הישראלים הם לא הולנדים, לטוב ולרע.
מצד שני, אני בהחלט מסכים שזה לא פותר אותנו מלהסדיר את כל הדברים שאתה מדבר עליהם (זכויות עבודה וכו'). את זה גם ישראלים יכולים (וצריכים) לעשות.
חיפשתי מה לכתוב לרגל יום העצמאות של המדינה היקרה שלנו, והאמת שקצת התקשיתי…
כלפי חוץ, כל מה שסובב את המדינה מקשה קצת להוציא מילים טובות מהלב-
פוליטיקאים מגעילים, אלימות ופשע שגואים מדי יום, ניצול של אנשים, בעיות מוסר, שחיתות ועוד מלווים את חיי היום יום במדינת ישראל, ומעלים תהיות על מהותה של המדינה שעליה חלמנו באלפיים שנות נדודים וגלות.
אבל דווקא מכאן, מהגולה, כל כך רחוק מחגיגות העצמאות, כשבאמת קשה להתחבר לשכול מחד ולשמחת העצמאות מנגד, קל מאד להבין עד כמה המדינה שלנו מדהימה, ולמה העצמאות שלה כל כך מיוחדת ושונה מזו של כל הגויים.
העצמאות שלנו היא נעלה ומיוחדת בגלל מי שאנחנו כאנשים, ויותר מכך, כחברים. שהרי באיזו עוד מדינה פוליטיקאים שולחים חיילים למות, והם עדיין ממשיכים להתנדב למילואים כדי לא להפקיר חברים?
במדינתנו הקטנה שכשחבר זקוק לעזרה תמיד מגישים לו אותה. זכות הקיום של המדינה שלנו נובעת ממי שאנחנו, מהחברות שלנו, מהידיעה שתמיד נהיה שם אחד בשביל השני. הרעות והחברות שלנו, היא שעושה אותה למקום המדהים ביקום.
נ.ב.
אי אפשר בלי משהו קטן לסיום… יאללה בית"ר!!!
צור ידידי,
זה פשוט מקסים! היטבת לתאר גם את מה שאני מרגיש כאחד שכמוך חי כעת בחו"ל.