קטגוריות
כל הרשימות ממשיך לנסוע עשרים ושניים משוגעים

חווית הכדורגל הטובה ביותר שהייתה לי השנה

באיחור קל, עקב ענייני יום העצמאות, אני מתפנה לספר לכם על חוויותי ממשחק ההישרדות של סאות'המפטון מיום ראשון שעבר.

ביני לבין הסיינטס נרקם בשנתיים שאני מתגורר כאן בסאות'המפטון רומן שהתבשל לאט לאט אך כעת אפשר לומר בוודאות שהבשיל לכדי מערכת יחסים מחייבת של ממש. התובנה הזו היכתה בי כשבעת ביקורי האחרון בארץ על אף הברדק סביב בית"ר הייתי טרוד לא פחות במעלליהם של הסיינטס במאבקי התחתית. המחשבה שבשנה הבאה אאלץ לצפות ליד הבית באימפריות כמו יהוביל, לייטון-אוריינט ומ.ק. דונס הדירה שינה מעיני. ולא רק מעיני אלא מעיניהם של כל תושבי העיר החביבה הזו לחופה הדרומי של הממלכה.

צריך להבין משהו לגבי הכדורגל בעיר כמו סאות'המפטון, משהו כמו פתח-תקווה במושגים של אנגליה: זה לא שאין כאן מה לעשות, פאבים בארים ומועדונים מצויינים מצויים לרוב, אלא שעדיין בשביל מרבית התושבים ביקור באיצטדיון המקומי הוא היתה ותישאר אפשרות הבילוי המועדפת. בנסוף, לקבוצת הכדורגל המקומית יש בעיר פריפריאלית שכזו גם חלק מרכזי בעיצוב תדמיתה של העיר. ירידה של הקבוצה לליגה השלישית כמוה כאסון שיהפוך את סאות'המפטון לנקודת נשכחת על מפת הכדורגל בממלכה, ולא רק על זו של הכדורגל.

עם המשקל הזה על כף המאזניים אני עושה את דרכי ביום ראשון האחרון בצהריים לאיצטדיון סט. מריז הנפלא, שפשוט יהיה עוול אם יארח משחקים בליגה השלישית שזו עוד סיבה למה הסיינטס חייבים להישאר. כבר בדרכים המובילות לאיצטדיון אתה מרגיש את התכונה באוויר- הרבה יותר אנשים מכרגיל עושים פעמיהם לכיוון המגרש כשהם עטופים, גברים נשים וטף, בחולצות צעיפים ודגלים של המועדון. כשאני מגיע לאסוף את הכרטיסים שהזמנתי מראש בקופה אני מגלה, בפעם הראשונה בשנתיים שלי כאן, שכל הכרטיסים נמכרו. מזל כאמור שהזמנתי מראש…

בפנים סט. מריז נראית יפה אפילו יותר מתמיד, מכוסה על גדותיה בשלושים אלף אוהדים רעשנים וצבעוניים. עליית השחקנים מלווה במוסיקת מועדונים בריטית מתכתית ומצמררת שרק מגבירה את מפלס החרדה ויוצרת תחושה של שעת דין גדולה באוויר. אני מנופף בבריסטול האדום שהמתין לי על הכסא, שלמרות שנכנסתי רק עשר דרות לפני הפתיחה חיכה כמובן רק לי, וממתין לראות את המוזאיק נפרש לכל אורך היציעים. אלא ששום דבר.. אני מתפלא וחושב שאולי הם לא משתפים פעולה אבל כשאני מביט אל עבר המסך הגדול אני מבין שבעצם רק היציע שלי עושה את המוזאיק ולכן אני שותך בהפקה אבל לא יכול להנות ממנה..
המשחק מתחיל כשהסיינטס בידעה שהם מוכרחים ניצחון. ערב המחזור הם במקום ה-22 (מתוך 24 קבוצות) שמוביל לליגה השלישית והם חייבים לטפס מקום אחד לפחות בכדי לשרוד. מעליהם במקום ה-21 לסטר עם אותו מס' נקודות ויחס שערים עדיף ובמקום ה-20 שפילד וונסדיי של בן סהר עם נקודה יותר. הסיינטס, אם כן, מוכרחים לנצח ולקוות שלסטר (שמשחקת בסטוק שחייבת את הנקודות בשביל להבטיח את העלייה) או וונסדיי (שמארחת את נוריץ' שאין לה על מה לשחק) יאבדו נקודות.

גם לשפילד יונייטד יש על מה לשחק כשניצחון יכול להעלות אותה בתרחיש מסויים לפליי-אוף על הכרטיס האחרון לפרמייר-ליג. במצב שכזה אין פלא שעשרים הדקות הראושנות מתאפיינות במעט מאוד כדורגל והרבה מאוד עצבים. עד שבדקה ה-22 התקפה מתפרצת של שפילד וכדור שמוגבה מאגף ימין מוצא את ההגנה של הסיינטס עם המכנסיים ולמטה ואת סטפאן קווין חופשי לנגוח מדוייק לפינה הרחוקה- 1:0 יונייטד. על האיצטדיון שהיה רועש ומלא אנרגיות עד כה נופלת ברגע אחד שתיקה מעיקה, המסע לקרלייל רחוק רחוק בצפון ליד הגבול עם סקוטלנד נראה כעת מציאות מוחשית.

רק שלהפתעתי הנעימה סאות'המפטון לא מאבדת את הראש. בלי הרבה פאניקה ועם הנעת כדור מסודרת וגיחות מסוכנות של המגן השמאלי המצויין מנבחרת אנגליה הצעירה- אנדרו סרמן, אחרון בשושלת ארוכה של כוכבים בינלאומיים שצמחו בסאות'המפטון (לה-טיסייה, קראוץ', וולקוט), הם מסכנים את שער שפילד שוב ושוב עד שבדקה ה-41 מארק סאגאנובסקי, הפולני הבינלאומי דוחק סופסוף מקרוב את השיוייון המיוחל.
1:1 במחצית ותשומת הלב עוברת לנעשה במגרשים האחרים. הכרוז, שיהיה בריא, מתחיל דווקא עם כל התוצאות במשחקים שלא משנים עבור הסיינטס כלום ורק בסוף מואיל בטובו לבשר שוונסדיי נמצאת בשיוויון אחת ולסטר עדיין באפס-אפס. נכון לעכשיו הסיינטס בליגה השלישית, אלא ששער אחד בסט. מריז או בסטוק יכול לשנות את התמונה. ההרגשה היא שלפנינו עוד אחה"צ ארוך מאוד.. בינתיים אני נרגע עם במבה וקולה (אסור לעשן באיצטדיון) ומקווה לטוב…

והטוב אכן מגיע ואפילו מהר מהצפוי. שבע דקות מפתיחת המחצית השנייה כדור נפלא של סגאנובסקי לסטרן ג'ון הטרינדדי, מלך שערי הקבוצה, מעמיד את החלוץ מול השוער שם הוא לא מתבלבל ושולח פצצה לרשת- 2-1 לסיינטס. ועכשיו, אנחנו נשארים!

אלא שאחה"צ הזה, בדיוק כמו שצפיתי, טמן בחובו עוד כמה וכמה תהפוכות גורל…
בעודי מחוכך בדעתי האם לאור ההתפתחויות האחרונות לא מן הראוי למסד את הקשר ביני לבין הסיינטס ולרכוש לקראת העונה מנוי סטודנט ליציע נורת'האם (של השרופים, מאחורי השער), שער שיוויון של המחליף ג'ונתן סטיד בדקה ה-64 מחזיר את הסיינטס אל מתחת לקו האדום ואותי אל המציאות.
עשרים וחמש דקות לסיום העונה והסיינטס שוב בדרך לליגה השלישית, התחושה כרגע היא שזה כנראה גורל בלתי נמנע. אלא שבכדורגל, כמו בכדורגל, לא מקווים לניסים- בונים עליהם!
לא חולפות ארבע דקות ושוב כדור לרחבה לעברו של סטרן ג'ון- הפעם הוא אמנם לא חופשי אבל מספיק קר רוח ומיומן לנער מעליו את המגן ולגלגל מדוייק לפינה -3:2 סיינטס – אנחנו נשארים!
הדקות שלאחר שער היתרון המחודש עוברות עלינו ביציע בנסיונות נואשים להתחבר לאינטרנט הסלולרי. כשמישהו סופסוף מצליח כולם מתנפלים עליו בכדי להתבשר שוונסדיי כבר ביתרון 3:1 אבל לסטר, למרבה ההקלה, עדיין באפס-אפס.
עשר דקות לסיום תשומת הלב חוזרת למגרש כשסטרן ג'ון, כושב הצמד, מורחק בצהוב שני אחרי עבירה שטוטית במרכז המגרש. מפלס הלחץ והחרדה ביצעים עולה לגבהים חדשים שקצת גורמים לחשוש לזוג הקשישים החביב עם הפאות האדומות-לבנות המגוחכות שיושב בשורה לפניי.

סוף דבר, הסיינטס מחזיקים מעמד ומנצחים 3:2. עם שריקת הסיום האוהדים פורצים למגרש והשחקנים בורחים למנהרה, לרגע אני מרגיש שוב כמו בבית… אחרי היסוס קל אני מחליט להצטרף לחגיגה ויורד גם כן למגרש. אנשים מבוגרים וצעירים, נשים ולידים, לא יודעים את נפשם מרב אושר ומצלמים בנייד כל רגע למזכרת. מישהו אפילו נסחף ומדליק סיגריה.. אני מצטרף אליו אבל עם המזל שלי מייד מתנפלת עליי סדרנית נזעמת ומתעקשת שאני אכבה אותה בו במקום ללא כל השתהות לשכטה נוספת. בצר לי אני מועך את הפילטר על נקודת ה-11…

בתוך כל החגיגה הזו ניגש אלי פתאום בחור מבוגר שנראה מוטרד משהו מזה שעוד לא התבשרנו סופית על התוצאות במגרשים האחרים. החרדה הפתאומית מתפוגגת במהרה כשהכרוז מואיל בטובו להודיע ש"רשמית וסופית: הסיינטס נשארים בליגה!". מאוחר יותר אני למד שלסטר סיימה באפס-אפס עם סטוק וירדה, וונסדיי ניתצלה כמונו אחרי 4:1 על נוריץ' עם שער של בן סהר.
החגיגה על המגרש נמשכת דקות ארוכות עד שהכרוז מבקש מהאוהדים לפנות את המגרש בכדי שהשחקנים יוכלו לערוך סיבוב פרידה ותודה לקהל. הקהל נענה לבקשה, אך באיטיות מופגנת, ומהיציעים אני קולט אוהדים שמנופפים בידיים בעצבנות לקהל שעל המגרש לעלות חזרה. ושוב, זה מזכיר לי משהו מהעבר הממש לא רחוק…
אחרי עוד מס' דקות המגרש מתפנה והשחקנים עורכים את הקפת סיום העונה המסורתית שגם היא לא מגיע לסיומה אחרי שכמה אוהדים בכל זאת לא התאפקו ונכנסו חזרה חמגרש..

בדרך חזרה אני כבר מכין את עצמי לכותרות העיתונים של מחר שילעגו בוודאי ל"חיות" ו- ל"ברברים" מהדרום, ויקראו לסגור את סט. מריז לחצי שנה ו"ללמד אחת ולתמיד את האספסוף הזה לקח…"
במקום זה אני דווקא מתבשר שגם בסטוק פרצו למגרש ועוד עשו את זה דקה לסיום המשחק! להפתעתי הרבה שחקני לסטר לא ניצלו את המהומה לקפוץ ראש למקלחת ויו"ר הקבוצה לא הזדרז להודיע תחת כל מיקרופון רענן שהוא ידרוש ניצחון טכני. במקום זה הם פשוט חיכו כמה דקות עד שהאוהדים פונו מהמגרש וחזרו לשחק את הדקה שנותרה בסיומה נקבעה סופית ירידתם לליגה השלישית. מוזרים האנגלים האלה, בחיי…

לקבלת עידכון ב- RSS או בדוא"ל בכל פעם שמתפרסמת רשימה חדשה בבלוג:
לחץ כאן