מדליקי המשואות (עשרת הספורטאים הישראליים הגדולים של השישים)

הדירוג שלפניכם מתבסס על הישגי הספורטאי בזירה המקומית והבינלאומית, אולם לא רק. משקל גבוה ניתן לאישיותו של הספורטאי, למידה השפעתו בתחומים שחורגים מגבולה הצר של הקריירה הספורטיבית ולהיותו מייצג אותנטי של ה"ישראליות" כפי שרובנו תופסים אותה.

______________

10. אורי מלמליאן:

הספורטאי הישראלי היחידי ששינה לבדו מציאות פוליטית/חברתית. שער הניצחון שלו בהארכה נגד מכבי ת"א בגמר הגביע של 1976 בישר את המהפך הפוליטי שנה לאחר מכן והפך את בית"ר ירושלים מקבוצה כדורגל פריפריאלית לתופעה חברתית משמעותית המייצגת את הישראליות החדשה- זאת של "ישראל השנייה": "הפורשים" ובני עדות המזרח.

9. עדי גורדון:

האיש שקרא תיגר על "הקבוצה של המדינה" והציג אלטרנטיבה רעיונית לקפטליזם הכוחני של המכיבזם. דווקא מי שהיה אחד הווינרים הגדולים בתולדות הספורט הישראלי בחר להעביר את המסר שהניצחון אינו חזות הכל והדרך חשובה לא פחות. דור שלם של ילדים בירושלים גדל על משנתו ש"יש בנו אהבה והיא תנצח". ספורטאי ואיש ענק שניצל את הבמה שניתנה לו להעביר מסר אנושי שהוא הרבה מעבר לספורט. 

8. עודד קטש:

אולי הכדורסלן המוכשר ביותר שנולד בישראל ואלמלא הפציעה שקטעה את הקריירה שלו בשיאה באופן כ"כ טראגי סביר להניח שה"אולי" הזה היה מושמט. דווקא הפציעה שלו גילתה לנו אדם מיוחד במינו, שכמו עדי גורדון לפניו, ניצל את הבמה שניתנה לו בכדי ללמד את כולנו שיעור חשוב על החיים.

7. אלי אוחנה:

הכדורגלן הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים. הפך במו רגליו קבוצה אפורה (מכלן) ממדינה אפורה (בלגיה) משום דבר לשם דבר, זכה איתה באליפות ובגביע אירופה ונבחר לשחקן הצעיר הטוב באירופה. כמו מלמיליאן היה שותף בהפיכתה של בית"ר ירושלים לכח מוביל בכדורגל הישראלי. בשיאה של הקריירה האירופית המוצלחת שלו חזר באופן מפתיע ארצה בכדי לעזור לקבוצת נעוריו שירדה לליגה ארצית. בתוך עונה עלה עם הקבוצה בחזרה לליגה ללאומית וכבר בעונת החזרה לליגה הבכירה הוביל אותה לאליפות מרשימה. אחרון המוהיקנים מבחינת הזדהות עם סמל ומועדון.

6. עמוס מנסדורף:

הספורטאי הכי מקצועני שהיה כאן. שמר על מעמדו בצמרת הסבב העולמי במשך למעלה מעשור והצליח בענף שבו מה שדרוש להצלחה הוא כל מה שהוא לא "ישראלי": עבודה קשה, חוסן מנטלי ויציבות.

5. מיקי ברקוביץ':

הספורטאי הטוב ביותר בענף קבוצתי שהיה כאן. הוביל את מכבי ת"א לזכייה בשני גביעי אירופה ואת נבחרת ישראל למקום השני באליפות אירופה בשנת 79'. כיכב בנבחרת אירופה ולפרקים נחשב לכדורסלן הטוב ביבשת. הווינר הגדול ביותר של הספורט הישראלי בכל הזמנים "הייתי רואה אור ביד אליהו, נכנס וקולע סל ניצחון" אמר פעם. יחד עם שמעון מזרחי בנה את המותג המצליח ביותר בספורט הישראלי.

4. יעל ארד:

המדלסטית הציונית הראשונה. גדולתה בכך שהתעלתה ברגע האמת כשעל כתפיה משקל כבד של ציפיות של מדינה שלמה. שברה מסורת ארוכת שנים של אכזבות, "כמעטים" וקריסות ברגע האמת. הישגה מרשים עוד יותר כשמביאים בחשבון שמדליית הכסף האולימפית בברצלונה 92' לא הייתה הבלחה חד-פעמית כי אם פסגתה של קריירה מפוארת בה טיפסה בהדרגה לצמרת העולמית עד שהיה כפסע בינה ובין מדליית זהב אולימפית.

3. אריק זאבי:

הספורטאי הכי "ישראלי" שיש. "אלחם כמו גבר עבור מדינת ישראל" אמר ערב יום הקרובות באולימפידת אתונה והתכוון לכל מילה- שוטט דם וחבוש גבר על יריב הולנדי עיקש בקרב על מדליית הארד שהייתה שווה בשבילו ובשבילנו זהב. שלוש פעמים ברציפות אלוף אירופה. ספורטאי, שכאמור, רשם את השיגיו בדרך הכי "ישראלית" שיש- לאו דווקא עם הכי הרבה כישרון אבל עם הכי הרבה כח רצון, נחישות ואופי. למרות קריירה עמוסת פציעות וחוסר מזל תמיד היה שם ברגע האמת. הרבה, אם לא רק, בזכות אותה רוח מופלאה הפועמת בקרבו.

2. גל פרידמן:

הספורטאי הישראלי המצליח ביותר בכל הזמנים. רשם את ההישג הגדול בתולדות הספורט הישראלי: מדליית זהב אולימפית באתונה 2004 שנוספה למדליית הארד מאטלנטה שמונה שנים מוקדם יותר. הספורטאי הישראלי היחיד בעל מדליית זהב אולימפית והיחיד בעל יותר ממדליה אולימפית אחת. היה לטוב בעולם במקצועו ועשה זאת בדרכו היחודית בצורה מעוררת הערכה.

1. אסתר רוט-שחמורוב:

במדינה שלא היה בה מסלול ריצה, עם אימונים ליליים לאורם של פנסי מכונית, וארבע שנים לאחר ששכלה את מאמנה בטבח במינכן, אסתר הייתה במונטיראול 1976 באופן מעשי לאצנית המשוכות המהירה בעולם (הוקדמה רק ע"י המתחרות המסוממות מהגוש המזרחי)- הישג בלתי נתפס. הוכיחה ש"גם במדבר יכול לצמוח דשא" ובכך ייצגה את האתוס הציוני בצורה הטובה ביותר. מפעלה הוא סמל לערכים האנושיים הנעלים ביותר: נחישות, אומץ, אמונה, הקרבה ותושייה. מעבר לכל אישה חמה אוהבת ופשוטה שלאחר פרישתה בחרה להיות מורה לחינוך-גופני והיוותה מקור השראה לכל אותם נערות ונערים שזכו להתחנך על ידה.

פורסם בקטגוריה יהדות השרירים, כל הרשימות, נשמת כל חי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

3 תגובות בנושא מדליקי המשואות (עשרת הספורטאים הישראליים הגדולים של השישים)

  1. מאת ירון‏:

    יפה מאד גבר! מנוסח ברמה גבוהה! אני חושב שיוסי בניון, אייל ברקוביץ, רוני רוזנטל, אלי אוחנה צריכים גם להיות כלולים במקום או בנוסף למרות שזה 10 הספורטאים ולא 12 הספורטאים…
    אבל יפה מאד, המשך כך:)

  2. מאת old timer‏:

    כמה הערות:

    ראשית, הייתי מעדן את המיתוס של אלי שחזר בשיא הקריירה שלו מחו"ל לעזור לביתר. אלי נזרק ממכלן בגלל בעיות משמעת ולביתר הגיע אחרי תקופה קצרה בבראגה מהליגה השנייה בפורטוגל. הקריירה האירופית שלו ממש לא היתה בשיאה.

    שנית, אני חושב שליעל ארד מגיע מקום גבוה יותר מזה של אריק זאבי. מעבר להיותה הראשונה לשבור את מחסום המדליות אני מעריך שהיא השפיעה על הענף יותר מאשר זאבי. אני לא חושב שזה יהיה מופרך לייחס לה את חלק מההצלחה של זאבי.

    ואחרון חביב – נראה לי ששכחת את ענף הספורט המוצלח ביותר של ישראל וכמה מספורטאיו הגדולים ביותר. ברוך חגאי שזכה בתשע מדיליות זהב אולימפיות (בשחיה, כדורסל וטניס שולחן!) ובאין ספור תארים אחרים. בקרן ליבוביץ' על שלוש מדליות הזהב שלה ובעוד רבים אחרים. אחרי הכל ספק אם יש משהו שיותר מתיישב עם האתוס הישראלי מכך שככלל אנחנו לא משהו בספורט אבל בספורט נכים אנחנו מעצמה.

  3. OT
    יש אמת בשלושת הנקודות שאתה מעלה.
    אוחנה- אני לא מכיר את הסיפור לגבי בעיות משמעת, אלא רק שסר חינו מעל המאמן אד דה-מוס. אבל וודאי שהקריירה האירופית שלו היתה כבר בדעיכה משמעותית כשהוא הגיע לבית"ר.
    יעל ארד- אם הייתי עורך את הרשימה היום היא היתה מדורגת לפני זאבי, הרבה בגלל הכישלון שלו בבייג'ינג שהוריד לו הרבה נקודות אצלי (למרות שאני עדיין אוהב אותו מאוד).
    נכים- אין לי מה להוסיף. פשוט צודק
    אני בהחלט מתבייש שלא מצאתי לנכון לאזכר את הספורטאים הנפלאים ומרוממי הנפש שציינת.

סגור לתגובות.