קטגוריות
בבל יהדות השרירים כל הרשימות

יהדות השרירים (60 שנות ספורט ישראלי)

זה היה אחה"צ רגיל לגמרי, חזרתי מביה"ס וכהרגלי העפתי את התיק לפינת החדר, צעקתי לאמא משהו בסגנון "אנ'לא רעב ולא, אין שיעורים" וירדתי למגרש. טוב, "מגרש" זו לא בדיוק ההגדרה ההולמת לפיסת הדשא הצחיחה שהייתה לנו מתחת לבית אבל עבורנו, הילדים בשכונה, גם ארגז החול הזה היה וומבלי או לפחות בלומפילד. אלא שבאותו אחה"צ ציפתה לי הפתעה מאוד לא נעימה. החיוך הגדול שאיתו קידמתי כהרגלי את פני הדשא והכדור נעלם ברגע אחד כשלמולי נגלה המחזה הנוראי הבא: הוומבלי שלנו היה מכוסה בסלעים מכוערים ששיוו למגרש שלנו מראה של גן פסלים שעוצב בחוסר טעם בולט. כדורגל, כמובן, כבר אי אפשר היה לשחק שם.

הסתבר, בדיעבד, ששכנים חדשים שהגיעו לבניין הסמוך התלוננו על הרעש שהילדים, אנחנו, עושים במשחקי ההכדורגל שלהם. העירייה בתגובה (במפגן יוצא דופן של יעילות) נטעה בלב המגרש שלנו את אותם סלעים בכדי למנוע מאיתנו להמשיך ולשחק שם כדורגל ולהפריע את מנוחת הצהריים המקודשת של השכנים. בכך נגדעה באיבה הקריירה המבטיחה שלי כעושה המשחק הבא של בית"ר ירושלים ונבחרת ישראל. טוב, לא ממש.. אבל במלוא הרצינות לעולם אין לדעת אם מחבורת הילדים ששיחקה כל אחה"צ בדשא שליד גן המשחקים ברח' אהרון אשכולי לא היה יוצא יום אחד שחקן מקצועני. בהחלט היו שם כמה כשרונות לא רעים! עד היום אותו אחה"צ זכור לי כאחד הטראומות הגדולות של ילדותי, היום בו הבנתי שבמדינת ישראל ילדים שמשחקים כדורגל הם לא יותר מאשר מטרד למנוחת השכנים.

הסיפור הזה ממחיש היטב מדוע בישראל אין תרבות ספורט. באנגליה, לדוגמא, היכן שלא תגור תמיד תמצא מגרש כדורגל או מתקן ספורט תקני אחר במרחק שלא יותר משני רחובות. כל מי שנסע ברכבות באירופה מכיר את המראה של מגרשי כדורגל מוארים ורחבי ידיים הנפרשים למולך כל כמה מאות מטרים. שם הספורט הוא חלק מהתרבות, חלק מההויה היומיומית- בכל עיירה הכי נידחת ישנה מרפאה, חנות קימעונאית ומגרש.

מדוע אם כן תרבות הספורט הבישראל מנוונת כ"כ? התשובה לשאלה הזו, כמו לכל שאלה שקשורה לתרבות וחברה בישראל, ראשיתה באתוס היהודי ואחריתה באתוס הציוני:

האתוס היהודי- "השכל שלנו הוא בראש ולא ברגליים".

האתוס היהודי משותת על היותו של העם היהודי "עם הספר". השורשים לכך נמצאים עוד בהיסטוריה הקדומה של עם ישראל, בתנ"ך, שם אבי האומה הוא "איש תם יושב אוהלים"- ילד טוב כזה שיושב בבית ומכין שיעורים ולא אחד שיורד למטה לשחק עם החבר'ה. מהתנ"ך אנו למדים שכוחם של בני-ישראל בתבונתם ותחבולותיהם ואילו כוחם של הגויים במותנם. לעומת גוליית המתואר בדימויים פיזיים מובהקים של עוצמה וחוזק ניצב דויד, ג'ינג'י נמוך שסביר להניח שהיה נבחר אחרון כשהחבר'ה היו עושים כוחות למשחק כדורגל או סל בשכונה.

בתקופת הגלות האתוס הזה השתרש והתפתח כשתורמים לכך בעיקר סיבות סוציו-פוליטיות. היהודים בארצות אירופה ששאפו לקבל הכרה מעמדית ובתוך כך להיטמע בחברה בה חיו ראו דווקא בלימודי המדעים והרוח מכשיר לכך ולא בספורט. אם בכל הזאת התעקש הילד על איזה תחביב שלחו אותו לנגן בפסנתר או כינור. בארצות צפון אפריקה והמזה"ת היתה אמנם מציאות שונה אך עם תוצאה דומה: החשש הקיומי היה פחות ממשי, ולכן גם המוטיבציה להיטמע בחברה, אולם החיים היהודיים היו בעלי איפיון דתי מרכזי הרבה יותר וכך הדור צעיר בילה את מרבית זמנו ב"חדר" או בישיבה כשעיסוק בספורט או במשחק נתפס כיציאה לתרבות רעה.

ובכל זאת, היו כמה מקרים יוצאי דופן: בהונגריה של תחילת המאה ה-20 הצליחה מאוד קבוצת כדורגל בשם MTK שמוממנה ע"י הקהילה היהודית ובשורותיה כיכבו יהודים רבים שהיוו את השלד לנבחרת ההונגרית של אותם ימים שהייתה אחת הטובות בעולם. לא רחוק משם, בוינה, הוקם ב-1909 מועדון "הכח וינה" על טהרת שחקנים יהודים. הקבוצה נחלה הצלחה כבירה בזירה המקומית והבינלאומית ועד היום רשומה על שמה אליפות הליגה האוסטרית הבכירה לעונת 1924/25. שני המקרים הללו הינם דוגמאות יצאות דופן של ניסיון להשתמש בספורט, ולא באומניות הספר כמקובל, כמכשיר לניעוד מעמדי ואסימלציה.

האתוס הישראלי- "מדינה קטנה מוקפת אויבים".

בהכללה, כשמדברים על מעמדו של הספורט בתרבות ניתן לחלק את העולם לשניים: במדינות מסויימות, בעיקר מצפון מזרח-אסיה (סין, יפן, קוריאה) ועד לנפילת מסך הברזל גם ממזרח אירופה (בריה"מ, מזרח-גרמניה ושאר הגוש הסובייטי) הספורט משמש כמכשיר תעמולתי של השילטונות. ככזה, מטרתו היא לספק הישגים בזירה הבינלאומית שיאדירו ויפארו את שמה של המדינה. בכדי להשיג את המטרה הזו מוכשרים מגיל צעיר מאוד ספורטאים בתנאי מעבדה נוקשים וקיצוניים הכוללים משטר אימונים סיזפי, אורך חיים סגפני ופעמים רבות גם הלעטה בחומרים כימיים מסוכנים לבריאות (סמים) בכדי שיהפכו לטובים ביותר בעולם במקצועם.

לעומת זאת, במדינות המערב (מרכז וצפון-אירופה, צפון-אמריקה) הספורט הוא חלק אינטגרלי ומפותח מהתרבות העממית כשהספורט התחרותי המצליח הוא תוצר לוואי מבורך של כך.

מדינת ישראל, כמה מפתיע (…), לא משתלבת באף אחת משני הקטוגריות:

מצד אחד הספורט לא נתפס ככלי שיכול לשפר את תדמיתה של ישראל בעולם. בכלל, מדינת ישראל לא ממש עסוקה באיך שהיא נראית מבחוץ: ההסברה הישראלית גרועה, אף אחד לא ממש מעודד תיירות לכאן והגישה הכללית היא פחות או יותר: "בשביל מה להתאמץ, ממילא כולם אנטישמיים…". האתוס הישראלי הוא אתוס של הישרדות: שישים שנה אחרי פריצת המצור על ירושלים מלחמת העצמאות עדיין לא באמת הסתיימה ואנחנו עדיין לא לגמרי משוכנענים שנהיה פה גם מחר. בסיטואציה שכזו הספורט נחשב כמותרות ונמצא בחתית סדר העדיפויות מבחינת יחס והקצאת משאבים. כך יוצאי שאת הספורט ממנים כאן בעיקר הטוטו ומס' מצומצם של נדבנים פרטיים, שחלקם באמת אנשים עם שליחות וחלקם רואים בכך מכשיר לקידום אינטרסים כאלה ואחרים. מדינת ישראל היא גם יוצאת דופן בעולם המערבי בכך שאין לה לא משרד ולא שר ספורט במשרה מלאה (ויסלח לי החבר מג'אדלה).

מצד שני גם תרבות הספורט העממית בישראל כמעט ולא מפותחת. כולנו זוכרים איך נראה שיעור ספורט בביה"ס: "קחו כדור". על מורים מקצועיים ומתקנים הולמים חבל להרחיב את הדיבור. שיעורי הספורט הם בעצם שעה חופשית, זמן להשתולל ולהתפרק במקום זמן להקניית יסודות וערכים ספורטיביים. באירופה וארה"ב כל מי שמכבד את עמו רץ איזה חצי-מרתון לפחות פעם בשנה. הספורט שם הוא חלק משגרת היום-יום כמו הליכה לקולנוע או לתיאטרון. הדעת, מבחינתם, אומרת שאדם תרבותי ראוי לו שיפנה עתים לעיסוק ספורטיבי באופן קבוע ומסודר. כל עולל, בנוסף לשיעורי ההעשרה במוסיקה ואומנות, נשלח להתמקצע ולהתחרות בענף ספורט כלשהו. אחד הדברים שהכי הדהימו אותי כשהחלתי את לימודי במוסד אקדמי באנגליה היה שבשבוע הראשון של שנת הלימודים מתרוצצים כל הסטודנטים החדשים ממגרש אחד למשנהו בנסיון להתקבל לפחות לאחת מנבחרות האוניברסיטה באיז ענף שלא יהיה- אם אתה לא שם אתה לא קיים. מתרבות שכזו צומחים אלופים אולימפיים.

סוף דבר- השילוב בין התדמית הבעייתית של הספורט בחברה (האתוס היהודי) לבין מיקומו הנמוך בסדר העדיפויות הלאומי (האתוס הישראלי) מסביר מדוע אנו כ"כ דלים בהישגים ספורטיביים מקוריים (הישגיהם של מכבי ת"א בכדורסל או של ספורטאים "מיובאים" לא נכללים בקטוגריה הזו). אלא שזה לא חייב להיות כך! ההיסטוריה מוכיחה שהראש היהודי יכול להצליח בכל תחום שהוא מטיל עליו את יהבו. הדוגמאות שהבאנו מראשית המאה במזרח אירופה מראות שליהודי יכול להיות גם שכל לא רע ברגליים וגם מוחות ספורטיביים מוכשרים לא חסרים כאן. די אם נזכיר שמאמנים ישראליים הם הסחורה הכי חמה באירופה כיום: מאמן כדורסל ישראלי (דייויד בלאט) הוביל את נבחרת רוסיה לזכייה באליפות אירופה האחרונה בכדורסל, ומאמן כדורגל ישראלי (אברם גרנט) הוביל רק בשבוע שעבר קבוצה אנגלית (צ'לסי) בראשונה בתולדותיה לגמר ליגת האלופות.

גם מבחינה פיזיולוגית ברור שהאגדות על נחיתותו הספורטיבית של הזן היהודי אינם אלא קשקוש מוחלט. יש לי יסוד סביר להניח שמסלול ההכשרה בסיירת מטכ"ל, השייטת או חיל-האוויר לא פחות דורשני מבחינה פיזית מזה של אתלט אולימפי. יתרה מזאת, לא יהיה זה מוגזם להעריך שכושרו הגופני הממוצע של לוחם בגולני או בצנחנים גבוה מזה של חלק גדול משחקני ליגת העל בכדורגל.

משמע, החומר האנושי קיים, מה שחסר הוא שינוי תודעתי הן מלמטה (החברה) והן מלמעלה (הרשויות), תיקצוב והולם ותשתית מתקנים. אם כל אלה יקוימו אפשר יהיה לצפות שערב יום העצמאות השבעים או השמונים למדינה יהיה לנו היצע קצת יותר משופע לבחור ממנו את ההישגים הספורטיביים הגדולים בתולדות המדינה.

4 תגובות על “יהדות השרירים (60 שנות ספורט ישראלי)”

בנוגע לחלק האחרון עם הקטע הפיזיולוגי, אני רוצה להגיד שדווקא יש בזה משהו… למרות שהרבה מאד קשור לראש (מוח) וההבנה הטקטית של שחקן במגרש יחד עם זאת מבנה הגוף של שחקנים אירופאים רחב וגדול יותר משל שחקנינו.
זה קשור לאוכל שהם אוכלים שהוא שונה משלנו, ובכלל הגישה לכל תחום באשר הוא, הינה הרבה יותר מקצועית מאיתנו. רק מי שבכוחותינו הבין זאת הגיע לרמות הגבוהות ביותר… תחשוב על זה:)
חוץ מזה באמת גבר שאתה מוכשר ותודה על השיתוף!

אהלן ירון ידידי כאח לי!
מסכים עם דבריך.
למרות ששוב, תזונה נכונה ומקצוענות גם הם עניינים שבשורה התחתונה מנטליים מיסודם ולא משהו מולד.
חוצמזה, תודה על המחמאות, קטונתי. והלוואי שאי פעם אתקרב בתחום שלי לרמת הכישרון שלך בתחום שלך!

איציק – אני חושב שאתה עושה טעות כשאתה חושב שהונגריה ואוסטריה היו יוצאות דופן. יהדות צפון אפריקה העמידה שלושה אלופי עולם באגרוף. יהדות ארצות הברית העמידה כוכבי ענק בבייסבול, כדורסל, אגרוף וספורט אולימפי.

ישנו מקרה יוצא דופן אחד בלבד לדעתי: מדינת ישראל. הציונות יצרה תדמית של יהודי חלש לצרכיה הפוליטים – ואחר כך החלה להאמין בתדמית הזו בעצמה.

סגור לתגובות.